"והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם" (שמות כא,ו) 'רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע' (קידושים כב,ב). 'שאלו התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי, מה ראה העבד הזה לירצע באזנו יותר מכל איבריו? אמר להן: אוזן ששמעה מהר סיני "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני" ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם, אוזן ששמעה לפני הר סיני "כי לי בני ישראל עבדים" והלך זה וקנה אדון אחר, לפיכך תבוא האוזן ותירצע, לפי שלא שמר מה ששמעה אזנו' (יר' קידושין א,ב). הת"ת מביא על הפס' שריב"ז דרש בשני האופנים האלו או שחזר בו מהדרשה בבבלי ודרש כמו שמופיע ביר', ומסביר את הטעם כיון שבנ"י לא שמעו את הציווי "כי לי בנ"י עבדים" בסיני אלא זה נאמר למשה. אולם ניראה שבשני התלמודים זו אותה דרשה, שהרי גם ביר' מופיע הטעם של הציווי "כי לי בנ"י עבדים".. לכן ניראה שביר' זה הסבר יותר לדרשתו (וזהו שמופיע כתשובה לתלמידיו ולכן מפורט יותר). שהנה בנ"י שמעו בסיני "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ,ב-ג) שמפורש שאנכי ה' מתגלה ע"י שהוצאתיך מבית עבדים ומחובר אליו שלא יהיה אלהים אחרים, שמובן מיד שמי שיש לו אדון אחר זהו כעין העבדות שממנה יצאו כדי להיות עובדי ה', ולכן מי שמקבל על עצמו עבדות עולם הוא עובר על הציווי הזה, שאמנם מתגלה במצווה "כי לי בנ"י עבדים" אולם הוא מובן כבר מהנאמר בדיברות בסיני. ולמי מבנ"י שזה לא מובן כ"ך מדגישה התורה "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם" (ויקרא כה,נה) כעין "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ומימלא ברור לכולם שהעבדות זה העברה על הציווי שמסיני, ולכן נענש כמו ששמע במפורש מסיני. והנה העבדות "עולם" היא חמישים שנה, ניראה שזה רמז על האדם, שהעבד יוצא לחופשי ביובל בזמן שבין ר"ה ליוה"כ (מפסיק עבודה בר"ה ויוצא לגמרי ביובל) שהוא זמן עשי"ת שבהם ה' קרוב אלינו (ר"ה יח,א) ויוצא עם תקיעת השופר (ויקרא כה,ט-י) והנה השופר מזכיר את השופר שהיה במעמד מתן תורה "ויהי קול השפר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול" (שמות יט,יט) שסמוך קול השופר לשמיעת דברי ה'. והנה הר סיני שירד עליו ה' היה אסור בכניסה עד הפסקת השופר "במשך היבל המה יעלו בהר" (שמות יט,יג) 'היבל" - הוא שופר של איל' (רש"י) כך שהשופר מרמז על קדושה, ולכן גם התקיעה ביובל מסמלת קדושה, שלכן רמזה התורה בלשון יובל בהקשר לקדושת סיני, וכן תוקעים בר"ה כתחילת זמן הקדושה של קירבת ה' אלינו בעשי"ת (ולכן לומדים לשופר בר"ה מהפס' ביובל. ר"ה לד,א). לכן ביובל כעין יש קדושה גדולה יותר ולכן אז אותה קדושה של "אנכי ה' אלקיך" מבטל את היכולת להיות עבד ואפילו שנירצע ולכן יוצא לחירות. והנה כמו העבד, כך ניראה בכל אדם שה"עולם" הוא חמישים שנה, כעין 'בן חמשים לעצה' (אבות ה,כא) שטעמו: 'שנאמר בלוים "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו" וגו' ומהו השירות? שיתן להם עצה' (ברטנורא) הרי שבגיל חמישים זהו זמן שניגמר שלב אחד של עבודת ה', ולכן מאז גם יכול לתת עצות לאחרים איך לתקן ולקדש את העולם. ולכן זהו כמו עולם אחר, שתוקן שלב ועכשיו העולם כמו משהו אחר, בקדושה אחרת, שהגשמי מקודש יותר. שהאדם הוא עולם קטן והעולם אדם גדול, ולכן יש דימוי ביניהם, וכך העולם מתקדש גם הוא ביובלות כעולם חדש ומשפיע לעולם כולו. ואלי לכן 'אמר רבה: מחמשים ועד ששים שנה זו היא מיתת כרת' (מו"ק כח,א) מה יש באותו זמן?- אלא שביובל עובר ומתחיל זמן קדושה חדש, וזה ע"פ מה שתיקן וקידש ב'עולם' הקודם שהוא החמישים הקודמים, ולכן מי שפגע כ"ך עד שענוש כרת מקבל את העונש מחמישים עד ששים, כעין שלא ראוי לתקן בעולם אלא דינו להיות כרות מהעולם (וזה עשר שנים כי החיתוך של השנים (שם בגמ') זה ע"פ עשרות, שעשר זו יחידת שלמות אחת (ולכן עשר מאמרות ודיברות וכו'), ולפי זה גם היובל הוא חמישים כעין חמישה עשרות כנגד התורה בכתב בניתנה בסיני, שהיא חמישה חומשים שאיתה מתקנים את העולם כמו במתן תורה, ומתגלה כחו ביובל (תורה בכתב זה ניתן בפיזי, ס"ת ולוחות, שמתקן את הפיזי לחברו לה', גם תושב"ע מתקנת את העולם, אבל הדימוי בשל בכתב בולט בפיזי ולכן תיקון העולם כנגדו).

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.