בס"ד                                                       ערש"ק                                                     כ"ד  בשבט  תשע"ה

                                ליקוטי - אור - בפרשה - משפטים - שבת שקלים

  " וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם   "(כא, א)

ישנם אנשים שמחזיקים חזק בדעתם שבמדבר סיני קיבלנו רק את עשרת הדברות ותו לא, היינו ללא החוקים

והמשפטים שהם בעצם המצוות שכתובים בתורה. ודע, שזו טעות ביסודהּ! כי איתא במדרש רבה(שמו"ר פ"ל, ב):

כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים 'ואלה' מוסיף על הראשונים. וכן כמובא במכילתא(שמות פכ"א): אלו 

מוסיפים על העליונים, מה עליונים(=עשרת הדברות) מסיני אף תחתונים(=משפטים) מסיני. שכן הדבר פשוט

לכל בר דעת שגם החוקים והמשפטים האלה ניתנו למשה רבינו ע"ה מסיני שהרי אין לנו אפשרות לקיים אותם

הלכה למעשה ללא התורה שבעל פה(ובע"ה אי"ה נרחיב את הדיון בדבר בעתו ובזמנו בפרשת בהר), ובפרט

שהמשפטים היינו הדינים הם לרוב בין אדם לחברו, ולכן חייב לדעת מהו השכר והעונש בעבורם כדי לשפוט

דין אמת בין הצדדים, ובכך להשכין שלום ביננו, וזה שאמרו חז"ל(אבות א): על שלושה דברים העולם עומד: על

הדין ועל האמת ועל השלום.  אומנם, בעשרת הדברות אשר על לוחות הברית רב הסתום והחתום על הגלוי

אבל צריך לדעת כי כל תרי"ג המצוות כלולים בהם, כמו שכתוב(שמות כד, יב): "לֻחֹת הָאֶבֶן", ופירש רש"י ז"ל:

כל תרי"ג מצוות בכלל עשרת הדברות. כאשר מתוכם יש לנו רמ"ח(=248) מצוות עשה כנגד רמ"ח אבריו של

האדם ו-שס"ה(=365) מצוות לא תעשה שהם כנגד שס"ה גידיו.

וחזו עיניי במה שכתב בפרשתנו החכם השלם הרב הגאון שלום משאש זצק"ל שהיה רבה הראשי של מרוקו,

ולימים הרב הראשי הספרדי של ירושלים בספרו "וחם השמ"ש" על התורה(דרוש ג'): הרבה פעמים כשעמדו

בעלי דינין לפנינו בבית הדין, וטענו טענותיהם ותשובתם בה שעתא, היה נראה לי פשוט שהאמת עם צד זה

שדבריו מוסברים ונכונים אל השכל. אומנם כיון שאסור לדון מתורה שבעל פה, אני מוכרח לפתוח ספר ולכתוב

פסק דין בשם הפוסקים, וקורה מקרה הרבה פעמים שאני מוצא הדין בהיפך, ונראה לי לכאורה כמו זר, ואחר

העיון בפוסקים אני מוצא הסברא הפוכה - והיא היא הסברא האמתית ויש לה יסודות חזקים הנכנסים לשכל.

ובשביל זה נאמר על המשפטים "אף אלו מסיני" שאי אפשר לשנות כלל, כי זה חוזק ותוקף תורתנו הקדושה

שלא תשתנה ולא תתחלף לעולם ועד. מצאתי תשובה לאנשים מדור חדש, למה לא נעשה מעט ריפודים ושינוי

בהלכות ובמשפטים כפי שינוי הזמנים - ואני משיב להם שאם היה בידינו כוח לשנות, אז כל אחד יבוא בטענה

והייתה כל התורה משתנית, כי היא באמת קשה מאוד ועול גדול עול מלכות שמים, ובקל נבוא לשנות.      

נמצא, שעשרת הדברות הם שורש כל ענפי תרי"ג(=613) המצוות וממילא גם המשפטים והחוקים היוצאים מכל

אחד מהדברות והמצוות שבהם תלויים חיותו של האדם, כאמור. וזה: 'ואלה' רצה להבהיר כי המשפטים הללו

לא ניתנו מדעתו של משה רבנו ע"ה חלילה, אלא מפי הגבורה, כמו שאמרו חז"ל(עירובין נד): כיצד סדר משנה?

משה למד מפי הגבורה(היינו למד מהקב"ה גם את המשפטים) נכנס אהרן ושנה לו משה וכו' נכנסו בניו ושנה

להן וכו' נכנסו זקנים ושנה להן וכו', נמצא שלמדו ד' פעמים. והנה ידוע, שחָמש הדברות בצד ימין הם בין אדם

לקונו, ואילו חמשת הדברות שבצד שמאל הם - בין אדם לחברו. ולכן, 'המשפטים' היינו הדינים הם לרוב בין

אדם לחברו, ובפרט בדיני נפשות וממונות, כי בין אדם למקום יכול ה' יתברך למחול ולסלוח לאדם באם יעשה

תשובה, אך בין אדם לחברו חייב לפייסו כהלכה, כמו שאמרו חז"ל (יומא פה): עבירות שבין אדם למקום - יום

הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו - אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. לכן, חייב האדם

להבין טעמם באר היטב הלכה למעשה, שמא ייכשל חס ושלום.

על כן, איתא(במיכלתא): יכול יהיו התלמידים למדין ולא שונין - תלמוד לומר שימה בפיהם וכו'. ועל פי זה פירש

רש"י ז"ל את הפסוק: "אשר תשים לפניהם" - 'כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם'. ועל פניו, לא ברור

מה הקשר בדימוי המשפט לעניין האכילה בשולחן שהרי היה אפשר לדמות את ההלכה הברורה לדבר מוכן

בידיעת האדם שלאו דווקא שייך במשהו גשמי. אבל בטרם נבאר את הקשר נקדים ונסביר למה נסמכה פרשת

דינין(פרשתנו) לפרשת מזבח שבסוף הפרשה הקודמת, כמו שכתוב(שמות כ, כב): "ולא תעלה בְמַעֲלֹת על מזבחי"

וגו', היינו שאסור לכהן לפסוע פסיעות גסות שמא האבנים של המזבח התבזו מאפשרות של גילוי ערוותו. וכמו

שפירש רש"י קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה: הואיל ויש בהם צורך

לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה. לפיכך, אפשר אולי

לומר שבסמיכות פרשת המזבח לפרשת 'ואלה המשפטים' באה התורה הקדושה להורות שלא רק הכהן שנמצא

במקום קדוש חייב להתהלך ביראה ופחד כי בבית אלוקים נהלך ברָגש אלא כל בני ישראל חייבים לנהוג במשנה

זהירות גדול מאוד במעשינו ובדיבורנו עם חברנו כדי שלא תצא תקלה תחת ידינו, חס ושלום.

ודע, ששורש כל הדינים הוא ממידת הגאווה ששולטת על האדם, כמו שכתוב בספר הנפלא "אורחות צדיקים"

(שער הגאווה): כי ממנה תצמח כל הרעות כי מפגם המידות ובעיקר הגאווה מזמנים הדין על האדם מחד גיסא,

ומאידך גיסא אלו שעוסקים בדין גורמים לעיוות הדין ונפגם המשפט, מה שגורם לאמת שתהיה נעדרת, עכת"ד.

לכן, אדם חייב לשאוף כל ימי חייו לתקן בשלמות את מידותיו כי כאשר יש פגם במידותיו ובפרט במידת הגאווה,

רחמנא ליצלן, בנקל אפשר שיפגע בחברו ואף לא ירגיש שפגע בו, או שיהיה בטוח בעצמו שהצדק והאמת אתו,

כי הפסיעות נמשכות אחרי חפצי הלב וכאשר הם גסות הם מעידות על גסי הרוח אשר הולכים אחרי שרירות

לבם ואינם שמים לב על הליכות עולם. ה' יתברך יעזרנו ויצילנו על דבר כבוד שמו ונזכה להתרחק מהגאווה

ורק להיות תמיד בענווה באמת ובתמים.

ודע, שקיום העולם הוא על ידי שכר ועונש היינו משפט. והנה, צור תמים פעלו והכול גלוי וידוע לפני ה' יתברך

אשר על הכול יביא במשפט, שנאמר(משלי  כט): "מלך במשפט יעמיד ארץ". ולפיכך, אפשר אולי להסביר את

הקשר בין המשפטים אשר תשים לפניהם היינו שיהיו כשולחן ערוך ומוכן לאכילה, היינו שתכלית המזבח הוא

הקרבת הקורבנות שלרוב באים בגין חטאיו של האדם, ועל ידי דין אמת והקרבת הקורבן חוזר לשרור השלום

ביניהם, כך גם תכלית האוכל שעל השולחן להשכין שלום בגופו הגשמי, וזה בבחינת מה שאמרו חז"ל(חגיגה כג):

שולחן נחשב כמזבח, רצה לרמוז שכמו שהגוף מסמל את הגשמיות ואינו יכול להתקיים בלי האוכל, כך גם

העולם הגשמי שלנו לא יכול להתקיים ללא משפט, ובפרט בין אדם לחברו, שהרי רק על ידי דין אמת יחזור

לשכון השלום לבטח כנ"ל. ואם נתבונן נשכיל ונראה כי כל תכלית המשפטים הללו היא לעלות את האדם על

המסילה בת א-ל כדי להשיג מידות טובות ומתוקנות יותר. על כן, חייב האדם להוסיף לימוד על לימוד, שינון

על שינון עד שהמשפטים היינו הדינים יהיו ברמת ידיעה הלכה למעשה בשביל לא להיכשל בין אדם לחברו חס

ושלום, כנ"ל.

ולעניות דעתי, אפשר לומר אולי שתיקון המשפט לאדם שפגם הוא על ידי שיעשה משפט לעצמו, וכדאי כמה

שיותר מהר כי בחלוף הזמן יגברו המניעות. ועל ידי שאדם שופט את עצמו באמת ובתמים ימנע ממידת הדין

לפגוע בו חס ושלום, כפו שדרשו חז"ל(מ"ר שופטים פ, ה): כי אם אין דין למטה יש דין למעלה, ולפיכך נחסך ממנו

המשפט, כלומר הדין מלמעלה. על כן, יחפש את הדרך לתיקון על פי דעת תורה שלרוב היא מורה שבמידה

שפגם בה יתקן, כמו שכתוב בפרשתנו(שמות כא): "נפש תחת נפש", "עין תחת עין" וגו'. וזה בבחינת מידה

כנגד מידה. וזה: 'ואלה המשפטים' היינו מוסיף לדעת גם את המשפטים שיוצאים מתוך עשרת הדברות,

כאמור לעיל. כי בכך שמשה רבנו ע"ה פשט אותם לעם כנ"ל הפכו המשפטים להיות מופשטים, כמו שדרשו

רז"ל(שמו"ר  ל, ט): באו ישראל ופירש להם המצוות כל אחד ואחד עונשה ומתן שכרה. לכן, צריך ללמוד ולהיות

בקיא בהלכה בחינת רצוא ושוב, ואזי יוכל לשפוט את עצמו, כפי שנרמז בנוטריקון של המילה 'משפטים':

משפט שיעשה פה טרם יעשו מלמעלה. וזה שנאמר בפסוק 'לפניהם' כיוון לרמוז אולי שיפנימו פנימה לתוך

הדעת הלכה למעשה. 

ועל מנת להשלים את תיקון המשפט כנ"ל, צריך להמתיק את הדין בשורשו, כידוע. וכך ראיתי שמובא בספר

הקדוש ליקוטי מוהר"ן(תורה סח): כי תחילת שורש השתלשלות הממון הוא ממקום שהנפש באה משם וכו', כמו

שכתוב(איכה ה): בנפשנו נביא לחמנו, מחמת שהנפש והממון באים מאותו מקום עליון, עכד"ק. וכמו שדרשו

חז"ל(שמו"ר כא, כג): נפש תחת נפש - יש אומרים: נפש ממש, ויש אומרים: ממון. ועוד, אמרו חז"ל(ב"ק פד): 'עין

תחת עין' - ממון. ועל פי זה אפשר לומר אולי שהנפש החוטאת צריכה למתק את הדין בשורשהּ על ידי נתינת

צדקה שהיא בחינת ממון בעת הדין למטה כנ"ל, כמו ושכתוב(ישעיה נו): "שמרו משפט ועשו צדקה". ואפשר

אולי שלזה קוראים פרשת שקלים לרוב דייקא בפרשת משפטים כי היא זו הפרשה תצא תמיד לפני ראש חודש

אדר, וזאת בעבור לרמוז לאדם שישפוט עצמו כנ"ל, בחינת: 'שמרו משפט' אבל גם יש לזכור שכדי להשלים

ולמתק את הדין בשורשו כנ"ל, ואפילו להפך אותו לחסד, יש לתת צדקה, בחינת: 'ועשו צדקה'. וזה שאמרו

חז"ל(שקלים א): באחד באדר משמיעין על השקלים, היינו שצריך להפריש מממונו צדקה זכר למחצית השקל

בשביל קורבנות הציבור.

וזה שכתוב: 'ואלה המשפטים' היינו גם רמז שצריך להוסיף צדקה על המשפט היינו על הדין כי 'שקלים' עולה

בגימטרייה 'משפטים' עם הכולל. ויוסף לי ה' אור בכך שהאיר את עיניי להבין את מה שאמרו חז"ל(תענית כט):

'משנכנס אדר מרבין בשמחה' כי חודש אדר הוא החודש שחותם את השנה והוא בעצם לפני חודש הגאולה,

כמו שכתוב(ר"ה, יא): בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, היינו לרמוז לאדם שיתעורר מעצמו לעשות משפט

כנ"ל, כי הכל הולך אחר החיתום(ברכות יב:). וזה בבחינת תשובה מאהבה כי בזה מראה את אהבתו ודבקותו

בשם יתברך, בבחינת: 'קיימו וקבלו' היהודים עליהם עול מלכות שמים מאהבה. ובשביל להחיש את הגאולה

בניסן בחסד וברחמים ירבה בצדקה בשמחה בחודש אדר הרומז על עשיית צדקה כי 'אדר' בגימטרייה כמניין

'הצדקה' עם הכולל. ועל פי זה יאירו עיננו למה מרבין ביותר בשמחה בחודש אדר כי על ידי שנעשה תיקון

המשפט והמתקתו בנתינת הצדקה כנ"ל לפני חודש ניסן, בזה מקרבים את הישועה ומגלים כבוד מלכותו

בעולם, בבחינת(ישעיה נו): "כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות". ורק על ידי כך נזכה לגאולה השלמה

ברחמים גדולים, שנאמר(ישעיה א): "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", אכי"ר.  

           פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

צריך לשמור את עצמו מכל הדברים שדרך בני אדם להתגדל בהם, והם שלושה דברים: חכמה, גבורה ועשירות,

היינו שצריך לשבר גאותו שיש לו מכל אלו הדברים, ולהיות ענו ושפל בכולם(סימן גאווה וענוה, אות יב)

הצדקה מרחבת כל הפתחים של הקדושה; שכשאדם נכנס באיזה דרך ועבודה מעבודת השם יתברך, אזי הוא צריך

לפתוח פתח לכנוס באותו הדרך, ובשביל זה כל ההתחלות קשות; וע"י הצדקה מרחיב הפתח, כי הצדקה מרחבת

ופותחת ביותר כל הפתחים של הקדושה(סימן צדקה, אות לו).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                                 ולע"נ יעקב(ינקי) לוי ז"ל בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה              

                                         ולע"נ ז'נט זוהרה בת עליזה ז"ל, נלב"ע בי"ד באדר ב' התשע"ד, תנצב"ה