פרשת יתרו
פרשת יתרו
"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים
למשה ולישראל עמו.." (יח,א).
השם יתרו בא
לרמז לנו שצריך להשליך את כל מה שמיותר, כל מה שמפריע לנו להתקרב אל השם.
כמו יתרו, שנטש את משפחתו ואת כל סוגי עבודה זרה שעבד, המיר את דתו ובא לחסות תחת
כנפי השכינה (מ.א).
"אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם" (כ,כ).
הרי כבר נאמר במתן
תורה "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". אז למה התוספת הזו לא לעשות
אלוהי כסף ואלוהי זהב?
הקב"ה יודע
שלקחת בן אדם שעשוי מחומר ולרצות שהוא יהיה מחובר לאלוקים שהוא עליון כזה, זה קשה
מאד מאד. זה לא דבר קל. מאד קשה. כי יש בעולם כל מיני דברים אחרים. יש דבר כזה
שנקרא לעשות כיף. מה זה לעשות כיף? זה אלוהי זהב ואלוהי כסף. זה כל מיני דברים
נוספים שלא קשורים לחבור שלנו עם ה'.
לפעמים צריך להתאוור.
קצת משוחחים, קצת נמצאים בהרפייה, עושים איזה טיול, אוכלים משהו שמתענגים ממנו אבל
הכל צריך להיות עם התחברות. אם יש לך את ה' 3 פעמים ביום בתפילות, וכשאתה קובע
עיתים לתורה, ואחר כך יש לך כל מיני דברים אחרים, אז זה לא יהיה לך אלוהי כסף
ואלוהי זהב.
חיבור, חיבור, חיבור,
כל הזמן לחפש את החיבור. אם אין עכשיו איזה מצוה, אז חיבור במחשבה. כל הזמן להסתכל
למעלה, אל ה'.
מתוך הפרשה:
"ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי
קדוש" (יט,ו). הקב"ה רוצה אותנו קדושים. הוא לא מוותר לנו. אם אני קדוש,
אני רוצה שגם אתם תהיו קדושים. הרי השתלשלתם ממני. מה זה הקדושה? זה הסוד של
החיים. זה הסוד של כל היהדות. זה בעצם החיבור שלנו עם הקב"ה.
כשאדם חושב אני ברוך
השם בסדר, ואשתי בסדר, היא עושה את התפקידים שלה ולבושה בצניעות כמו שצריך,
והילדים שלי לומדים במקומות בסדר וכו' וכו', אבל יש לי גם קצת כל מיני דברים
נוספים, אני מקבל חיות מעוד דברים, ממוסיקה כזאתי, מספרות כזאתי, מכל מיני מאכלים
שלא צריכים, או כל מיני דברים שנקראים חוכמות חיצוניות, באותו רגע הוא מתנתק מה',
מהאבא שלו. כל הדברים האלה זה אלוהי כסף ואלוהי זהב.
למה זה נקרא חוכמות חיצוניות?
לא רק משום שזה מחוץ לתורה, מחוץ לקדושה, לא רק משום שזה לא משתלשל מהקב"ה
אלא משום שזה חוכמות שמטפחות באדם את הקשר אל החיצוניות ומרחיקות אותו מכל זיקה
לפנימיות. באותו רגע אנחנו מרגישים שרע לנו, שלא טוב לנו, כי אנחנו רוצים להיות
כמו כולם, לא רוצים להיות נבדלים.
העולם הזה מסתיר לנו
את ה'. יש לנו רצונות ויש לנו תוכניות ויש
לנו מחשבות ויש לנו דעות והשקפות ויש לנו ביקורת, ויש לנו מה להגיד, ויש לנו מה
לבקש, ויש לנו מה לשאוף, ועושים ופועלים ויוצרים כל היום וכל הלילה ובקושי נרדמים
בלילה מרוב התוכניות שיש לנו בשביל יום המחרת ועובדים ועמלים כל הזמן, ואם לא
השלמנו, מחר נשלים עוד ונקנה עוד ונעבור לדירה אחרת, ואם מישהו לא כל כך כיבד
אותנו אנחנו נלמד אותו שבפעם הבאה יכבד אותנו יותר ויש ויש ויש. זוהי ההסתרה של
העולם הזה. צריך לבטל את היש הזה.
הקב"ה ברא יש מהאין.
יש. לא היה כלום והוא ברא עולם. אנחנו צריכים לברוא מהיש- אין. לזכור שאין כאן
כלום. רק ה'. וזה קשה, כי ה' נסתר. הקב"ה נסתר מאתנו רוב הזמן. העולם הזה
מסתיר את האור האמיתי של ה', את האור של – אין עוד מלבדו.
כל העבודה בעולם הזה
זה לבטל את החציצה ביננו ובין הקב"ה. לצאת עוד קצת ועוד קצת מהחיצוניות הזאת.
אוהבים את התורה, מתמודדים לקבל עליות לתורה, אבל ברגע שמטמינים אותה בהיכל ה',
סוגרים אותה היטב, מבקשים בקשות וזהו, ברוך ה' קראנו בתורה. עכשיו התורה תשב בשקט
בארון, עכשיו יש לנו את החיים שלנו. וככה בכל דבר. כל כך אוהבים את השבת, כל כך
מחכים לשבת, וכשהיא בקושי יוצאת כבר יש עסקים ויש עניינים ויש כל מיני דברים שצריך
לעשות.
אנחנו מדברים יותר
מדי על דברים גשמיים. אוכלים, ושותים וצריך לקנות את זה, ואת זה, זה הכל חומר.
וכשמתרגשים ממנו, מתבלבלים ממנו, ומתפארים בו וחושבים שהוא יביא לנו תענוג,
ומסתכלים עליו כמה הוא יפה, כמה הוא מוצלח, ומשקיעים בו ומטפחים אותו זה חיצוניות
וזה רק צרות. זה אלוהי כסף ואלוהי זהב.
רבנו מדבר על חן של
שקר. שמנסים למצוא חן בעיני אחרים ע"י כל מיני תנועות שעושים. אדם כזה נמצא
בחיצוניות, הוא לא מרגיש את ה', חושב רק איך למצוא חן בעיני אנשים, הוא לא מתלהב,
קשה לו להתפלל, הוא עובד את השם בלי התרגשות. חן אמיתי זה דבר אחר לגמרי. זה ה'
מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. זה הכנעה, זה הרכנת ראש. כמו יתרו, ששמע את גדולת
ה', נטש את משפחתו ואת כל סוגי עבודה זרה שעבד, המיר את דתו ובא לחסות בצל כנפי
השכינה. בזכות זה זכה שפרשה מיוחדת נקראת על שמו.
["חיצוניות היא
מכה מאוד קשה בדור הזה. אדם צריך להחליט. מה הוא רוצה שיישאר לו לנצח ומה הוא רוצה
שיישאר לו באלבום. זה שני דברים נפרדים. מה שנשאר באלבום זה לא מה שנשאר בנצח, זה
לא מה שנשאר בלב. אם אני לקחתי רגע יפה שיכולתי להתרגש, כמו בר מצוה או חופה,
ובמקום הרגע היפה הזה של התרגשות שמתי את זה במצלמה, בסדר, אני עכשיו מסודר, הכל
מסודר אצלי, אני מתועד, הכל נפלא והכל מצוין. אבל איפה אני? איפה אני? תראו איזה
תמונות יפות יצאו לי, תראו כמה שאני מוצלח. אבל איך זה שאני מוכן לוותר על כאלה
רגעים קדושים שיש בחיים? קדושה זה להקדיש לה', לא לי. אדם עם אגו אין לו קדושה.
הוא מקדיש הכל לעצמו.
יש אני ויש אין. מה
ההבדל ביניהם? האין לקח את ה-י' והכניס אותה בתוך קרבו. האני זרק אותה החוצה. היוד
הזו זה הנקודה האלוקית. אדם לוקח את הנקודה האלוקית שלו ואומר: לא מעניין אותי,
אני לא אוותר, פגעו בי, עשו לי, אני לא מוותר על ה'. אני כל הזמן עם ה'"]
(באור פני מלך).
כשאדם מתקדש, הוא
פחות מרוכז בעצמו. גם פחות מרוכז בעניינים גשמיים. הוא מבין שהחלק הרוחני זה החלק
העיקרי, שהוא השורש של כל הדברים, ואם הוא יהיה בסדר בענין הזה של לעשות את רצון
ה', ולשמור את מצוותיו, ללכת בדרכיו, ולעשות לו נחת רוח, אז ממילא יהיה לו גם טוב
בגשמיות.
אדם מתקדש אז הוא
מבין שבתור יהודי הוא חלק מעם ישראל וצריך להגיד תמיד בשם כל ישראל, וכשמתפללים על
רפואה שלמה אומרים בתוך כל חולי עמך ישראל, ויש לנו את תפילת שמונה עשרה שיש בה
תפילות על כל עם ישראל, שהרי כל התפילה כתובה בלשון רבים. אדם כל הזמן עושה דברים,
אבל עושה את זה בשביל עצמו. אפילו כשהוא
עושה מצוות: מנשק את המזוזה בשביל עצמו, מתפלל בשביל עצמו, אומר תיקון כללי בשביל
עצמו, שהכל יהיה בסדר, עכשיו יש לו בעיות עם הילד אז אומרים 3 פעמים תיקון כללי,
יש בעיות בפרנסה, מוסיפים עוד תפילה, כל הזמן הוא בונה את עצמו.
צריך שהכל יהיה לשם
שמים. שאני לא אעשה בשביל עצמי. אז מצויין: התפללתי, ואמרתי תיקון כללי, ותהילים
של יום, ושמות הצדיקים, ולמדתי, ועזרתי קצת בטיפול בילדים, השאלה – מה ליווה אותי
כל הזמן כשעשיתי מה שעשיתי. שאני ברוך ה' מתפקד? שאני בסדר? או שזכיתי לעשות בשביל
הכבוד שלך אבא, לא בשביל הכבוד שלי. כל העניין שלנו בחיים זה לבנות בלב משכן
להשראת השכינה. כשזוכים לרגעים האלה שבהם כבוד השם שורה על האדם, הנפש מתמלאת אז
בחיות ונעימות מופלאה ומבינים שעבור המטרה
הזו ממש נברא העולם. מכאן שואב האדם כוח וגבורה לעמול ולהתייגע בעבודת השם,
מכאן הוא שואב את הכוח לעמוד כנגד תאוות ויצרים, חלישות הדעת ועייפות.
אלוהי כסף ואלוהי זהב
זה כשאדם כל הזמן מחזיק טובה לעצמו. אני ברוך ה' הצלחתי ואני ברוך ה' מסודר ואני
ברוך ה' הכל דופק אצלי ואפילו שהוא אומר ברוך ה', הוא אומר את המילה אני ואני ואני.
אדם לא צריך להרגיש את עצמו בכלל ולא לחשוב על עצמו בכלל, הוא צריך לרצות להיות רק
בשביל ה'. כי אם אני חושב על עצמי, אני סותם את הצינורות ואז הלב שלי הוא כבר
אטום. כשהתורה היא חיצונית אז אין לי כוח. אז אני אדלג. אז אני אקצר. ואז יש עוד
פחות חיות ועוד יותר מתרחקים.
החיצוניות היא כבדה,
הכל כבד, הכל קשה. כל פעולה שאנחנו עושים שהיא קצת ראוותנית, או חיצונית, גם
במחשבה, בעיקר במחשבה, אני צריך להזדעזע, רבונו של עולם תעזור לי לעשות כל דבר שזה
יהיה נטו לכבודך.
אנחנו כל כך הרבה
מתבלבלים וכל כך הרבה מתלבטים מה לעשות, לעשות ככה, או לעשות אחרת, לכל השאלות
האלה יש תשובה אחת: חשוב מה הכוונה שלך. אם אני עושה לשם שמים, אני מכוון לאמת. אם
אני עושה כדי לקבל כבוד, כדי להיות חשוב, כדי שיתפעלו ממני אני לא מכוון לאמת. אני
מגדל ילדים מוצלחים כי זו האחריות שה' נתן לי. לא בשביל הכבוד שלי, שיגידו לי איזה
ילדים מוצלחים יש לך.
מורנו הרב ["מה
שמעכב את הגאולה זה רק הגאווה שלנו. הגאולה מוכנה בכל רגע לבוא, הגאולה שלנו,
גאולת עם ישראל יכולה להיות היום! ברגע הזה! בשניה הזאת! אם כל אחד יחליט לעצמו – אני
האדם הכי נמוך בעולם, אין אדם נמוך ממני, אז הגאולה מגיעה היום! אדם נמצא בדמיון
שהוא יותר חשוב מהשני, יותר יקר מהשני, יותר מבין מהשני, והדמיון הזה הוא מה שמעכב
את הגאולה. אדם הוא גוש של גאוה, הוא חושב שהוא הכי חכם, והכי פיקח, הוא מחפש תמיד
להיות עם החברה הכי חשובה, עם האנשים הכי חשובים והוא - הכי חשוב מכולם.
אדם צריך להרגיש -
שום דבר לא מגיע לי, אין לי שום טענות על אף אחד, למה לא נותנים לי את זה, למה לא
מעריכים אותי, למה מתייחסים אלי ככה, אין לי שום טענה בכלל. כמה שיש לאדם יותר
ענווה ושפלות ככה הוא זוכה ליותר שמחה"] (עד כאן מורנו הרב).
יש אנשים שיש להם
רבנים אבל הם לא ממש מקושרים אליהם. אצלם זה רק קישוט. כשיש להם בעיה אמיתית הם לא
הולכים לשאול. הם מקסימום שואלים איזה פוסק בטלפון אבל הם לא מקושרים לצדיקים, הם
מקושרים ללב של עצמם, לטעם של עצמם, להשגה של עצמם איך לעבוד את ה'. הם מבינים איך
צריך לעבוד את ה', הם מבינים שצריך מותרות, שלא צריך לעבוד קשה, הם רוצים להיות
יפים וחכמים וחשובים ורבנים, הם לא רוצים לעשות עבודה, הם לא מבוטלים, הם לא
בשפלות. אלוהי כסף ואלוהי זהב.
כשאדם באמת מתבטל
לצדיק, יש לו שמחה גדולה. אתה אולי אומר שאתה לא שווה כלום, שאתה לא יודע כלום,
אבל יש לך אמונת חכמים. אתה שואל על כל דבר. אתה לא עושה שום דבר על דעת עצמך. וזו
כזו מדרגה גבוהה, כי זה דבר כזה קשה להתבטל למישהו.
הגאווה ורדיפת הכבוד
עדיין שולטים בנו וגורמים למרבית הקלקולים בחיינו. שוכחים את ה'. משקיעים כל כך
הרבה אנרגיה כדי לעשות רושם, להראות שאנחנו מוצלחים, למצוא חן. כל כך חשוב לנו מה
חושבים עלינו. כל כך רוצים שישימו לב אלינו.
אדם מתגאה, מרגיש
שהוא חשוב, התוצאה זה "מגיע לי". מגיע לי שיכבדו אותי מגיע לי שיעשו את
רצוני וכשזה לא קורה הוא נפגע. הוא קצת ברוגז. אדם קצת מכבדים אותו, הוא מייד שוכח
מי הוא באמת. מה אתה כל כך מחשיב את עצמך? מה אתה בכלל מתגאה על אחרים? אתה לא
רואה את החסרונות שלך? אתה עוד יכול להתנשא על מישהו? אתה לא כזה צדיק. כל מה שאתה
עושה זה בעצם בשביל הכבוד שלך, לא בשביל כבוד ה'. ככה אדם צריך לדבר אל עצמו.
כשאנחנו כלום אז מייד
אנחנו רואים שמישהו אחר הוא משהו. כשאנחנו משהו, אז כולם כלום. אומנם הוא כזה, אך
יש לי חסרון כזה וכזה.
ככל שהחיצוניות
מתחזקת, ככל שהריצה אחרי הנאות ושעשועים גוברת, הרוחניות נסתרת. והתוצאה היא התפשטות של עצב
ודכדוך על פני הבריאה. אנשים עצובים, מחכים למשהו של אמת. רבי נתן: "העיקר של
כל הצרות הוא צרות נפש, אשר נתרחקנו מהשי"ת מאד מאד, אשר לא הייתה כזאת מימי
קדם". יותר ויותר שומעים אנשים שאומרים אין סיבה אמיתית ומשכנעת כדי לחיות.
עד שהם מגלים שהשמחה היחידה היא בהשי"ת, בצדיקים, בתורה הקדושה. כמו בסיפור
הבא:
שחור , לבן, וכל מה שביניהם
הסיפור שלנו קשור
לסערת השלגים שפקדה את אזור ירושלים בחורף תשע"ד. אמנם עדיין אין סוף לסיפור,
אך מה שמתרחש עד כה שווה סיפור בפני עצמו. נולדתי בקיבוץ של "השומר הצעיר"
בצפון. הייתי בת יחידה להורים שעבדו במשק והאמינו בחלום הסוציאלי בכל לבם. בקיבוץ
שלנו לא היה בית כנסת, לא הייתה שום נגיעה לדת. גדלנו עם ערכים של סבלנות והכרה
בשונה ובאחר, אלא אם כן הוא חרדי. גדלתי עם חברת ילדות, שהייתה לי כאחות. היינו
יחד 24 שעות ביממה כי בקיבוצים הייתה נהוגה "לינה משותפת". כיום, ברור
לכולם איזה שבר ואיזה חורבן גרמה הלינה המשותפת לנפשם של הילדים. היה זה ניסוי
בבני אדם, פשוטו כמשמעו, ולמרבה המזל הוא הופסק לפני שנים. הילה (שם בדוי) הייתה
חברתי הצמודה, בעולם שבו למושג "אחות" ממילא לא הייתה משמעות.
הנחיתה בעיר הגדולה
הייתה קשה ביותר. גילינו עיר אנוכית, מוחצנת, חומרית ואנטי ערכית. בתחילה הוקסמנו,
אך מהר מאד הקסם פג, ראנו את השקר ואת האפסיות שבחיים אלה, וממש לא אהבנו אותם.
הבעיה היא, שגם סגנון החיים הקודם ממש לא התאים לנו, פקחנו עיניים וגילינו שאנו
בתוך ריק אמיתי. באותה תקופה, חברה משותפת בשם טליה הזמינה אותנו להרצאה תחת השם:
שחור, לבן וכל מה שביניהם. לא היה לנו שום מושג מה עומד מאחורי השם, אבל מכיוון
שממילא לא היה מה לעשות והמחיר היה די זול – הלכנו. התיישבנו והמתנו למרצה. שמו לא
אמר לנו דבר, אבל כשהוא הופיע- היינו בהלם. הוא היה חרדי. לגמרי.. קרחת, כובע,
חליפה שחורה. אמרתי לחברתי: "עבדו עלינו, בואי נלך מכאן", אבל היא אמרה:
"מה אכפת לך? נשמע מה יש לדוס הזה להגיד ונתחשבן עם טליה אחר כך". הוא
החל בסיפור על ילד שגדל בכפר ומעולם לא ידע שיש לו אבא ואמא. כולם מסביב דאגו שלא
לספר לו. בהתחלה זה בכלל לא הפריע לו, משום שלכולם מסביבו לא היו אבא ואמא. הם
פשוט חיו לעצמם. ואז, כשהגיע לימי מעוריו, סיפר לו איש זקן על המושג "אבא
ואמא". זה דווקא עניין אותו מאד, אבל הוא חשב שזו מעשייה מארץ רחוקה וקצת דמיין אם היה רוצה שיהיו לו
אבא ואמא. ככל שהזקן סיפר יותר, הוא הרגיש שרצונו מתגבר. יום אחד גילה לו הזקן שיש
לו אבא ואמא ושהם אינם רחוקים. מצד אחד הוא רצה מאד להכיר אותם, ומצד שני הוא ממש
כעס עליהם מדוע התחבאו ממנו כל הזמן.
בשלב זה פרצתי בבכי.
הרגשתי שהסיפור של הדוס הזה הוא עליי. בשנות ילדותי, אבא ואמא היו סתם עוד שני
אנשים שאני הולכת אליהם בשעות אחר הצהריים, אפילו לא קראתי להם אבא ואמא, אלא בשמם
הפרטי. וכעת הגיע הדתי הזה והוציא ממני את כל הכאב שהיה אצור לי בפנים. זו בדיוק
אני, ילדה שגדלה בלי לדעת שיש מושג אבא ואמא, וכעת כשהיא יודעת, היא כועסת איפה
הייתם עד עכשיו. יצאתי. לא רציתי לשמוע את ההמשך. זה כאב לי מדי. הילה שבה מאוחר
יותר, עצבנית. היא אמרה שבהמשך הסיפור, הדתי הזה לקח את הכל למקום של חזרה בתשובה,
שיש אנשים שלא יודעים שיש בורא לעולם וגם אחרי שבסוף מספרים להם – הם כועסים ואינם
רוצים להכיר אותו. היא אמרה שדווקא הסיפור המקורי מצא חן בעיניה, אבל הוא הרס הכל
עם הנמשל. אני המשכתי ללכת עם הסיפור הזה, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הנמשל.
הלכתי להרצאה נוספת שלו כדי לשמוע את הנמשל, וכאן התחלתי לחפש בחיפוש איטי אחר
משהוא שירפא את נפשי הפצועה.
הילה לא אהבה את
הכיוון שהלכתי אליו, אט אט מצאנו עצמנו מתרחקות. בשלב מסוים התחלתי ללמוד במכללה
לחוזרות בתשובה, ומשם הייתה הדרך קצרה לחזרתי בתשובה שלמה. אגב, זה היה השלב שבו
הוריי התעוררו לחיים. הם עשו כל מה שיכלו כדי "להציל" אותי כדבריהם. שאלתי
באיזו זכות הם בכלל אומרים לי מה לעשות ואיפה הם היו כל השנים. דווקא מנהלת המכללה
הרגיעה אותי, הסבירה לי שהוריי בדרכם אהבו אותי מאד ונתנו לי כל מה שחשבו שטוב
בשבילי. היא ריככה אותי מאד, ובתהליך איטי התפייסתי עם הוריי, והם במקביל השלימו
עם חזרתי בתשובה. נישאתי בשידוך לחוזר בתשובה כמוני, יוצא קיבוץ, ובנינו בית
לתפארת. חברתי הילה אמנם השתתפה בחתונתי, אך התרחקנו מאד. גם היא הייתה נשואה
צעירה ליוצא קיבוץ, אך היא לא התחברה לדת. כשאני חושבת על כך, נראה לי שאולי
כשמספרים משל טוב שנוגע ללב, אין צורך בנמשל.
בחורף תשע"ד
נקלעה משפחה חרדית, אב ואם ועוד שישה ילדים, לסערת השלג באזור ירושלים, ואיני
מדברת על כביש 1 או 443 שלשם הגיעו כוחות עזרה – מאוחר אמנם, אך הגיעו. הם נתקעו
במקום שקט, עם נוף יפיפה אך מרוחק. הם הזעיקו עזרה, וזו לא הגיעה. לקראת הבוקר
הדלק אזל, המנוע כבה, ולאחר מספר שעות גם המצבר. היה זה יום שישי, השעות הלכו
והתקדמו. רכבם היה מכוסה שלג, כוחות ההצלה לא הגיעו, וכעת גם לא היה שום אמצעי
להזעיקם, מאחר שסוללת הטלפון הסלולארי כבתה. הם הבינו שאם הם אינם עושים משהו הם
יקפאו. אב המשפחה יצא מהרכב, אפילו לא ידע לאן. הוא קיווה שייקלע למקום יישוב.
ואכן, הוא הגיע ליישוב חילוני לחלוטין, ללא תושב דתי אחד. הוא נקש על דלת הבית
הראשון שראה. את הדלת פתחה לו הילה, חברתי. היא הזעיקה את בעלה ועוד כמה מאנשי
היישוב. הם יצאו בג'יפים, והוא הצטרף אליהם, למרות קדושת בשבת, מפני פיקוח נפש. הם
הגיעו לרכב המכוסה כולו, הוציאו את בני המשפחה והסיעו אותם באחד הג'יפים אל
היישוב. מה עושים כעת? לסיטואציה כזו, איש מהם לא חלם שיגיע. משפחה חילונית
לחלוטין, שני ילדים וכלב, מול משפחה חרדית ביותר, אב עם זקן ופאות, אם עם מטפחת,
ילדים עם קרחת. לשני הצדדים אין מושג מה עושים. הילה אמרה: "מותר לכם להיות
אצל חילוניים?" האב אמר: "מותר לנו להיות אצל יהודים". כולם צחקו
צחוק שקצת הפשיר את הקרח, תרתי משמע. "בדרך ככל החרדים אומרים לנו 'בואו תעשו
אצלנו שבת', כעת תורנו", אמרה הילה. כאן החל גישוש עדין. חברתי ידעה שלחרדים אסור
לאכול כל דבר ושיש איזושהי בעיה עם כלים. היא לקחה כלים חד פעמיים והתכוונה לבשל
משהו... אם המשפחה החרדית הצטרפה אליה, ובעדינות לחשה לה מה מותר ומה אסור.
"מבחינתנו, אסור לאכול כל דבר שיבושל או יחומם בשבת. לכן אנו נסתפק בדברים
הבסיסיים: חלות, טונה, שימורים, שתייה, ירקות, מה שיש. יהיה בסדר, לא תזיק לנו
דיאטה".
הילה עקבה אחר האישה,
היא קלטה היטב את המבט החטוף המוודא שיש הכשר על המוצר. בתוך עשרים דקות אספו
ערימת מוצרים, ולאחר מכן החלו להכין מהם סעודה בכלי פלסטיק. הם הכינו ארוחה חלבית,
סלט ענק, גבינות מכמה סוגים, שימורי תירס, שוקולד למריחה לילדים ועוד... הילה התנצלה
כל העת, שאינה יכולה להגיש את מה שהיא באמת יודעת לבשל, אך כולם הבינו שבמצב שנוצר
זה הכי טוב שיש. לאחר סעודת השבת התיישבו שני הזוגות לשיחה. בעלה של הילה החל
כמובן בשאלות הנפוצות: "מדוע אינכם הולכים לצבא", אך אבי המשפחה החרדית
לא הסכים בשום אופן להיכנס למקומות הללו. אנחנו אורחים שלכם. הצלתם אותנו, אתם
עושים אתנו חסד גדול בכך שאתם מארחים אותנו, אל תחשבו שאיני מבחין בהתחשבות שלכם,
שאינכם מפעילים את מכשירי התקשורת בבית... אנחנו בשום אופן לא נגיע אתכם לריב.
אסכים לענות על כל שאלה,, אך לא כזו שתעורר עימות". הוא כיוון אותם לדיון
בשאלה הפשוטה ביותר האם יש בורא לעולם, ואם כן, מה הוא דורש מאתנו ומדוע אנחנו
צריכים להיענות לדרישתו. השבת הזו הייתה השבת המרתקת ביותר שעברה על הילה ועל
בעלה.
בין לבין קשרה הילה
שיחה עם האישה, והן מצאו עצמן מתחברות כנשים לדברים הבסיסיים בחיים, גידול ילדים
ומשפחה. הילה ראתה מולה אמא לכמות בלתי סבירה מבחינתה של שישה ילדים, שמתפללת
להרבה יותר, ובפעם הראשונה ראתה את הצבעוניות הרבה בתוך מה שראתה כשחור משחור.
לקראת מוצאי שבת סיפרה הילה לאישה החרדית על המפגש האחד והיחיד שהיה לה עם אדם
חרדי. היא החלה לספר לה את הסיפור על הילד שלא ידע על המושג אבא ואמא, על הקשיש
שגילה שיש לו אבא ואמא. כבר בתחילת הסיפור החלה האישה החרדית לדמוע, עד שהבכי הפך
להתייפחות ממש כמו ילדה קטנה. הילה פשוט חיבקה אותה. הרגישה שיש משהו מאחורי הבכי
הזה. הסתבר שהיא נושאת סיפור חיים לא פשוט בכלל. הוריה נפטרו בזה אחר זה עד הגיעה
לגיל חמש, היא כלל אינה זוכרת אותם, הקהילה עטפה אותה בחום ובאהבה. היא גדלה אצל
קרובי משפחה שנתנו לה את כל הטוב שבעולם, אך לא הצליחו להוות תחליף להורים ממש.
"הסיפור שסיפרת לי הוא בדיוק הסיפור שלי". הילה נפתחה לגמרי והחלה לספר
לה על ילדותה. "לי כן היו אבא ואמא, ולמרות זאת, לא ידעתי מהם אבא ואמא. וכשגילו
לי, זה כבר היה מאוחר", כך אמרה והחלה לספר על ילדותה מזווית שמעולם לא פתחה
עד כה, גם לא לפני בעלה. לבה של הילה נפתח, ולפתע החלה להרגיש את כל הכאב שהיה
אצור בה על היעדר דמות ההורים בחייה. מוצאי שבת הגיע, ושיחתם נמשכה הרבה לאחר מכן.
שתי המשפחות נפרדו בידידות במוצאי שבת. ג'יפ הסיע אותם לביתם, ולמחרת הגיע הבעל
לקחת את רכבו.
הקשר בין הילה לאורחת
החרדית הפך ליום-יומי. הילה מצאה את עצמה נמשכת ומתעניינת בעולם החרדי וביהדות. זה
אמנם טרי מאד, אפילו השלג לא הפשיר, אבל אני מקווה שזה תחילתו של תהליך מבורך.
ואיך אני יודעת זאת? השבוע התקשרה אליי הילה, אחרי שנים שלא התקשרה. היא סיפרה לי
על השבת המיוחדת שעברה עליה והוסיפה: "את יודעת מה הכי משונה כאן? שעד היום
ראיתי את החרדים השחורים בדיוק כמו שהם: שחורים. כמו פלקט שאין מאחוריו כלום.
אפילו לא רציתי להתקרב ולבדוק אם יש משהו מאחור. אני חושבת שרוב החילוניים הם כך.
"דווקא השלג הלבן הזה הביא למפתן ביתי את השחורים, ובשבת אחת בודדת נוכחתי
לדעת כמה צבע יש בתוך השחור הזה, כמה חום ואהבה ואנושיות, וכמה אני יכולה להתחבר
לשחור הצבעוני הזה". היא סיפרה וסיפרה וסיפרה, ואז הבריק לי רעיון: "את
יודעת משהו, הילה? זוכרת איך קראו להרצאה שגרמה לי להתחיל את התהליך של החזרה
בתשובה?" הילה חשבה וחשבה ופתאום אמרה: "רגע... משהו עם לבן, כן, 'שחור ולבן
ומה שביניהם'".
תפילה
רבונו של עולם
תעזור לי שכל הדברים
האחרים, כמו אכילה ושתיה מיותרים, ומכשירים חדשים ונוצצים ודברים יפים וכל מיני
פינוקים אחרים, שזה בכלל לא ידבר אלי, שאני לא אתרגש מזה בכלל, אבל כמו שאני מבין
זה יכול לקרות רק אם יהיו לי הרבה רגעים אחרים, של רצונות וכסופים אליך, רצונות אל
הקדושה, והרבה חיות בתפילה, תעזור לי אבא לנצח את העולם הזה ע"י שתיתן לי
לטעום יותר ויותר טעם עולם הבא, טעם גן עדן, יותר ויותר רגעים שבהם אני אזכה לאהוב
אותך, כי זה בעצם הגן עדן שלי.
רבונו של עולם
תעזור לי כל הזמן
להתאמץ לא להרגיש לרגע שאתה עושה לי איזה דבר רע. וגם אם קורים ח"ו דברים לא
טובים, שגורמים לנו צער, תעזור לי לזכור שאני לא מבין כלום ושבודאי טמונה איזה
טובה בצרה הזאת. שאני תמיד אזכור את יוסף הצדיק שכל הזמן שר ורקד והודה לך אבא על
כל מה שקורה לו, כי היה בטוח שזה טוב, שהכל טוב, כי הכל מגיע ישירות ממך ומה שמגיע
ממך חייב להיות טוב. תעזור לי אבא שאני לא אפסיק להודות לך על המתנה הזאת שנקראת
אמונה כי בלי זה איך הייתי עובר את כל הדברים הקשים שהם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו
פה?
רבונו של עולם
תעזור לי לבחור
בחיים, לא במוות ח"ו, כי לפעמים אני מתבלבל, והמוות, שזה התאוות, והגשמיות,
נדמה לי שזה החיים ח"ו. תעזור לי לזכור רגע רגע שמה שרוב בני האדם חושבים שזה
חיים, זה בעצם מוות וצריך לברוח מזה כי יש בזה אולי הנאה של רגע, אך זה משאיר
אותנו ריקים, מאוכזבים, עם טעם מר.
תעזור לי שאת כל חום הלב שלי אני אתן לצד של הקדושה כי זה הכי משמח אותי, כי העונש הכי גדול שאני יכול לקבל זה שהלב נהיה קר לכל דבר שבקדושה ואין לי חשק להתפלל, ולא ללמוד, ואפילו לא לדבר אתך אבא. רבונו של עולם תשמור עלי, אל תתן לי להתבלבל, לשכוח את האמת, שהשמחה היחידה בחיים זה כשיש לנו אותך, כשאנחנו אוהבים אותך.
שבת שלום,
הרב מנחם אזולאי
