במצות פדיון הבן נכתב  " ויהרוג ד' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם.. וכל בכור בני אפדה "

ובבמדבר ח'  יז    "כי לי כל בכור  בבני ישראל ... ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי "

לכאורה צריכה להיות התאמה מוחלטת בין הבכור  היהודי  שבו מקיימים את מצות הפדיון ולהבדיל בין בכורי מצרים שמתו במכת בכורות .

בפועל -   מצוות פדיון הבן היא רק  בכור לאמא  ובתנאי  שהוא פטר רחם כי אם נולד לאחר הפלה [ תלוי בגיל ההריון] או אחר ניתוח קיסרי אינו פוטר את הרחם ואינו שייך  למצווה זו .  

לעומתו מכת בכורות חלה גם על בכור מאבא  וגם בכור לאמא , כל גדול הבית וכך יכול להיות ש  4 או  5  מתו בבית אחד. עיין רש"י   "כי אין בית אשר אין שם מת ".

דין בכור שצריך להיות פטר רחם הוא אך ורק במצוות  פדיון  הבן ,  לגבי דיני ירושה למשל הבכור  הוא הבכור לאבא .

לענ"ד -   בני ישראל במצרים עבדו בפרך מצאת החמה , ואף  לפניכן , עד צאת הנשמה .  בנות ישראל, לעומתם, חוץ מכך שעבדו בפרך  [עבודת גברים לנשים]  היה שיוויון הזדמנויות ,  הן היו עקרות הבית .  הישראלית היתה גם צריכה לדאוג לילדים  6  בכרס אחת ,  לחתל, לרחוץ , לבשל , לכבס וכו' וכו' וכו' , ולשמח את הבעל העיף שיגיע מעמל יומו .

אנחנו יודעים כי מצב סוציו אקונומי נמוך,  לחצים כלכליים, חוסר תקוה  יכול  להוביל נשים לחצות את הגדר לחפש קצת אוכל , מעט תשומת לב  וביחוד במקום  שהוא ערות הארץ .

רבש"ע  מעיד על נשות ישראל שאף אחת לא ירדה מן הדרך לחפש מפלט אצל המצרים .

מצות פדיון הבן באה כצל"ש  לעוצמתן  של בנות ישראל . למרות הקשיים  המופלגים מכל הצדדים עמדו על טהרתן .

הוכחה לכך הוא הפטור של שבט לוי שלא נשתעבדו במצרים ונשותיהם לא עמדו בעוצמת הניסיון .