"וידבר י-הוה אל-משה לאמר" - 'אֵין דִּבּוּר אֶלָּא נַחַת' (שבת סג, ומדרש רבה על שיר השירים סמוך לסופו. ועיין זהר תצא רע"ט "וְדִבַּרְתָּ אֶל הַסֶּלַע" וכולי בדבור ופיוס וכולי) [ע"פ ליקוטי מוהר"ן ח"א סימן כ' סעיף ה'] היינו שכל פנייה של ה' – ראוי שתובן, תתקבל ותשרה על האדם רגיעות- שלווה ונחת. ואם מחוללת אצלו היפוך הדבר – אות הוא לו, כי עדין שבוי הוא בידי הכוח המדמה, שמדמה לו טוב לרע ורע לטוב, ובמקום שיחוש כדוד המלך ע"ה "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי-טוֹב" (תהלים עג,כח) חש את הקב"ה כתוקפני ומאיים ר"ל.