הסנה אומנם קטן... אך המסר שלו מאוד גדול!

   וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ... וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה, מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה: וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה... (שמות ג' א' - ד').

------------------------------------------------------------------

   בפסוקים אלו מתואר 'מעשה הסנה' המפורסם, מעשה 'על טבעי' שאף נחקק באבני המקום, [באבנים שם נחקקה צורת סנה], ועד היום 'אבני הסנה' מופצים ונמכרים לכל תייר ודייר, שמוכן להזיל ממון עבור פיסת 'אבן סנה' חנוטה בקרטון, שתוצב לנוי מעל איזה ארון.

   ואם ישאל השואל, מדוע העלנו את מעשה הסנה על נס ופתחנו בו את המאמר, הרי הסיפור הזה כל כך שגור וברור, ומה כבר יש לחדש בו?

   ובכן, היום נגלה שבמעשה הסנה רמוזים וגלומים מסרים נפלאים - הרבה מעבר למה שמוכר לנו משושי הגננת, יסודות וסודות, היקרים יותר מכל הון וממון. בטרם נצלול לעומקם של מסרים ופנינים - נעלה לבמה שש שאלות מַנְחוֹת, שיעזרו לנו לעכל את המאמר בעזרת ה'.

מומלץ לדלג על קוביית השאלות, למי שהעיון כבד עליו.

   התשובה על שאלות מעניינות אלו, זו הידיעה הפשוטה הבאה: משה רבנו ראה בכל מאורע אך ורק את פעולת ויד ה' ולא שום דבר אחר, והוא קישר הכל לפסוק מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ (תהלים צ"ב ו').

   מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' - כל מה שקורה בעולם זה 'מעשים גדולים' שהבורא עושה, מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיך - הכל נעשה במחשבה עמוקה, בהתאם לתבנית ותוכנית אלוקית, ומסתתרת מאחורה עבודת ה' גמורה.

   לכן, כאשר משה רבנו פגש את הַסְּנֶה הַבֹּעֵר שְׁאֵינֶנּוּ אֻכָּל, הוא לא כינה את המראה 'תגלית מעניינת' ולא 'תופעה מרגשת', אלא כל כולו סמר וסער ובער מעוצמת המחזה, והוא ניגש לברר מהו המסר האלוקי העומד מאחורי זה.

   המידע הפשוט הזה מיישב לנו 5 שאלות מתוך 6 ששאלנו, והנה הפירוט:

   1) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה... משה הפעיל את כל אבריו וגידיו בחקירת רצון ה' המסתתר בסנה הבוער, הוא ניתח את הדברים 'בפה' ולא רק בשכל, ממש כפי שצריך לנתח כל סוגיה תלמודית, 'בפה' (עיין עירובין נג: ומאירי יומא יט:).

   2) אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה... משה לא בחן את הדברים באמצעות  'משקפיים מדעיות', הוא לא ראה כאן 'סקופ מעניין', ולא 'תגלית מרעישה על טבעית'. משה ראה בסנה הבוער את המציאות של מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', ומשום כך הוא כינה את המעמד 'מעשה גדול', מעשה גדול של הבורא.

   3) לכן האריכה התורה וכתבה שמשה קרא לסנה הבוער 'מעשה גדול'! שהרי זה מלמדנו כיצד יש להביט על פלאי העולם, וממלא אותנו בהשקפה צרופה.

   4) החיזור אחר דבר ה' ופענוח המסר שהבורא חפץ שמשה יגלה, זה בעצם המנוע שגרם לו להתפנות מהכל ולהתקרב לסנה הבוער, ולחפש מקרוב מהו המסר שהבורא חפץ להעביר לו באמצעות הסנה הבוער.

   5) משה עסק במדבר ברעיית צאן יתרו, ולפני שהוא ניגש לסנה הבוער - הוא

עשה מעבר חד וניתוק מוחלט מהצאן והגשמיות, ופינה את כל כולו לדְבַר ה'.

   לכן כתוב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה... שזו לשון עזיבה וניתוק מוחלט מהמצב הקיים, ומעבר מלא למצב אחר.

   משום כך תירגמו חז"ל (אונקלום ויונתן בן עוזיאל) את המילה 'אָסֻרָה' במילה 'התפנה', להודיענו שמשה התפנה מהצאן ומהכל וניגש לחקור אחר דבר ה' וּמֵסֶר הבורא, ובדיוק בנקודה הזו ה' בחן אותו.

   וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת... ה' ראה את העסק שמשה עושה מהַמַּרְאֶה הַגָּדֹל  הַזֶּה - ממַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', עד כדי כך שהוא עצר הכל ופינה את כל כולו לגילוי רצון ה', ובאותו רגע הבורא ניגלה אליו והפך אותו לנביא, ומינה אותו לשליח וגואל של ישראל.

   אם משה היה נוהג אחרת, אם הוא לא היה מגיע למצב של 'סָר' לִרְאוֹת אלא היה 'הולך' לראות מחמת סקרנות גשמית בלבד, הוא לא היה הופך למושיען של ישראל! לא יאומן, אותה פעולה - אך עם גישה שונה, זה כל ההבדל בין הנביא והגואל, לסקרן הגשמי.

   זה בעצם המענה על שאלה מאוד פיקנטית ונוקבת שחובה לתת עליה את המחשבה והדעת, אך לפני שניגש אליה, נקדים עבורה הקדמה קטנטונת:

   חכמי התלמוד מודיעים לנו שכל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, מעלתו עצומה כאילו הקריב לה' קרבן (ברכות י' ע"ב). המשקה תלמיד חכם יין, כאילו ניסך יין על המזבח (יומא ע"א ע"א). המביא דורון לתלמיד חכם, כאילו הקריב  ביכורים (כתובות ק"ה ע"ב). המְהַנֵה תלמיד חכם מנכסיו, כאילו דבק בשכינה (כתובות קי"א ע"ב). המכבד תלמיד חכם מעלתו גדולה מהמכבד את התורה עצמה (ברכות ס"ג ע"ב), ואפילו עובד עבודה זרה - נמחלים חצי עוונותיו (סנהדרין ק"ב ע"ב).

   כל כך גבוהה מעלת אברכי הכולל ובני הישיבות, עד כדי כך שכל הגשמיות שלהם נקראת 'רוחניות', והמייעל אותה ומשקיע בה, מתרומם עד אין קץ.

   והשאלה מיתמרת ועולה ופורצת וממריאה עד שמי השמים, ואף גבוה מכך.

   מדוע מעלות אלו נאמרו רק על אברכים ובני ישיבות? מה עם השדרנים השחקנים והבדרנים? מה עם ראש הממשלה והשופט התורן והנהג של הנשיא? מדוע בשמים הם חשובים פחות מאברך ובן ישיבה שתורתו אומנותו?

   התשובה לשאלה זו נמצאת ביסוד שראינו כעת, בהבדל בין 'סר' לבין 'הלך'. שם ראינו שאצל הבורא לא חשוב 'מה עושים' אלא מהו המניע שמוביל את העשייה, האם הוא גשמי או רוחני. זוכרים שזה היה המבחן של משה?

   כעת הכל ברור. אמת, כולם אוכלים ושותים וישנים (כמעט) אותו דבר, אלא שהשדרנים והבדרנים עושים זאת למען שיווק עצמם וכבודם והשגת עוד חתיכת גשמיות, כאשר הם במרכז וכולם מסביב. אך אצל בני התורה זה ההפך. אצלם הבורא ותורתו במרכז והם מסביב, וכל צורת חייהם מושתתת על מסירות נפש ועמל התורה, כדי להרבות לבורא נחת, ולהאדיר את שמו וכבודו.

   משום כך מעלת בני התורה עצומה מאוד עד כדי כך שהם מכונים 'קודש קדשים' (רמב"ם שמיטה ויובל י"ג י"ג), והגשמיות שלהם חביבה אצל הבורא יותר מהתורה עצמה (ברכות ס"ג ע"ב).

   כאן המקום להרגיע ולהודיע לכל חברי הכנסת והעיתונאים והמדענים והשדרנים שגם רוצים לזכות לכל מעלות בני התורה, שהרמב"ם מוכן להעניק גם להם את הכבוד הזה! אלא שהוא מציב לכך תנאי אחד, שיקבלו על עצמם עול תורה ויהפכו לאברכים (שם). אם הם יעשו את הדבר הפעוט הזה, גם הם יזכו לכתר המרגש של 'קודש קודשים' ולכל המעלות שהזכרנו.  נכון שזה הגון?

   עד כאן ניתחנו את מעשה הסנה, ראינו כיצד משה פעל, ולמדנו מזה מוסר השכל רב ועצום. כעת הגיע הזמן ללוש ולדוש בשאלה המעניינת הבאה:

   לו יצויר שאת הסנה הבוער היה רואה איזה מדען תוצרת זמנינו, כיצד הוא היה מגיב? איך הסיפור הזה היה מסתיים? אין ספק שכדלהלן:

   סקרנות המדען הייתה מרקיעה לשחקים והוא היה שולף מצלמה ומנציח את המעמד, ניגש לסנה וקוטף ממנו מספר עלים, אוסף מאבני המקום ומודד את מהירות השמש והרוח ששם, בודק את הסביבה וכותב את השעה, לאחר מכן הוא היה מזמין את חברת 'תמר וליוויתן' שיבצעו קידוחים באזור ויבדקו אם אין מאגר גז סודי למטה, וכאשר הוא היה מגלה שאין כל הסבר לוגי לאש ולהישרדות הסנה הבוער, הוא היה ניגש למעבדה וכותב את הדו"ח הבא:

   בתקופת האביב בשעות הצהרים קיימת במדבריות תופעת 'פילפולציה' שנוצרת מחמת הצטלבות רוח מזרחית המתנגשת בקרני השמש המחממות את קרני התַיִשׁ ויוצרות את קרני הלייזר שיוקדות באדמה ומעלות מתוכה את גז הראדון, ובעת מפגש הגז עם צמח הסנה המכיל בתוכו את החומר הדליק לָלָאַפְּצִ'י, נוצרת תופעה נדירה של אש  שיוקדת - אך לא שורפת, מחמת סירקולציה של כוח המשיכה והנשיכה.

   כך היה אותו מדען ובדרן מסיים את הדו''ח, ולאחר מכן הוא היה ממשיך לסדר יומו מתוך ידיעה שאת השטויות שהוא כתב לא שייך להזים ולהפריך.

   זו רוחם של מדענים ובדרנים (מבלי להכליל), ואין פלא שיש להם הסבר לוגי לכל דבר, מקריעת ים סוף ועד בריאת העולם - ואף על מה שהיה לפני כן. האם זה פלא שהם הגיעו למסקנה שהאדם הוא 'בבון מתקדם' ולא תוצאה של מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'?!

   אך להבדיל מהם אין סוף הבדלות, אצל משה אנו פוגשים חשיבה איכותית עמוסה בקדושה ויראה, המובילה אותנו למסר המרגש הבא:

   פסגת עבודת ה' זו ההתבוננות, ההבנה שכל מה שהיה הווה ויהיה עד הדבר הדק ביותר, ואפילו התגליות המעניינות ביותר כמו 'מחזה של סנה בוער שאיננו אֻכָּל', הכל מנוהל על פי תבנית ותוכנית אלוקית ונמצא במשבצת של מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ (תהלים צ"ב ו'), והכל זה מסרים רוחניים שה' חפץ שהאדם יבחין בהם.

   כעת השכלנו להבין שלא מספיק 'להתבונן', אלא צריך גם לדעת 'איך להתבונן'. שהרי ההתבוננות של משה היתה מתוך קדושה ויראה, וגרמה לו להעפיל בהר ה' ולהפוך לנביא וגואל. לעומת זאת ההתבוננות המדעית נעשית באמצעות כלים אחרים, ואין פלא שהיא מובילה את אנשיה להרגיש 'קופים מפותחים'.

   לא נעים לגלות, אבל זו בדיוק הבעיה של הדור בו אנו חיים.

   ההתבוננות היום כל כך רדודה ולא איכותית, עד כדי כך שבתקופת חנוכה, בשיא הזמן של חידוד ההשקפה וההיבדלות מתרבות יוון, פגשנו השנה 'שלטי חוצות' שמופיע בהם תמונה של עיגול, כאשר בחצי העיגול הימיני יש תמונה של חלה ובחצי השמאלי יש תמונה של כדור, ובשלט כתוב 'עושים קידוש ואחר כך משחקים'. ואם זה מפורסם בחוצות קיריה ועיר - זה אומר שיש לזה קליינטורה, ואנשים לא נרתעים מכך.

   זה אומר שיש אנשים שאין להם בעיה להתבונן ביסוד של דע מאין באת ולאן אתה הולך, אין להם בעיה לעשות קידוש כדת וכדין, אך באותה נשימה הם ממזגים את הקידוש והכדור ומפרסמים זאת בשלטי חוצות, בדיוק בתקופת חנוכה, זמן תיעוד ניצחון המכבים ומלחמתם בהשקפה היוונית. היש עיוורון מחשבתי ועיוות גדול מכך?

   גם את הנקודה הזו אנו צריכים להפיק מהפרשה, ולחדד כהוגן. לא מספיק להתבונן, צריך גם לדעת איך להתבונן, ומשה מלמד אותנו איך עושים זאת בצורה איכותית.

   האמת היא שזו הכף זכות שיש על אנשי הדור.

   שהרי מה שהחוטאים ופורקי העול עושים ואומרים, זה לא מחמת פנימיותם הרעועה ורשעותם האמיתית, אלא זו תוצאה של 'חוסר חשיבה איכותית'. ומחמת שעם ישראל אוהב סיפורים, אעלה כאן סיפור שאירע עימי בהקשר לכך, שיהא ראיה לדברים:

   לפני כחודש ימים נסעתי לירושלים כדי לפגוש ידיד, על הדרך נכנסתי לאיזו חנות לקנות דבר מה, ולפתע קולטות אוזני ויכוח בין שתי יהודים מתוקים בנושא 'יהדות ועולם הבא'.

   למרבה הצער הויכוח התנהל בשפת חרשים ויצא מכלל שליטה, זה שניסה לשכנע לא הצליח לשווק את הסחורה - וחברו ניצל זאת להוכיח את ההיפך, והחגיגה הייתה רבה.

   ראיתי שאין מה להפסיד והתקרבתי בעדינות, השחלתי מילה פה וחיוך שם וניסיתי לכוון את השיחה מהצד, העקשן החל להבין שהעסק לא כל כך פשוט, והוא ניסה לחתום את הנושא באמצעות ההכרזה הבאה: עזוב אותך מדיבורים, אין דבר כזה עולם הבא. אם אתה חושב שיש, אני מוכן למכור לך את העולם הבא שלי באלף ש"ח.

   העקשן חשב שבזה הסיפור ייגמר, אך להפתעתו הרבה הודעתי לו שאני מוכן לתת לו במזומן כפול ממה שהציע, ולא בגלל שאני משופע בממון - אלא מחמת כדאיות העסקה שערכה לא יסולא בפז, עד כדי כך שאיני יכול להרשות לעצמי לפספס אותה! אך הצבתי תנאי שנעשה זאת באמצעות שטר חתום כדת וכדין, כדי שיהא לכך תוקף מלא.

   העקשן שתק זמן מה, לפתע עוצמתו נמוגה, והוא החל לגמגם. אדוני, תסלח לי, אבל אני חוזר בי מהעסקה. שאלתי אותו מדוע? והוא השיב: אם אתה כל כך נחרץ לשלם במזומן כפול ממה שביקשתי, אני מתחיל להבין שהעולם הבא זה באמת משהו אמיתי, ואיני חפץ לאבד את מה שיש לי תמורת ממון חולף.

   באותו רגע השיחה הסתיימה, הנושא נחתם באמצעות 'חיוך' ללא 'חיכוך', והיהודי שינה כיוון 180 מעלות ברוך ה'. ומה סוד העניין? פשוט מאוד. עד לאותו רגע הוא הגיב כמו רובוט ודקלם את שטיפת המוח שעבר בימי חייו, ולא הפעיל כלל את המוח. אך כאשר הוא הפעיל את השכל והחל לחשוב באמת, חשיבתו נפתחה והוא דיבר אחרת.

   זו הכף זכות שצייננו מקודם, שיש על אנשי דורנו.

   הכופרים והמורדים אינם עושים זאת מרשעות חלילה, אלא מאטימות וחוסר מחשבה. אך בתוך תוכם עדין מבעבע הניצוץ היהודי, ואם הם יפעילו את השכל באמת, אין לנו ספק שהם ינהגו אחרת. יהי רצון שיהא זה לסנגוריה על כלל ישראל.

   כעת הגיע הזמן לענות על השאלה השישית שהשארנו בממתינה:

   מדוע ה' נגלה למשה דווקא מעומק האש? והרי אצל ה' יתברך הכל מדויק ומדוקדק - ואין שום פרט של 'סתם'. אם כן מה סוד הדבר?

   את התשובה לכך אנו מוצאים בדברי חכמנו ז"ל שמגלים לנו שמעשה הסנה זה מעין 'משל' שה' הראה למשה, והנמשל הוא כך:

   הסנה זה 'הצדיקים', והאש הבוערת סביב אלו 'הצרות' ושיעבוד מצרים שיקפו את הצדיקים. וכמו שהסנה בער באש ולא ארע לו שום נזק, כך מובטח לכל מי שיהא ירא אלוקים, שצרות מצרים ועשרת המכות לא יפגעו בו לרעה (ספורנו ג' ב', כלי יקר, ועוד).

   וכבר הודיעונו חכמנו שכמו שהיה בגאולת מצרים כך יהא גם בגאולה האחרונה, וזה מוביל אותנו להרחבת הנמשל גם לתקופתנו, ולהבנה שמי שיאחז היום בתורה ויראה, למרות כל הצרות והמכות המקיפות ומתקיפות מבית ומחוץ, מובטח לו שה' יושיעו.

   משום כך הצרות שבתקופתנו מכונות 'חבלי משיח', לרמז לנו שסוד ההצלה הוא להיאחז בחבלי האמונה, ולא להרפות מהבורא אפילו לרגע. משל לאדם שנפל לתהום ושלחו לו המצילים חבל וביקשו שיאחז בו, אוי לו אם יעזוב את החבל לרגע אחד. מה דעתכם לאמץ את הפטנט הזה? הרוחות נושבות והצרות גוברות חלילה? מהיום אוחזים בחבלי האמונה יותר חזק, ונכנסים למסלול של סְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, ולמרות זאת אֵינֶנּוּ אֻכָּל!

לחובבי הפרפראות, נציין שהמסר הזה מעוגן גם בתורת הגימטרייה:

הנה לנו הבעיה (צרות), ועימה נמצא גם הפיתרון (חיזוק האמונה בבורא).

ברשות הקוראים החביבים נתבונן במסר הזה שוב, באמצעות גימטרייה נוספת:

מה עושים בכזה מקרה?

   שורה תחתונה, בין אם יש לאדם הרבה צרות ובין אם יש לו רק צרה בודדת, עליו לנסות לברר 'למה הבורא נהג עימו כך' ולעשות חשבון נפש נוקב, כפי שמצאנו בתלמוד במעשה הבא:

   לרב הונא החמיצו 400 חביות יין. כאשר באו לפניו חכמי ישראל וסיפר להם את הדבר, ביקשו ממנו שיעיין במעשיו והנהגותיו, ויברר מהו המסר שה' חפץ שיבין באמצעות המעשה הזה.

   שאל אותם רב הונא 'וכי אני חשוד בעיניכם' שאתם מבקשים שאתקן את דרכי? השיבו לו חכמי ישראל 'וכי חשוד הבורא בעיניך' שעושה מעשה כזה בלא צדק? דע לך ששמענו שלא שילמת את שכרו של השותף שלך בשדה!

   אמר להם רב הונא, והרי הוא גונב ממני הרבה יותר ממה שאני חייב לו, ובעצם הוא זה שחייב לי'. השיבוהו חכמי ישראל, הגם שהאמת איתך, אחרי הכל עליך לתובעו לדין ולא להתקזז עימו לבד (ע"פ שפת אמת שם). קיבל רב הונא על עצמו לשלם את שכרו של השותף - למרות גנבותיו, ומובא בגמרא שנעשה לו נס והחומץ חזר להיות יין, [ויש מבארים שהנס היה שהחומץ התייקר והגיע למחיר יין, וממילא הוא לא הפסיד מכך] (ברכות ה' ע"ב).

   זהו עומק המסר שראינו מקודם בגימטרייה השניה.

   בין אם האדם נקלע לצרה קטנה, וכל שכן אם נקלע לצרה גדולה, ואפילו אם הוא קדוש עליון כמו האמורה רב הונא, חובתו לפשפש במעשיו ולנסות לפענח מה ה' רומז לו באמצעות הצרה, ולהשלים את עצמו באותה נקודה.

   ומה איתנו? כיצד אנחנו נוהגים בעת נזק וצרה? האם אנו מפשפשים במעשינו ומחפשים את המסר שה' חפץ להעביר לנו?!