פרשת שמות
פרשת שמות
"ואלה שמות בני
ישראל הבאים מצרימה" (א,א).
"טוב שם משמן
טוב". "שמן טוב הוא מי שניתנה לו גדולה מן השמים, כענין הכוהנים, אבל
טוב מי שמרויח בעצמו, ע"י יגיעתו, וזה נקרא שם טוב" (שפת אמת.)
"ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל
האלוקים" (ב, כג)
הצעקה הראשונה שהרימו
בני ישראל מתוך עומק השעבוד, היא שפתחה צוהר אל הגאולה. ויצעקו – ותעל שוועתם.
כשכבר אי אפשר יותר, אז צועקים. רק קול, בלי מילים, כמו השופר שהוא סמל לצעקה של עם
ישראל.
כשאדם בצרה והוא צועק
אל ה', הוא מייד מתחבר. רק עם הצרה אדם יכול באמת להתחבר לקב"ה. האור לא
מתגלה כשהכל נפלא. האור מתגלה כשעוברים על האדם דברים קשים. כשהכל נפלא זה יישות.
אין קשר יותר יפה עם הקבה מהזמן שיש צרות, שיש יסורים. אנחנו לא רוצים חושך, אנחנו
כל הזמן מבקשים את האור, אבל אנחנו יודעים שהחיבור הכי חזק זה דווקא בחושך. פתאום
מרימים את הראש. פתאום מדברים ממקום הרבה יותר פנימי. פתאום מתחננים. פתאום
צועקים. "גם מאחורי הדברים הקשים שעוברים עליך אני עומד, אני נמצא שמה, אני
נמצא גם במקומות האלה. אני מרחם עליך, אני רואה אותך, אני לא אתן לך ליפול, אני
אעזור לך אפילו שאתה נמצא במצבים הקשים האלה. אבל בשביל שתזכה לגאולה, צריך להכין
כלים. כשהייתם במצרים, לא היה לכם דיבור. הדיבור היה בגלות. הדיבור זה התפילה. לא
יכלו להתפלל. אבל משהו אחד כן היה. הקול. יש קול ויש דיבור. הקול זה צעקה. בלי
מילים. לצעוק לה' תמיד אפשר. להרים את הראש, להוציא איזה קול, זה האדם יכול לעשות
בכל מצב. אתם הייתם בעבודות קשות, לא יכולתם להתפלל במניין, לקחת סידור ולעשות כך
וכך, עוד לא היה נוסח של סידור, אבל לצעוק יכולים. זה יכולתם. מה שמצפים מכם עכשיו
זה שתצעקו. כל מה שעושים לכם זה בשביל הגאולה. כי אם לא תצעקו לא תהיה גאולה (באור
פני מלך).
הגיע גם הזמן שלנו לצעוק. רבונו של עולם, עד מתי נרוץ אחרי תאוות חולפות ונוותר על תענוג
נצחי? עד מתי נלך אחרי שרירות ליבנו ולא נסתכל על תכליתנו הנצחית?
רבונו של עולם, כמו
ששמעת לזעקתם של בני ישראל ושלחת להם גואל ומושיע, כך תפקח את עינינו לראות את
הגואל ששלחת לנו בדורות האחרונים, הוא הצדיק שאם רק נאמץ את עצותיו ונציית
להדרכותיו, נזכה ללא ספק שירפא אותנו מהשיגעון הרוחני הזה שאנחנו שבויים בו.
החיים זה מלחמה. כל זמן
שהאדם חי הוא בתוך מלחמה. מלחמה בתאוות ובמדות רעות, מלחמה ביצר הרע איום ונורא.
אדם, המחשבות הרעות,
הרצונות הרעים, לרגע לא עוזבים אותו. אדם חושב, הנה, חזרתי בתשובה, זהו, עכשיו
תהיה לי מנוחה מהיצר הרע, אבל אח"כ הכל מתחיל לבוא לו מחדש, ואז יש לו משבר,
וכל זה למה? כי הוא לא ידע שהמלחמה היא למאה ועשרים שנה! לכל החיים! אם הוא ידע,
לא יהיה לו משבר. אדם, מרוב התאוות הבוערות בו הוא נשבר לגמרי! הוא אומר – כמה אני
יכול להתמודד? כמה אני יכול? אולי זה לא בשבילי?
ומה עונה לו השם?
תיאבק! תתגבר! תמשיך להילחם! עד שתצא מהרוח שטות שלך! אל תתייאש! אל תשלים עם המצב
השפל שלך! כל תנועה קטנה פה למטה בונה עולמות שלמים למעלה!
כל זמן שאנחנו פה
בעולם הזה, אנחנו במלחמה. מלחמה שלא נגמרת עד היום האחרון. צריך להקדיש את כל
הכוחות למלחמה הזו, כי אם לא, היצר הרע לא יעזוב אותנו. מלחמת היצר היא המלחמה הכי
גדולה בחיים כי היא לעולם לא ניגמרת, "אל תאמין בעצמך עד היום מותך".
ואיך נלחמים? רק עם
תפילה. תפילה מעומק הלב. כי בלי ה' אין לנו סיכוי. אדם יודע שיש לו יצר הרע לכעוס,
לאכול בתאווה, לדבר לשון הרע, להסתכל על מה שאסור, הוא צריך להתפלל. על כל דבר
שבקדושה. במקום להישבר, תתחזק בתפילות. ה' ברא אותך עם הטבע הזה, אף אחד לא מאשים
אותך שיש לך טבע כזה, אבל תתחיל להתפלל!
הגיע הזמן שנתחיל לצעוק! וקודם על שמירת העיניים כי
כאן יש את היצר הרע הכי גדול. כאן המלחמה צריכה להיות במסירות נפש, מעומק הלב,
אחרת היא לא תצליח.
"היש שמחה
ומתיקות ונועם וטוב ותענוג כתענוג הדביקות וההתאחדות בהשם יתברך? האין כדאי להמתין
על זה כל ימי חיי העולם הזה הפורחים כרגע, כצל עוף הפורח ממש? היש שגעון כשיגעון
של מי שלא מתרצה להמתנה הזאת ומחליף כל זה בחמדת הגוף, המלא צואה וטינוף ותולעים
ושיקוצים וסירחון" (כוכבי אור, ששון ושמחה, תפילה ה').
רבונו של עולם, מתי
נפסיק לרצות את החיים בשביל לאכול ולשתות ושאר תאוות הגוף? מתי נתחיל לרצות את
החיים בשביל לראות את האור האלוקי? מורנו הרב: ["הגוף זה קופסא, הוא רק קופסא
לנשמה, כדי שהיא לא תעלה למעלה לפני הזמן שלה. יש אחד שכל היום דואג לקופסא, משפץ
את הקופסא. יש בפנים יהלום! העיקר זה היהלום! תשפץ את היהלום! תלטש אותו! אתה דבר אלוקי! מה אתה מלטש את
הקופסא?!
לכל אדם יש שני דרכים
כמו שכתוב: "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת
בחיים. וכי צריך להגיד לאדם לבחור בחיים ולא? לא לבחור במוות? אלא סימן שפה בעולם
הזה הכל הפוך, המוות נדמה לחיים, הגשמיות והתאוות נדמה לאדם חיים טובים! והחיים –
התורה והקדושה נדמים למוות. לכן התורה אומרת תהיה זהיר! יכול להיות שמה שאתה חושב שזה חיים – זה בעצם מוות, תיזהר!"]
כשאדם מבין שרק עם
תפילה הוא ינצח את המלחמה של החיים שלו, והוא מתחיל להקדיש זמן קבוע של תפילה, יש
לו מזה שמחה עצומה, כי יש לו דרך, יש לו כיוון, הוא פועל! הוא עושה!
גם על זה אנחנו צריכים לצעוק. על זה שאנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו, במה שקורה לנו, שבקושי מצליחים
להרגיש את הצער של השני. רבונו של עולם, איך זה שאני לא מזדעזע מהצרות של השני? של
כלל ישראל? מתי אני אתחיל להרגיש באמת את הכאב של השני ולא רק לצאת ידי חובה בכמה
מילים מהפה אל החוץ.
צריך ללמוד ממשה
ואהרון. איזה דוגמא יפה הם נותנים לנו.
"ותראה את הילד
והנה נער בוכה". מה החידוש שהוא בוכה, למה מציינים את זה בכלל, הרי כל ילד
קטן בוכה! בפרט כשהוא כבר כמה שעות בלי אמא שלו! ודאי שהוא יבכה! אלא אומר
ה"עשרה מאמרות" שמשה בכה על צרות ישראל. מהיום שהוא נולד הוא לא הפסיק
לבכות ולהתפלל על עם ישראל. מי שלא אכפת לו מה שקורה ליהודי שני, הקב"ה כועס
עליו. כל הדינים שהוא נמצא בהם זה בגלל שלא אכפת לו מה שקורה ליהודי שני.
כשמשה גדֵל, הוא לא
מסתפק בעצם הידיעה על הסבל של בני עמו, הוא יוצא מארמונו המפואר של פרעה כדי
להרגיש בגופו את הסבל, את העינויים שלהם. אומרים בעלי המוסר שאי אפשר להרגיש
באמת את הצער של הזולת אלא אם נצייר
לעצמנו שכל מה שקורה לו, כל היסורים והמכאובים, כאילו קרה לי עצמי ח"ו.
וכמו שצריך להרגיש את
הצער של הזולת, כך צריך לשמוח בהצלחתו. לראות את המעלות שלו. לא לחשוב שאני יותר
טוב מהשני. ואם עולה מחשבה כזו, להילחם בה. לרצות שלשני יהיה טוב, שהוא יהיה שמח,
מאושר, ואם הוא כבר מצליח, להתפלל שיצליח עוד יותר.
משה חושש מהמפגש עם
אהרון אחיו הבכור. איך יקבל אהרון את ההצלחה שלו והוא, משה, צעיר ממנו? אך ה'
מרגיע אותו. לא רק שלא יקנא בך, הוא יפגוש אותך בשמחה, הוא ישמח בהצלחתך,
"וראך ושמח בלבו" (ד,יד) – משפט מפתח בחיים, משפט שהפך לסמל העיניים
הטובות.
העולם הוא מלא חסד,
מלא אהבה, ה' אוהב את כולם, את כל בני האדם בעולם, את כל האנושות הוא אוהב, ה'
הוריד מן האור האלוקי שלו כדי לברוא את העולם. והעולם הוא כל כך יפה, קשה לתאר את
יופיה והדרה של הבריאה. והאדם בעצמו, והמשפחה שהוא בונה, והתכונות שה' נותן לו,
והשכלים, והאפשרויות, הכל הכל זה מתנת אלוקים כזו שלא תתואר. אנחנו חיים בחסד ה'.
ה' אוהב יותר מהכל את מידת החסד והרחמים. לכן הוא בחר במשה להיות מנהיג, כי פעם
ברח ממנו גדי, עזב את הצאן והתרחק, ורץ אחריו משה כברת דרך עד שהגיע למקור מים.
ראה שעמד הגדי לשתות, הבין שהיה צמא וחיפש מים, ואמר: "אני לא הייתי יודע שרץ
היית מפני צמא, עייף אתה". הרכיבו על כתפיו והיה מהלך. אמר לו
הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של
בשר ודם כך, חייך, אתה תרעה את צאני ישראל (שמות רבא).
ולמה נבחר דוקא השם
משה, הרי הרבה שמות היו לו? משום שבתיה בת פרעה הצילה את הילד לשם חסד אמר
הקב"ה הואיל וכוונתה לחסד בעלמא,
אותו שם יישאר לדורות. (הגר"ח שמואלביץ זצ"ל).
כמה צריך לצעוק על הגאווה כל הענין הזה של גאוה, באמת לא כל כך מובן. עושר? אין לנו! חכמים
גדולים? אנחנו לא! מידות מתוקנות? עוד ארוכה הדרך. חינוך ילדים? אמונה? שמחה? בטחון
בה'? אנחנו מנסים, אנחנו נופלים וקמים, אז על מה הגאווה???
הרמב"ן:
"כי הגאוה מידה מגונה ונמאסת אצל האלוקים, כי לה' לבדו הגדולה והרוממות ולו
לבדו התהילה". והרמב"ם: "כל המידות שיעמוד באמצע. אבל במידה הזאת
לבדה לרחק ממנה עד קצה האחרון ולנטות אל שפלות הרוח לגמרי".
כמה נפלאה קריאת
הענוה בגמרא במסכת שבת (סז):
"הסנה הסנה, לא
משום שגבוה אתה מכל האילנות הישרה הקב"ה שכינתו עליך, אלא משום שנמוך אתה מכל
האילנות הישרה הקב"ה שכינתו עליך".
תנמיך את עצמך, תזכה
יותר מכולם. כל דקה שאתה מרכין את הראש, אתה פוטר לך את הבעיות כי אתה בעצמך אומר
"אני לא כלום", ואז לא צריך להראות לך את זה.
ענוה ושפלות רוח זה
לא להרגיש אפס, לא להרגיש עלוב, זה להרגיש חזק, בעל ערך, בן של מלך, אלא מה – שום
דבר לא שלי. הכל מהמלך. רבנו אומר שאין מציאות כזו שאדם שומע איזה מילה טובה ולא
מתעורר בו הרהור של גאוה. "כי זה מן הנמנע שלא יבוא לאדם איזה גדלות כששומע
שמספרים שבחו" (ליקו"מ, ד). לכן צריך להזכיר לעצמנו כל הזמן, קבלנו שבח,
חצי שניה להנות מזה ומיד להחזיר לה'. זה שלך בורא עולם, זה לא שלי. אני בלעדיך
אפס. אני בלעדיך לא יכול לעשות אפילו צעד. עיקר הגדולה של האדם זה שפלות וענווה.
מי מעלה את כל התפילות של המניין? זה שזוכה להרגיש שהוא הכי גרוע מכולם.
מה מעכב את הגאולה?
הדמיונות שלנו, אדם נמצא בדמיון שהוא יותר חשוב מהשני, יותר מבין מהשני, יותר
רוחני מהשני, זה מעכב לנו את הגאולה.
כמה שיש לאדם יותר
שפלות, אז הוא זוכה ליותר שמחה, ליותר חיות, הוא יותר בעל מרץ. והשמחה הכי גדולה
שלנו, שאנחנו יהודים. שיש לנו חלק בברית הנצחית שכרת הקב"ה עם העם היהודי
במעמד הר סיני. זאת המהות הפנימית והאמיתית שלנו. מה שלא יהיה איתנו, תמיד נישאר
יהודים.
וכפי שאומר רבינו
יונה זצ"ל (שערי העבודה) שעובד ה' צריך להכיר בערך עצמו ומעלתו ומעלת אבותיו,
גדולתם וחשיבותם וחיבתם אצל הבורא יתברך וישתדל ויתחזק תמיד להחזיק את עצמו במעלה
ההיא ולהתנהג כך שלא יבושו אבותיו מדרכיו וממעשיו. ואם חלילה יתאוה תאוה ויעלה
בלבבו לעשות דבר שאינו הגון – יתבייש מעצמו, יתבייש מאבותיו, ויאמר לעצמו –
"אדם גדול וחשוב כמוני, שיש בי כמה מעלות טובות ורמות, ושאני בן גדולים, איך
אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים ולאבותי כל הימים". פשוט להתבייש.
כמו
בסיפור הבא:החבילה
בסיפור שלי יש מימד
של וידוי. זה אומר שאני רחוק מלהיות גאה בו, ולמעשה אני ממש מתבייש. ובכל זאת
החלטתי לספרו, כי שלכל הפחות יצא משהו אחד
טוב מהסיפור, והוא המסר המיוחד שבו.
זה קרה ממש לאחרונה.
הייתי בן ישיבה, נכנסתי לשידוכים ומהר מאד התארסתי עם בת סמינר טובה ואיכותית. אבי
תמיד אמר שבנושא ההכנות לחתונה יש הבדל תהומי בין חתן לכלה. הכלה צריכה להתרוצץ
בין אלף ואחד מקומות, ואילו החתן נכנס לחנות, קונה חליפה, נעליים, עניבה וכובע,
וסוגר את העניין. נו טוב, אבי שייך לדור הקודם, הוא לא ידע שבדור שלנו גם חתנים
מתרוצצים הרבה כדי לחפש את מה שליבם חפץ אם כי לא כולם. לי היה רצון ללבוש בחתונה
חליפה יוקרתית. משהו של "הביוקר". אל תשאל למה. לאנשים יש שיגעונות, וזה
היה השיגעון שלי, ואני חייב להודות שרוב חבריי לישיבה ידעו עליו. זה הפך למושג
בישיבה: "כמו החליפה ששמעון יקנה לחתונה"...
כשלושה שבועות לפני
החתונה הלכתי לאזור יוקרתי מאד בתל אביב, שם מוכרים חליפות לאוליגרכים. ידעתי
שהמחירים שם יקרים, אבל לא ידעתי עד כמה. הסתובבתי קצת ומצאתי חליפה שנראית כביכול
תפרו אותה עליי. זו הייתה חליפה מדהימה ויפה, מדגם יוקרתי, והיה ברור לי שזו
החליפה שאני אלבש בחתונתי. באתי למוכר ואמרתי: "זהו זה". המוכר אמר:
"יופי, במקרה זו אחת החליפות הזולות שלנו. רק 6000 ₪".
"מה???" שאלתי. "כן, תתפלא", אמר, "אנחנו מחזיקים כאן גם
חליפות לעמך במחיר סביר". "אתה בסדר?" אמרתי. "6000 ₪ זה מחיר
סביר אצלך?" הוא הסתכל בי כאילו נפלתי מהירח. "חביבי", אמר,
"אתה לא בשוק הכרמל. אתה בכיכר הכי יקרה, מחיר חליפה מתחיל כאן מעשרים אלף
שקל, ואיני רוצה לומר לך איפה זה נגמר, הצצתי במחירים של החליפות שהיו שם. לא
תאמינו. יש אנשים שמניחים שמונים אלף שקל על חליפה. "אני מצטער", אמרתי.
"זה לא בשבילי". יצאתי מהחנות במהירות, וליתר ביטחון גם הסתלקתי מהכיכר.
יש גבול לאכזבות שבן אדם יכול להביא על עצמו. במהלך השבועיים שלאחר מכן הרגשתי
איזהו עצב. אני בטוח שרבים אומרים: "איזה בחור מתוסבך, כולה חליפה".
אולי הם צודקים, אבל לכל אחד יש את השיגעון שלו. אני חייב לציין שאני לא מהבחורים
שמתעניינים כל הזמן בחיצוניות או נכנעים לסיפוקים מידיים, דווקא בישיבה ישבתי
ולמדתי ולא התעסקתי בשטויות, אבל יש לי חולשה לאסתטיקה ולא הלכתי אתה רחוק. היה לי
חלום אחד: להיות חתן מהודר ונאה, כמו שכתוב: "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש
כגיבור לרוץ אורח". בשבוע האחרון לפני החתונה רכשתי חליפה, אמנם יפה, אבל
סטנדרטית לחלוטין, מאלה שנהגתי ללבוש בתור בחור. כאב לי שאחרי כל ההכרזות, במציאות
אלבש חליפה כמו זו שיש לכל חתן.
וכאן אני מגיע לקטע
שאני מתבייש בו. יום לפני החתונה חזרתי לחנות. אמרתי למוכר שאני מאד מתלבט בקשר
לחליפה ושאשתי רוצה לראות אותה עליי. אמרתי לו: "אתן לך צ'ק ביטחון, ומקסימום
אחזיר לך את החליפה תוך יום יומיים". המוכר החביב הסכים מיד. הוא אפילו לא
התעקש על צ'ק ביטחון, רק ביקש לרשום את הפרטים, ארז את החליפה ונתן לי. הלכתי משם.
איני יודע מה עבר לי בראש. המצאתי לעצמי שמכיוון שאני מחזיר את החליפה, זה לא נחשב
ממש גזל. אני בחור שמאז ומעולם התרחקתי מאבק גזל כמטחווי אש, כולל גזל שינה, ולפתע
הרשיתי לעצמי.
החתונה הגיעה.
נכנסתי לחופה עם
החליפה היוקרתית, הרגשתי כמו מלך... כל החברים החמיאו לי ואמרו: "שמעון, אתה
אומר ועושה, מדבר ומקיים", מזל שלא המשיכו: "שכל דבריו אמת וצדק",
כי החליפה הזו הייתה שקר, גזל ואי צדק אחד גדול. מהחופה צעדתי לחדר הייחוד, ורגע
לפני שיצאנו מחדר הייחוד, אמרתי לרעייתי הטריה שאני רוצה להחליף את החליפה היקרה
ששכרתי, כי בריקודים ממילא אין כל חשיבות והיא יכולה להיהרס. יצאתי, החלפתי לחליפה
אחרת, גם היא חדשה, הקפדתי להחזיר את החליפה למארז, חזרתי לחדר הייחוד ומשם יצאנו
אל הריקודים.
ביום שלאחר החתונה
שלחתי את אחי שילך לחייט, שיתיר את תפרי המכפלת וישיב את החליפה לחנות. אמרתי לו
שיגיד למוכר כי אשתי אינה מעוניינת בחליפה ושאני מצטער. אחי הביט בי במבט מוזר.
הוא לא אמר דבר, אבל ראיתי שהוא מבין הכל ואינו רוצה לומר לי דברי ביקורת. אני
מוכרח לציין שאנו מה שנקרא "אחים בדם". מעולם לא רבנו, להפך, תמיד עזרנו
זה לזה וחיפינו זה על זה. בדיוק מה שהוא עשה כעת. בשבע הברכות הראשון שאלתיו:
"איך?" הוא ענה: "הכל בסדר". "שם לב?" שאלתי.
"שום דבר. לא אמר מילה. הכל בסדר. תשמח". ראיתי שלבו אינו אתי, אך הוא
עשה הכל כדי להסתיר זאת. הוא לא ממש הצליח.
ביום שלאחר מכן מצאנו
זמן, רעייתי ואני, לפתוח את המעטפות. אני פתחתי, ורעייתי עשתה רישום מסודר בכתב
היד הנאה שלה, פרטי הנותן ואת הסכום. זה כדי שלהורינו יהיה מושג מה נתנו ידידיהם,
גם בשביל לומר תודה וגם כדי שלא יהיה מצב שבו יתנו בשמחתו של אדם סכום פחות מכפי
שנתן, או חלילה להפך... סיימנו את הרישום,
סיכמנו, יצא סכום נאה ובשבע הברכות בערב העברתי לאבי את הרשימה, שיעשה העתק ויעביר
לצד השני. אבי הביט ברשימה ונראה מוטרד. הוא עבר עליה שוב ושוב, ונראה היה שמשהו
אינו מוצא חן בעיניו. "מה קורה, אבא?" שאלתי. הוא ניסה להתחמק, אבל בסוף
אמר: "אין כאן מתנה ממשולם. יכול להיות שהוא קנה משהו?" אתה צריך לדעת
ש"קנה משהו", זה במשפחה שלנו ביטוי הקרוב להשמצה, כשמדובר בשמחות לפחות,
אלא אם ה'משהו' הוא מכונת כביסה או מייבש... "אבדוק", אמרתי, ובלב כאב
לי על אבא שמשולם קנה "משהו" במקום לשים צ'ק מכובד. משולם היה צעיר חסר
כל כשאבא שלי פגש אותו, ומאז אבי דאג לו, חיתן אותו וקידם אותו בחיים ופרנסה.
משולם כיום בחור מסודר ואף למעלה מכך. לא שאבא שלי היה צריך את הכסף שלו, אבל
ממנו, יותר מכולם, הוא ציפה. כשחזרנו, ישבנו עד מאוחר מאד לפתוח את המתנות. היו
הרבה, אבל אחת מהן לא הייתה ממשולם. כלומר, הוא אפילו לא "קנה משהו".
בשבע ברכות האחרון
השתתף משולם. הוא נראה מוזר, נעץ באבי מבטים לא ברורים. אבי לא הבין מה הסיבה,
לאחר שהסתובב סביבו זמן ממושך הוא פשוט ניגש לאבא שלי בנוכחותי ואמר: "תגיד,
קיבלתם את המתנה שלי?" "הבאת מתנה?" שאל אבי. "בוודאי",
אמר משולם. "אני נתתי מעטפה עם מזומן. "כבר נבהלתי", אמר אבי, ואבן
ירדה מעל לבו, "חשבתי שאתה כועס עליי או משהו". "גם אני לא הבנתי
מה קורה", אמר משולם, "שמתי סכום מכובד, ונראה היה לי מוזר שאינך
מגיב". "קודם כל, אני שמח שהגעת לברר, כעת נותר לחפש איפה זה", אמר
אבי. "תגיד, יכול להיות שגנבו אותו מהכספת?" "לא", אמר משולם,
"נתתי לבן שלך אישית לפני החופה, הוא הכניס את המעטפה לכיס של החליפה,
ראיתי". וכשהוא אמר את זה, כמו שאומרים, ופני המן חפו... המן, במקרה הזה, הייתי אני. נזכרתי במדויק ברגע שבו הכנסתי
את המעטפה לחליפה. זכרתי שהתפלאתי מדוע הוא אינו מניח בכספת, אבל הנחתי שהוא רוצה
לתת אישית. שמתי ושכחתי. והחליפה... "לך הערב ופשוט תסתכל בחליפה, והכל יהיה
בסדר", אמר אבי. "בסדר", אמרתי, אף שידעתי ששום דבר לא בסדר.
החליפה הוחזרה לחנות, לאבי אין מושג על כך, ואיני הולך לספר לו... וכהנחתה סופית,
אמר משולם: "אל תזלזל, יש שם 6000 שקל במזומן...". כמו מרחוק שמעתי את
אבי אומר: "אתה נורמלי...? הגזמת...!" אבל עלי זה נפל כמו קרנס על הראש.
אני יודע שלא תאמין. זה נשמע פנטסטי, אבל אלוקים עדי, הסכום שהניח משולם היה זהה
במדויק לסכום שנדרשתי לשלם על החליפה.
ועדין הסיפור לא נגמר
. למחרת נסעתי לחנות בשעת הפתיחה. אני אומר למוכר: "זוכר אותי?"
"ודאי שאני זוכר", אמר. "אתה זה שנבהלת מחליפה ב6000 ₪".
"אז זהו, שלא", אמרתי, "חשבתי אולי בכל זאת לקנות אותה, אתה יכול
להראות לי?", חבל", אמר, "אתמול בצהריים קנו אותה, אבל אין בעיה,
מחר תהיה חליפה זהה..." הרגשתי איך כולי מתערפל. "קנו אותה?" שמעתי
את עצמי אומר. "כן, אבל אין בעיה, מחר
תגיע אותה חליפה. מתאים לך?" "בסדר, נראה", אמרתי בקול
נכאים, מבין שנגזר גורלי. הפסדתי 6000 ₪, וגם את החליפה המהודרת לא קניתי.
"מגיע לי", הרהרתי. "פשוט מגיע לי". נפרדתי ממנו לשלום
והתחלתי ללכת, חושב מה אומר לאבי ולמשולם. איך הסתבכתי ככה?!
"היי,
בחור", שמעתי את המוכר קורא. הסתובבתי. הוא עמד שם, ובידו ראיתי... מעטפה
שמנה.
"שכחת משהו
בחליפה", אמר וצחק. "אל תדאג, קלטתי הכל כבר כשאחיך החזיר אותה. אני
חייב לציין שהחזרת אותה במצב חדש לחלוטין". קשה לתאר את חוסר הנעימות שהרגשתי
באותו הרגע. "האמת, לא ידעתי מה לעשות עם השישייה הזו", אמר המוכר.
"החליפה אצלי, והבנתי שאמנם השתמשת בה לאירוע, אבל מה שלא עשית לא מגיע קנס
של שישייה על ערב אחד". שתקתי. "לאיזה אירוע היית צריך אותה?"
"חתונה", אמרתי. "של מישהו מהמשפחה?, "שלי", אמרתי.
"שלך... אז מגיע לך מזל טוב". "עזוב", אמרתי, "אני מרגיש
כל כך רע". "בצדק", אמר. "אבל תשמע מה הולך לקרות. אני אקלף
מהמעטפה הזו 600 שקלים בעבור השכרה, ואתן לך את המעטפה הזו. מתאים לך?"
"לא", אמרתי בהחלטה פתאומית, "אני צריך לשלם על מה שעשיתי. תשאיר
את השישייה אצלך, ואני אקח את החליפה. זה ילמד אותי לקח". הוא חשב מעט ואז
אמר: "עזוב, אתה חתן צעיר, עשית טעות וגם שילמת עליה באי נעימות. בוא נעשה
עסק, עשה כדבריי, קח את הכסף, אבל תספר את הסיפור הזה, בלי השם שלך כמובן, זה
יעביר מסר. כך אראה את העניין כסגור".
הוא נותן לי את הכסף,
נפרדנו לשלום, והדבר הראשון שעשיתי הוא ליצור קשר אתך ולספר את הסיפור הזה. מהתנהגות
לא ישרה לא מרוויחים. נקודה. אני בונה בית בישראל ויודע שמה שלא יקרה – יהא זה בית
שילך בדרך התורה, ויהיה אמון על כללי ההלכה, היושר והצדק. מבחינתי, ההבנה הזו
הייתה המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בחתונה. תרתי משמע.
תפילה
רבונו של עולם
זכה אותי להרגיש איך
אתה נמצא איתי, איך אתה עומד לצידי כשאני בתוך הצרה, בתוך הבעיה, בתוך
ה"תיקון", כמו שאומרים אצלנו. כי כשקורה משהו "לא טוב" ואני
מודאג, לחוץ, חסר אונים, מבולבל, מיואש, ויש עוד כל מיני הרגשות לא טובות, אני לא
מרגיש שאתה איתי, אני מכסימום מצליח להזכיר לעצמי שהכל מאת ה' והכל לטובה אבל גם
זה לא תיכף ומיד וגם זה בערבון מוגבל, לא ממש. אך אם הייתי זוכה ומרגיש שאתה איתי
אבא, עומד לידי, רואה
מה עובר עלי, מרחם
עלי, לא נותן לי ליפול לגמרי, אם הייתי מרגיש את הדברים האלה היה לי הרבה יותר קל.
זכה אותי אבא לזכור שאתה אף פעם לא עוזב אותי, מה שלא יהיה ומה שלא עובר עלי.
רבונו של עולם
רוצה להרגיש אותך
יותר. להרגיש את הנועם שלך, לראות את האור שלך, כמו שכשבאים בחצות לילה לשדה
ורואים לפעמים כזה אור מיוחד שמאיר את כל היער, שממש מרגישים אותך שם אבא. ממש רואים
אותך. הבעיה שאת התאוות מרגישים יותר, ואם לא תעזור לנו אז אין לנו סכוי במלחמה
הזאת.
תעזור לנו לא לתת
ליצר הרע "לעבוד עלינו" ולהראות לנו שהתענוג האמיתי הוא אצלו. כי אנחנו
כבר יודעים שזה שקר, שזה רחוק מהעונג הרוחני שיש לנו כשאנחנו איתך תעזור לנו אבא.
רבונו של עולם
תעזור לי להתחיל לצאת
קצת מעצמי. לחשוב יותר על השני, להקדיש לו מזמני גם אם אני באמצע משהו וכל כך רוצה
לסיים אותו.
תן לי לב שמרגיש באמת
את הצער של השני ומזדעזע באמת כשדברים קשים קורים לו ח"ו, ולא מסתפק בכמה
מילים ותנועות ראש שזה לא ממש מהלב, שזה חיצוני.
זכה אותי לשמוח
בהצלחה של כל יהודי גם כשאני רואה שהוא מתקדם יותר ממני, אל תתן לי לשכוח שכל אחד
הגיע לפה עם השליחות שלו ואין מה להשוות
בכלל בין אחד לשני.
תעזור לי אבא שהחיות
שלי לא תהיה מלדבר על חסרונות של אחרים, ואם אני בכ"ז רואה חסרון אצל השני,
להתפלל עליו ולא לדבר עליו.
והכעס אבא, עוד לא
ניצחתי אותו. אני עדיין כועס לפעמים וכל כך מתבייש אחר כך. תעזור לי אבא.
"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" (יג,ב)
"כי כל אחד
מישראל, מגדול ועד קטן, יש לו איזה חלק בארץ ישראל, מגדול ועד קטן, יש לו איזה חלק
בארץ ישראל, ושם חיינו, שם קדושתנו, שם ביתנו, שם ארצנו, שם אדמתנו, שם חלקנו, שם
גורלנו.
ובחוץ לארץ אנחנו
גֵרים, כאורח נטע ללון המתגולל בחוצות ובשווקים וברחובות, כי אין זה אדמתנו וחלקנו
כלל. ועל כן נקראת חוץ לארץ, 'חוץ' דייקא,
כי בחוץ אנו עומדים, בחוץ ממש, ואין איש מאסף אותנו הביתה – עד אשר נבוא על אדמת
הקודש" (ימי מוהר"נת ח"ב , א).
כולם אנשים (יג, ג)
הקב"ה מצווה על
משה לשלוח אנשים לתור אחר ארץ כנען ומשה אכן שולח. ואת מי? את נשיאי השבטים. לא
פחות ולא יותר. "כולם אנשים, ראש בני ישראל המה" (יג,ג).
מה זה שהתורה מכנה
אותם בשם "אנשים"? אומר רש"י הקדוש שאנשים זה תמיד לשון חשיבות.
ותמוה, הרי כזה קלקול יצא מהם, הרי כל אותו דור לא ניכנס לארץ וניגזר עליו למות
במדבר בגלל חטאם! אז איך זה שהתורה קוראת להם אנשים? באותה שעה היו כשרים, עדיין לא חטאו, מוסיף רש"י. כל
זמן שאתה יכול ללמד כף זכות, תלמד.
ועוד יותר תמוה, איך
זה שאנשים כשרים, מנהיגים בעמם, מורמים מעם, מגיעים לשפל מדרגה כזה? אדם לא יכול
להיות בטוח מה יקרה לא ברגע הבא. החיים שלנו מלאים בנסיונות והתפילה שצריכה להיות
שגורה בפינו: רבונו של עולם תציל אותנו מנסיונות כי אנחנו כל כך חלשים. ואם בכל
זאת מגיע נסיון, תעזור לנו שנוכל לעמוד בו.
"כי אין אדם
מובטח על עצמו. שעת אחת יכול להיות כשר אף בעיני התורה ובשעה השניה נהפך לגמרי
ונעשה רשע גמור. אם כן, מהי העצה לאדם להבטיח עצמו קצת שלא יפול ממדרגתו? אין עצה
אלא במה שיקנה לעצמו יראת שמים. כי מי שהוא ירא שמים באמת, הוא ניזהר מכל דבר
שיכול להחטיאו" (יד יחזקאל). יראת שמים, זה הסוד. ויראת שמים זה דבר שצריך
ללמוד ולהתחזק בו כל הזמן כמו שאומר דוד המלך "לכו בנים שמעו לי יראת ה'
אלמדכם", מי שהוא ירא שמים בורח מכל דבר רע וגם מכל מה שיכול לצאת ממנו דבר
רע כמו מי שבורח מן האש.
הכבוד! כמה צריך
לשמור על הכבוד של השני! הרי כולם הם ניצוץ אלוקי, וכולם חלק מהקב"ה אז איך
אתה יכול לבייש מישהו?1 ואם אתה שומע איך מביישים את השני, איך אתה לא נחלץ להגן
על כבודו? אפילו אם הוא ילד קטן? כמו אותה גננת שנחלצה להגן על כבודה של ילדה בת 6
שביום הראשון בגן, כשהגיע תורה, התקשתה אפילו להציג את עצמה בשמה, ואז הילדות בגן
עזרו לה וענו במקומה במקהלה: "קוראים לה מירהל'ה, היא כבר בת שש, כי היא
נשארה שנה שניה בגן"! מי יודע מה התחולל באותה רגע בליבה של אותה ילדה. מי
יודע איך רגע טראומתי כזה יכול להשפיע על כל החיים. והגננת המנוסה הגיבה בהתלהבות:
"יופי, אז אנחנו ממש תאומות, גם אני נשארתי שנתיים בגן כשהייתי ילדה קטנה
וככה הגעתי יותר מוכנה לכיתה א, את תהיי כמוני ממש!" מילים שיכולות להציל
חיים ( משמרת השלום). לא סתם אומרים חז"ל הזהרו בכבוד חבריכם ותזכו לחיי
העולם הבא. לא סתם הם אומרים שכל מה שהקב"ה חפץ מאתנו זה שנהיה אוהבים זה את
זה, מכבדים זה את זה ויראים זה מזה. יראים ממה? מלפגוע בכבוד של השני.
הקב"ה הוא טוב
עין, הוא מסתכל על כל אחד בעיניים טובות, "ישראל אשר בך יתפאר", ומי
שהוא ירא שמים באמת שואף כל הזמן ללכת בדרכיו של הבורא.
תשמח בהצלחה של השני.
תשמח במה שיש לו, אפילו שלך עוד איןץ שאלו פעם את המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין
זצ"ל : "הרי כולנו לומדים תורה, סוגיות עמוקות בש"ס, ואומרים סברות
כאלה מתוקות, בשביל מה צריך ללמוד מוסר? אמר לו המשגיח: נכון שהסברות שאתה אומר
בלימוד הם נפלאות, משמחות לב, אבל אם החבר שלך יאמר כאלו סברות נפלאות גם אז תרגיש
כך?! ובכן, בשביל שנרגיש כך גם על הסברא של השני צריך ללמוד מוסר".
מי ששמח במה שיש לו,
שמח בחלקו, והוא לא מסתכל מה שיש לאחרים, הוא לא מקנא בהם, קנה לו את גן העדן עוד
בעולם הזה. מי שלא רק שהוא לא מקנא, הוא גם עושה חסד עם הזולת, הוא מתאמץ לעזור
לאנשים ושמח בזה, הקב"ה יחזיר לו מידה כנד מידה. אומר החפץ חיים: מי שמיטיב עם
ישראל זכותו גדולה מאוד. ולהיפך אם נתעצל מלהטיב, עונשו גדול מאוד. והמרחם על בניו
של מקום בעת דחקן ועושה עמהם חסד, בודאי שיהיה אהוב בעיני ה' מאוד... ומצינו
שהקב"ה משלם מידה כנגד מידה בין לענין עונש – למי שמעלים עין מלהטיב, ובין
לענין שכר – למי שמשתדל להחיות בני של מקום" ("דבר בעתו" פרק יט).
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
