"וְיִדְגּוּ לָרוב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"

מעבר לחובה הבסיסית של פריה ורביה המתקיימת בהולדת בן ובת, יש מצווה קיומית בכל ילד נוסף (יבמות,ס"ב,ב) וזאת על סמך הפסוק: "וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ" (קהלת י"א) לדעת הרי"ף והרמב"ם (אישות ט"ו,טז) מדובר בחובה מדרבנן, שגם לאחר שאדם קיים מצוות פרו ורבו -מוטלת עליו החובה להמשיך ולעסוק בריבוי ילודה "כל זמן שיש בו כוח". בעל המאור מחמיר יותר וסבור שהחיוב "בכל כוחו" נשאר בתוקף של "דאורייתא" גם לאחר שקיים את המצווה הבסיסית, ואילו הרמב"ן רואה בכך חיוב מוסרי שאינו חובה גמורה העושה את מי שנמנע מכך כעובר עבירה. כך או כך, הבאת נשמות לעולם לא יכולה להימדד בשיקולים צדדיים או עכשויים אלא בערכי נצח, ולכן יש להציב אותה בסדר עדיפות גבוה גם אם הדבר בא על חשבון נוחיות ורווחה כלכלית. מאידך, כמובן יש לקחת אחריות על גידול הילדים, חינוכם, וסיפוק צרכיהם.

האם ישנו גבול לחיוב ההשתדלות בהבאת ילדים לעולם?  -קשה לקבוע מסמרות ולנקוב במספרים. נדרש ריבוי, המושתת על לשון הרמב"ם "כל זמן שיש בו כוח"! אולם המספר לא ישווה לכולם, והדבר תלוי בעיקר במצב האישה  ובמבנה המשפחה.

האם מותר להיכנס למסלול של טיפולים והפריות כאשר יש כבר ילדים אך "ותעמוד מלדת"? היו מן הפוסקים שסברו, שכאשר מדובר בהתערבות אנושית משמעותית, אין להפריז, ואת הריבוי (אחרי בן ובת) להשאיר לידי שמים. אולם ממו"ר הרב אליהו זצ"ל שמענו, שאם ההערכה הרפואית היא שנדרשים טיפולים, אין סיבה לעצור ולהימנע מכך שהרי ריבוי הילודה אינו רק ערך אלא מוסיף שמחה בבית ומרבה את אושרם של ההורים ואל לנו להתעלם. בדרך כלל, בני הזוג מרגישים בעצמם עד כמה ירצו לעבור טיפולים בכדי להרבות נשמות, וכל עוד "יש בהם כוח" –אשריהם, ומדוע ימנע מהם