"וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אתו ויפקדהו על-ביתו וכל-יש-לו נתן בידו"

  יוסף הוא בחינת הנשמה הא-לוקית, ואדוניו המצרי הוא בחינת הגוף הגשמי.

לפיכך פירושו: "וימצא יוסף חן בעיניו" – הנשמה מצאה חן בעיני הגוף, לכן בוחר הגוף לשמש את הנשמה (="וישרת אתו") ולתת לחכמת המוח דקדושה לשלוט ברצונות הלב (="ויפקדהו על-ביתו") כיוון והגוף לבדו לא יכול לזכות להרגשת האושר המיוחלת (כפירוש רש"י: וכל יש לו. הרי לשון קצר חסר אשר – כלומר חסר אושר) לכן בוחר להתמסר להנהגת הנשמה, בבחינת "בידו אפקיד רוחי" (הרוח הא-לוקית שעלולה להתנהג כבהמית אם הולכת שולל אחרי תאוות הגוף) וכיוון ואין כחנו אלא בפינו, אזי "נתן בידו" פירושו סמך על עבודת התפילה, שהיא העבודה שבלב. כי ע"מ שיוכל האדם (=הנשמה) להתפלל כראוי חייב להיות לבו ברשותו, ולשם כך על נשמתו לשאת חן בעיני הגוף, ובפרט בעיני הלב, הוא ראש ומלך האברים.