פרשת ואתחנן:

ראיתי בשו"ת הס.מ.ס. שאלה מעניינת:

"כבוד הרב – יש הערב משחק שקורה פעם ב4 שנים - גמר של אליפות העולם – האם מותר לי להתפלל שספרד תזכה?"

הבאתי את השאלה כמעין מילתא דבדיחותא  לנושא התפילה,  נושא שמעסיק את האנושות כולה  במשך הדורות –תפילת האדם לאלוקיו,

ובדיוק בנושא זה פותחת פרשתינו:

{כג} וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: {כד} ה' אלוקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: {כה} אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן: {כו} וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:

חז"ל אומרים במדרש שמשה התפלל כאן  515 תפילות– כמנין ואתחנן

מתי התפלל משה כל כך הרבה תפילות?

בואו נשאל את עצמנו – באיזה זמן אנחנו היינו בוחרים להתפלל?

לרבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה יש תשובה מעניינת:

" אם נעשה חשבון – מראש השנה ועד שמחת תורה יש חמש מאות ושש עשרה שעות. - "ומשה התפלל כל אותן השעות - שעה לתפילה, חוץ מן השעה האחרונה שלפני גמר החיתום האחרון – שעת הבוקר של יום שמיני עצרת שאז הקב"ה אומר לו – די, מספיק.

האם אנחנו בעצם "מטרידים" כביכול את הקב"ה בתפילותינו? – פעמים רבות אני שומע אנשים אומרים – מה, אני אתפלל על כאלה שטויות?! – זה לא מכובד כלפי מלך מלכי המלכים שאעסיק אותו בבעיות הקטנות היום יומיות שלי.

משה רבינו עונה על כך כבר בתחילת דבריו בפרשה:

אֲשֶׁר מִי אֵ-ל בַּשָּׁמַיִם ובָ אָ רֶ ץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ

משה אומר - אתה ריבונו של עולם, לא רק בשמים - בדברים הגדולים, אלא גם ב"ארץ" - בבעיות הקטנות והפשוטות של החיים.

פסוקים רבים מפרשתינו מדברים על תפילה, – התחלנו עם הפסוקים הראשונים

 של תחינת משה, והנה, כמה פסוקים אח"כ, פסוק מאוד מפורסם:

כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּה' אלוקינו, בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו:

אם קודם, משה רבינו רק רומז, שאפשר להתפלל גם על דברים שב"ארץ" הרי שכאן, הוא אומר זאת בצורה מפורשת.

וכך כותב בעל ה"בני יששכר" רבי צבי אלימלך מדינוב בספרו "מגיד תעלומה":

מה שנאמר אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, זה דווקא בתפילת עמידה שצריכה הכנה – אבל תפילה לשעתה - דברים שאדם צריך בכל זמן ושעה - אין צריך הכנה, ואדרבא, כתוב :כַּה' אלוקינו  בכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו:

כלומר, משה בעצם מרגיש שהוא צריך אחרי שהוא מספר על תפילתו שלו – ללמד אותנו פרק בענייני תפילה, והדבר הראשון שהוא מלמד אותנו, שיש לנו אלוקים קרובים בכל קוראינו אליו – לא משנה מתי, כאשר נקרא לקב"ה, הוא קרוב אלינו, לשמוע את תפילתנו.

ממשיך ר' צבי אלימלך ואומר:

"וזוהי האמונה הגדולה לאיש הישראלי שיתפלל תכף על כל דבר שיארע לו ויבקש מה' יתברך,והוא אמונה שאין שום דבר במקרה  רק הכל הוא בהשגחה נפלאה."

כלומר, לתפילה יש תפקיד מאוד חשוב  - התפילה בעצם בונה את האמונה בליבו של האדם.

כל תפילה ותפילה שמתפלל האדם הוא בעצם מצהיר – אני יודע מי מנהל כאן את העניינים. ובכל תפילה ותפילה, האדם מציב בלבבו עוד לבנה של אמונה.

נתאר מצב, בו התפנתה משרה חשובה, ושני אנשים, רוצים להתקדם ולקבל את המשרה הנכספת – שניהם קובעים ראיון עם המנכ"ל, שניהם מדברים עם ממליצים שימליצו עליהם – אלא שאחד, בעיקר מתפלל לקב"ה שיעזור לו, ועושה את כל השאר, כהשתדלות מינימלית בלבד, ואילו השני, משקיע את יומו ולילו בחיפוש עוד ועוד דברים, לעשות למען קידומו.

ובסופו של דבר המנכ"ל, מחליט להצניח למשרה מישהו מבחוץ – ושני מיודעינו, לא מתקדמים.

בואו נבדוק מה נשאר לשניהם מכל הענין?

זה שלא התפלל – יצא מהסיפור במפח נפש – הוא מאוכזב קשות מהמנכ"ל – מהחברים שלא מספיק המליצו, ואם הוא סובל מרגשי נחיתות,  אז אולי גם  מעצמו ("כנראה שאני לא מספיק מוכשר ...")

לעומתו, זה שהתפלל, בנה בלבבו עוד קומה של אמונה, באומרו – אני יודע שרקהקב"ה קובע אם אקודם בעבודה או לא, ואת כל המאמצים אני עושה, לא מפני שהמנכ"ל, או הממליצים, יכריעו במשהו את קידומי, אלא רק בתור השתדלות שבה אני מחוייב.

ואולי, במבט לאחור (וכאן נזכר שוב במשה שלא נענה בסופו של דבר) הוא ישכיל להבין שהאמונה שבנה בלבבו חשובה אלפי מונים יותר, מהתפקיד שהיה מקבל, שהרי, את המשכורת והמשרה לא יקח איתו במותו, כמו שנאמר "כי לא במותו יקח הכל – לא ירד אחריו כבודו" לעומת זאת - האמונה שבנה בלבבו – היא נשארת איתו לנצח.

משה רבנו ממשיך בפרשה ללמד אותנו וכך נאמר בפסוק לט' בפרקנו:

 וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד:

מתוך ה"ואתחנן" משיבים ללב – שיש רק אחד שקובע בשמים ובארץ – אין עוד!

כאשר קורה וחסר לנו משהו בחיים – וזה קורה כל יום, וכל רגע, האם העיקר הוא שנתפלל כדי שחסרונינו יתמלא, או שהעיקר היא התפילה, וכל החיסרון לא נוצר, אלא כדי שנתפלל  ונבנה בליבנו את האמונה.

וכך כותב הרמח"ל בספרו דעת תבונות:

אבל יחוד השם, ...חייבים אנחנו להשיב אל לבנו הידיעה הזאת, לתקוע אותה בלבבנו בישוב גמור בלי שום פקפוק כלל. והוא מה שמצוינו משה רבנו ע"ה מפי הגבורה (דברים ד, לט), "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". ופי עליון מעיד בעצמו ומודיע כי כל הנלקט מכל סיבותיו אשר הוא מהפך בעולמו, הלא הוא גילוי יחודו הגמור הזה ...וכמו שכתוב (ישעיה מד, ו), "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים"

ותכלית כל ההצלחה שהוא מבטיח לישראל, הוא התברר יחודו לעיני הכל. ודבר זה נזכר פעמים אין מספר בדברי הנביאים ע"ה (ישעיהו ב, יא), "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא"; (זכריה יד, ט), "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"; (צפניה ג, טו), "כי אז אהפוך אל עמים לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד".

וכאן אומר הרמח"ל דבר מדהים מהמשך הפרשה שלנו, שבו אסיים, – וכך הוא אומר:

"וסוף דבר, הלא זה עדותנו בכל יום תמיד (דברים ו, ד), "שמע ישראל, ה' אלקינו, ה' אחד":

וכנראה לא מקרה הוא שרק אחרי 515 תפילות שמשה מתפלל הוא אומר לנו את הפסוקים הללו של יחוד ה',

ואם כן, למרות שלא נענה בתפילתו – הגיע בעקבות התפילות למדרגה של אמירת הפסוקים שאנו אומרים בכל יום ונגיד אותם גם  בעוד דקות ספורות "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" והכל, מתוך המדריגה שקנה בתפילותיו!!

יהי רצון שנזכה למה שאמר ר' יוחנן בירושלמי ברכות: "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו".