"חַנַּנִי אֱלֹקים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל, וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח" (בראשית לג, יא)

במפגש בין עשו ליעקב מעניק יעקב מתנה מכובדת לעשו ומפציר בו לקחתה. עשו מסרב ותגובתו היא:
"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי" (בראשית לג, ט).
יעקב משכנע את עשו כן לקחת, כי:
"חַנַּנִי אֱלֹקים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל, וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח" (בראשית לג, יא).

יעקב אומר "וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". מי הוא היכול לומר כי יש לו את הכל? מהו הסוד המאפשר לאדם לומר בביטחון שכזה כי אכן יש לו את הכל? יעקב לא ספר את רכושו מעולם. הוא בוחר לראות את הברכה במקורה, ולא בירידתה למושגים גשמיים.

עשו מודה -  "יֶשׁ לִי רָב", הוא מדבר במספרים, מונה, שוקל ואומד את נכסיו. לכן, עשו לעולם לא יכול לטעון שיש לו את הכל – שכן כל דבר שיש לו מניין, יש לו קצה וגבול. רכוש כזה יכול להיות ברשותו היום, ומחר ברשות אחר.

יעקב מעביר כאן שיעור יסוד ביחס הנכון לרכושו של אדם בכלל, ולכסף בפרט. אדם שקיימת בתודעתו 'כל' – באמת יהיה לו הכל. אדם צריך לפתח בתודעתו את העיקרון שהברכה האמיתית נמצאת בצורת ההסתכלות שלו על החיים. אדם השמח במה שיש לו, אדם המכיר בטובו של הקב"ה שהרעיף עליו את מה שהרעיף, הוא אדם שיש לו את הכל.

אדם שמרגיש "יֶשׁ לִי רָב" – תמיד חי בתחושה של חסרון. במציאות אמנם לא חסר לו מאומה, אך הרגשת החסר תלווה אותו תמיד. "יש לי רב" פירושו שאין לי הכל, ואני עדיין חסר. מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, כשהשיג מאתיים, אינו מוצא נחת בזה, ומבקש ארבע מאות.

כאשר יש לאדם הכל, המשמעות היא שמרכז חייו אינו ברכוש אלא ברוח, הוא שמח בחלקו ואינו חסר דבר. חייו איכותיים ואין בו תאוות ויצרים. ממילא הוא טועם טעם עולם הבא גם בעולם הזה. לעומתו, מי שמחמת יצריו חי תמיד בהרגשת חסרון והחמצה, לעולם אינו מרוצה ואינו שמח, וחסר לו טעם עולם הבא.

יעקב משיג את ההשקפה הנכונה על חיי המעשה. הוא מבין שאין זה משנה כמות הכסף ששוכב בחשבון הבנק שלך. השאלה האמיתית היא מה התחושה שלך ביחס לכך. במידה והגישה נכונה – ממילא ההרגשה היא תמיד ש'יש לי כל'.

אמרו חז"ל: "אין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית ח ע"ב).

חז"ל מלמדים אותנו לא לספור – כיוון שהגישה לכסף אינה צריכה לבוא ממקום של 'כמה', אלא מתוך גישה של "חַנַּנִי אֱלֹקים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל".

שלמה המלך אמר בחכמתו: "כל ימי עני - רעים, וטוב לב - משתה תמיד" (משלי טו). ומפרש הגר"א, שהעני הוא מי שנפשו רחבה, שאינו מסתפק במה שיש לו, ואינו מת וחצי תאוותו בידו, ועל כן 'כל ימיו רעים'. אך הצדיק מסתפק במה שיש לו ושמח בחלקו, ועל כן 'טוב לב - משתה תמיד', "שתמיד שמח כשמחת השתוי בעת המשתה".

כמה עומק נמצא אם כן בעובדה שהשולחן ערוך התחיל ב"שויתי ה' לנגדי תמיד", וסיים ב"טוב לב משתה תמיד".  

מאת: הרב מרדכי גרינברג, מתוך העלון "שבת בשבתו" – www.zomet.org.il

מאת: הרב אריה הנדלר, מתוך האתר – "ישיבת שעלבים" www.shaalvim.co.il