"ויחר-אף א-להים כי-הולך הוא ויתיצב מלאך י-הוה בדרך לשטן לו והוא רכב על-אתנו ושני נעריו עמו"

  כתב הגור אריה על פרש"י, 'הרי אמר לו המקום ללכת (פסוק כ) ואם כן למה חרה אף הקב"ה' ותירץ כפרש"י 'ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך'. ומצינו הנהגה זו של הקב"ה בפרשת המתאוננים ("ונתן י-הוה לכם בשר ואכלתם", במדבר יא,יח) ופרש"י 'מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד'. ומכאן שכל מה שהולך לאדם "שלא כסדר" הטעם – שהולך אחרי שרירות לבו, וה' ברחמיו, מרמזו לעזוב דרכים קלוקלות ולשוב אל דרך הישר. ואמת המידה ששב אל ה' באמת – כאשר חש שלבו מלא שמחה, שהרי הקב"ה צימצם עצמו כביכול לשמחת המצוות (למ"ק-ה) - "עוז וחדווה במקומו” והרגשת השמחה היא בלב.

אע"פ שה' אמר לבלעם "קום לך אתם" נאמר להלן "ויחר אף א-להים כי-הולך הוא" וכן "ויתיצב מלאך ה' כדי לשטן לו" – ומכאן אפילו שמקבל בנבואה זרוז ואישור לילך אחרי שרירות לבו, עליו להפעיל שיקול דעת ולהקשיב היטב לרמזי-ההשגחה הפרטית שלעולם משקפים את הרחמים דקדושה – שהרי דווקא מלאך ה' התייצב לשטן לו ולא מלאך א-לוקים, היינו שנשלח מאת מידת החסד והרחמים ולא ממידת הדין.

אם ה' מצטער על שבלעם עובר על רצונו כל שכן שמתעצב אל לבו כאשר ישראל עובר לא-עלינו על רצונו, ומידה טובה מרובה – כמה נחת-רוח מסב לקב"ה כאשר מתעצם לכפות יצרו ותאוותיו ומקיים רצון ה' או נשמע לעצת הצדיק.

כאשר הולך לאדם שלא כסדר כגון כאשר עוסק בדבר רשות יזכור שאין "מקרה" ובוודאי זה רמז מכוון בהשגחה פרטית מהקב"ה לחדול מלילך אחרי שרירות לבו ולחזור ולהדבק בה' ולילך בדרכיו, וגדולה תשובה שמקרבת את הגאולה.