כאשר התפלל אברהם אבינו על אנשי סדום, הוא התבטא על עצמו: "ואנוכי עפר ואפר". אברהם היה כידוע איש שכולו חסד. נשמתו הגיעה ממידת החסד העליונה שבעולם הרוחני הנשגב הנקרא 'אצילות'. כאשר דימה אברהם את עצמו לאפר, הוא בעצם אמר כי למרות שהוא עושה חסדים גדולים ועשיית חסדים היא הלוא מהותה של מידת החסד העליונה – עדיין קיים מרחק תהומי בינו לבין החסד העליון – כאותו מרחק שבין האפר לבין העץ שממנו נוצר האפר.

לעומת זאת, אנו מוצאים ציטוט שלכאורה סותר לכך: "אמרה מידת החסד לפני הקדוש-ברוך-הוא – מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי" (ספר הבהיר לרבי נחוניה בן הקנה). משמע, כי מידת החסד העליונה חשה מיותרת כביכול, לנוכח פעלי החסד הכבירים של אברהם.

אולם למעשה אין כאן כל סתירה. מחד גיסא, מידת החסד האלוקית עומדת בדרגה גבוהה לאין-ערוך מהשלמות העליונה ביותר של החסד שיכולה להיות בעולם הזה. אך מאידך גיסא, מכיוון שתכלית הכוונה האלוקית בבריאת העולם היא לגלות את הטוב בעולם הגשמי והתכלית הזו יכולה להתמלא דווקא על-ידי בשר-ודם, מובן כי אברהם הוא זה שהשלים את הכוונה האלוקית ולא מידת החסד העליונה.

גילוי הטוב שבעולם הזה הגשמי הוא הכוח המיוחד שלנו, החיים עלי אדמות. בעולמות העליונים ניתן להעפיל למדרגות רוחניות נשגבות, אולם דווקא על ידי לימוד התורה וקיום המצוות כאן, בעולם הזה, ניתן למלא את הכוונה האלוקית. כאן, בעולם הזה, אנו מגיעים לדבקות עם הרצון העצמי של הבורא, דבקות שתתגלה במוחש בגאולה האמיתית והשלמה שתבוא תכף ומיד ממש.