חז"ל אומרים, כי אבות האומה קיימו את כל התורה. הם ידעו את התורה ברוח-הקודש. אלא שאברהם אבינו, למרות שקיים את כל התורה מרגע שידע אותה – הייתה מצווה אחת שהוא התעכב עם קיומה: ברית המילה. הוא מל את עצמו רק לאחר שהקדוש-ברוך-הוא ציווה זאת עליו מפורשות.

ההסבר לכך טמון בשוני שבין קיום המצוות של האבות לבין קיום המצוות שלנו – לאחר מתן תורה. האבות קיימו את המצוות מיוזמתם האישית, מבלי להצטוות על כך. אנחנו מקיימים אותן בגלל שנצטווינו משמים. הציווי האלוקי מעניק למצוות כוח מיוחד להפוך חפץ גשמי שאתו מקיימים מצווה – למשהו קדוש. וזו בעצם המטרה המוצהרת של קיום המצוות: להחדיר קדושה בעולם. לאבות לא היה את הכוח הזה ולכן לא הייתה קדושה בחפצים הגשמיים שעמם הם קיימו את המצוות.

אלא שמצד שני, המצוות של האבות הן אלה שסללו את הדרך לקיום המצוות לאחר מתן תורה. המצוות שלנו אמנם חשובות יותר, אך הן מבוססות על מצוותיהם של האבות. וזו הסיבה שאברהם המתין עם קיומה של מצוות המילה עד שיצטווה עליה. הוא רצה לקיים מצווה אחת לאחר ציווי, כדי שהיא תיצור את הקשר בין כל יתר המצוות שקיימו הוא וכל האבות (ללא ציווי) לבין המצוות שאנו מקיימים.

אברהם בחר דווקא במצוות המילה מפני הייחודיות שלה: היא היחידה שנחתמת בבשר האדם ונותרת בו לנצח. יש בה ביטוי יוצא דופן להחדרת קדושה בגשמיות, ולכן עמה דווקא הוא המתין לציווי שייתן לו את הכוח להחדיר קדושה בגשמיות.

לשיאה של התגלמות הקדושה בתוך הגשמיות נגיע בגאולה האמיתית והשלמה.

(ליקוטי שיחות כרך ג עמוד 757)