אוסף סיפורים _ חדש 2
נכתב על ידי DL2000, 20/10/2014
סיפורים אוסף י''ד
מתוך
''ליקוטי שמואל''
הפנצ'ר )ובחרת בחיים(
ומעשה שהיה: ביהודי ירא שמים שנסע ברכבו כשגשם שוטף יורד בחזקה והנה הוא רואה שבצד
הכביש עומדת מכונית, בתחילה היצר הרע אמר לו תמשיך הלאה זה שום דבר הוא רק עצר לדבר
בטלפון, אבל היצר הטוב לחש לו זה אדם שזקוק לעזרה...ואכן יצר הטוב ניצח למרות הגשם הסוער
הוא גם החנה את רכבו בצד וירד לראות במה מדובר, והוא רואה אישה מבוגרת יושבת ליד ההגה
ובאחד הגלגלים יש פנצ'ר, מיד הוציא האיש את כליו ואמר לאשה להישאר במכונית והוא כבר יעשה
את כל המלאכה. והוא הוציא את הגלגל המפונצ'ר והניח במקומו את הגלגל הרזרבה כשכולו מתרטב
עד לעצמות, אבל הוא זכר את מאמר חז"ל )אבות פ"ה( 'לפום צערא אגרא', ואחר כחצי שעה של
עבודה מפרכת הכל הסתדר, ואמר לאשה המבוגרת את יכולה לנסוע הגלגל מסודר.
והנה לפתע היא מוציאה 2000 דולר ואומרת לו: זה בשבילך! אבל האיש הצדיק אמר לה, אני לא
מוכן לקחת ממך את הכסף הזה כי אח"כ לא יהיה לי שכר בשמים, אני עשיתי מצוה לשם שמים, אם
תרצי תני הכסף לנזקק הראשון שייפגש בדרכך,.. היא הפצירה בו שייקח הוא סירב והלך, ובינתיים
האישה ראתה איזו מסעדה לידה ונכנסה כדי לשתות משהוא חם, ובדיוק כשהיא באה להיכנס היא
שומעת את בעלת הבית צועקת על העובדת שלה ואומרת לה את מפוטרת אני לא רוצה אותך יותר
פה בעבודה, ולמרות תחנוניה של העובדת שבלי העבודה הזו היא עלולה להתמוטט מבחינה כלכלית,
אמרה לה בעלת הבית את מפוטרת, והיא אספה את חפציה והתכוננה ללכת כשדמעות בעיניה. ואת
כל זה שמעה האישה המבוגרת ומיד הוציאה את 2000 הדולר ואמרה לזה: זה מתנה, לא ממני, אלא
מיהודי שתיקן לי פנצ'ר במזג אויר סוער...האישה אמרה תודה רבה במלוא מובן המילה והלכה
הביתה לספר לבעלה על הבשורה של הפיטורין ועל הפיצויים הגדולים של האלפיים דולר. אלא
שבעלה עדיין לא הגיע ולאחר כמה דקות נשמעו דפיקות על הדלת ובעלה נכנס כשהוא רטוב מכף
רגל ועד ראש, ואשתו סיפרה לו את הסיפור ואז הוא אמר לה אני הוא זה שתיקן לה את
הפנצ'ר...ולמדנו מכאן שלפעמים אתה חושב שאתה עושה לאדם טובה ובסופו של דבר מתגלה שהוא
עשה לך טובה כפולה ומכופלת...
התפילין שהביאו יהודי אל המנוחה ואל הנחלה. )למען אחיי, עלון 662(
מעשה שהיה בבחור ירא שמים שהביע נכונות לבוא ולסייע לעובדי מושב זקנים, הממוקם ליד
ביתו. העובדים קיבלו בשמחה את המתנדב החדש, והטילו עליו, כמשימה עיקרית, לקחת מדי בוקר
את הזקנים לתפילת שחרית אל בית הכנסת.
חלק גדול מהזקנים שמחו אף הם על בואו של הבחור כמוצאי שלל רב, והסכימו לבוא ולהתפלל
במניין, ובבית הכנסת. חלק אחר לא גילה נכונות לכך, אבל לאחר שהבחור שכנעם בדרכי נועם,
הסכימו גם הם לבוא לבית הכנסת. היו כמה מן הזקנים שאמנם סירבו להצעה, אבל הגיבו כלפי
הבחור בנימוס, והתנצלו ואמרו שכוחם בל עמהם, ונבצר מהם למלא את בקשתו, וכו„. ברם, היה שם
זקן אחד, שהגיב בצורה חמורה, וכאשר הבחור בא והציע לו כנ”ל, הוא התרגז מאוד, ירק וקילל,
ו„שטף„ את הבחור בקללות נמרצות, וציווה עליו להסתלק מיד מחדרו. הבחור אכן הסתלק, אבל
החליט לא להישאר בלא תגובה.
לאחר כמה ימים נכנס שוב לחדרו של הזקן, ועוד בטרם יתחיל הלה בקללותיו, אמר לו בנועם:
‟יסלח לי אדוני, אולי תסביר לי מדוע מגיעות לי קללות שכאלו?! הרי בסך הכל עשיתי מה שהייתי
צריך לעשות, ומדוע קיללת אותי ושפכת עליי חמתך בצורה כה מחפירה„?! כיון שהדברים נאמרו בחן,
ובנימה של פיוס, ביקש הזקן מהבחור לקחת כיסא ולשב לצדו, ‟ובוא ואספר לך מדוע הגבתי בצורה
שכזו„. בתקופת השואה, סיפר הקשיש, שהיתי במחנות יחד עם אבא שלי. ליד הצריף שבו היינו, היה
יהודי אחד שהחביא אצלו תפילין, ובאשמורת הבוקר עמדו אצלו יהודים רבים בתור, כדי שיתן להם
להניח תפילין, למרות שברשותו היו רק תפילין של ראש. לילה אחד, פונה אליי אבא ואומר לי: ראה
בני, מחר אתה נכנס לעול מצוות, וברצוני שתניח תפילין, למרות הסכנה הגדולה שבדבר. אבל, אני
לא אסתפק בכך שתניח רק את התפילין של ראש! כיון ששמעתי שבקצהו השני של המחנה, יש
משפחה שאביהם נפטר, והשאיר אחריו גם תפילין של ראש, וגם של יד, אני אלך לשם, ואקח מהם
את התפילין, כדי שתוכל להניחם. אעשה זאת, אמר אבא, למרות שידע שמצד חוקי המחנה אסור לי
ללכת לשם, אבל מה לא עושים כדי שהבן שלי יוכל להניח תפילין כדבעי, ביום כניסתו למצוות?
אני, ממשיך הזקן לספר, ניסיתי לשכנעו שלא יעשה זאת, מפני הסכנה בדרכים, ובפרט מאחר
שביום הקודם נרצחו 5 יהודים שחטאם היחיד היה שהלכו בדרך הזו. יקום השם דמם. אבא לא היה
מוכן לשמוע שום דבר. ‟בתקופה שכזו, אנחנו מצווים לעשות כל שביכולתנו כדי לקיים את מצוות
השם„, אמר אבא. והלך להביא את התפילין.
אני המתנתי לשובו בקוצר רוח, והנה אני רואה אותו חוזר, ומתקרב לעבר הצריף שלנו. כמה
עשרות מטרים לפני שהגיע, קפץ עליו שומר נאצי שישב במקום מסתור, וארב ליהודים שהסתובבו
במקומות האסורים. הגרמני הארור ירה בו ירייה אחת, והרגו במקום. התפילין נפלו על הארץ, ואני
שהזדעזעתי לנוכח המראה, עוד הספקתי לנתר ממקומי, ולאסוף את התפילין ולהביאם אל הצריף.
והנה הם התפילין הללו, מונחים כאן לפניך, בתוך הנרתיק הישן-נושן. אלה הם התפילין שהיו בידיו
של אבא, בשעה שנרצח. ואני רוצה לשאול אותך, סיים הזקן בדבריו לפני הבחור, לאחר סיפור כל כך
טראגי שהתרחש לנגד עיניי, יכולתי להניח תפילין, ולהתפלל?! הבחור היה מזועזע למשמע הדברים,
אבל גם הפעם החליט שלא להישאר בלא תגובה. הוא גמר-אומר להחזיר את הזקן אל א-לוקיו, ויהי
מה, והמתין לשעת כושר.
יום אחד, בהמתנה לתפילת שחרית, היו כבר בבית הכנסת 9 זקנים, והכל המתינו לעשירי שיבוא
וישלים מנין. אזר הבחור אומץ, והתדפק שוב על דלתו של הזקן, והודיע שבבית הכנסת ממתינים רק
לו, ושאל האם יוכל להצטרף למניין. הזקן שלח בבחור מבט עוין, אבל מיד לאחר מכן אמר: ‟ואם אבוא
להתפלל, תניח לי, ולא תבקש יותר„?! הבחור הבטיח. כאשר החל כבר הבחור להוביל את הזקן על
כיסא הגלגלים שלו לעבר בית הכנסת, עלה בליבו רעיון אולי כדאי שייקח לשם גם את התפילין
המונחים בחדרו של הקשיש. כשהציע זאת בפני האיש, שאל הקשיש שוב: ‟ואם אניח עתה תפילין,
לא תבקש ממני יותר„?! והבחור הבטיח. הזקן עשה אתו תנאי נוסף, שיושיב אותו בקדמת בית
הכנסת, כדי שיוכל לצאת ראשון, מיד בגמר התפילה...
השניים הגיעו לבית הכנסת, הבחור סייע ביד הזקן להניח את התפילין, ויצא לביתו, תוך שהוא
מבטיח לחזור מיד בתום התפילה. כשחזר, נגלה לנגד עיניו מחזה שלא ציפה לו. התפילה כבר
הסתיימה, והנה הזקן יושב בכיסאו, עם דמעות בעיניו, והוא מסמן לבחור שלא יוציא אותו מבית
הכנסת. גם לאחר שכל המתפללים עזבו את המקום, ביקש הזקן להישאר שם עוד ועוד, כשהוא עטור
בתפילין.
‟טוב לי ככה, טוב לי עם התפילין; אני מרגיש את עצמי קרוב לאלוקים„, אמר, תוך שהוא גועה
בבכייה. הבחור כבר ידע שמשימתו צלחה בידו. ִמ ֶשַאך נגע הקשיש ב ְק ֵצה המצווה, נמשך הוא אחריה
כאבן שואבת, ולא יכול היה להרפות ממנה. ואכן, מאז אותה תפילה, ביקש הזקן להגיע מדי בוקר
לבית הכנסת, ושהה שם זמן ממושך לאחריה, כשהוא עטור כל העת בתפילין.
שנה תמימה חלפה. בוקר אחד מגיע הבחור לחדרו של הזקן, כדי לקחתו לבית הכנסת, ואינו
מוצאו בחדרו. האחות מבשרת לו שבמהלך הלילה הוא הרגיש ברע, ונפטר. בתום ה„שבעה„,
מתדפקת אישה על דלת ביתו של הבחור, ומציגה את עצמה כבתו של הזקן )שחזרה בתשובה שנים
רבות לפני כן(. ‟באתי להודות לך על הימים הטובים שעשית לאבא שלי במשך כל השנה האחרונה„,
אמרה. ‟מאז תום השואה, ו ַהגיעֹו ארצה, היה אבי ממורמר בצורה יוצאת דופן. אי אפשר היה להרגיעאותו. לא היה לו יום אחד טוב בחייו. עד שבאת אתה, והצלחת בחכמתך לשכנע אותו להתפלל ולהניח
תפילין, ובכך לחדש ימיו כקדם. ‟ומאז, הוא נרגע. מאז שהחל להגיע לבית הכנסת, הוא הפך להיות
אדם שליו ושקט, ומצא מנוחה לנפשו הסוערת. ‟הרגשנו בעליל, סיפרה הבת, שהקשר שלו עם
הרבש”ע התחדש באופן נמרץ ביותר. הוא התבטא בפנינו, שעתה, לאחר שהחל שוב להתפלל, הוא
מרגיש את עצמו בחיקו של הקב”ה, ויכולה אני להעיד בפניך - אמרה הבת בהתרגשות - שאבא אכן
חזר בתשובה„.
הנה לפנינו נשמה של יהודי, שבמשך כל כך הרבה שנים מחפשת את בוראה, עד שהיא מוצאת
אותו, ואז היא באה אל המנוחה ואל הנחלה.
התפילין שהצילו רבבה )אפרים ברדה(
ידידי איש החסד, אפרים ברדה, התקשר אלי וכולו התרגשות: “אתה לא תאמין!! קיבלתי הרגע
אימייל מחבר חילוני בארה”ב, והוא כותב לי כאן סיפור, פשוט לא יאומן. סיפור של השגחה מופלאה.
ידידי מארה”ב הוא איש עסקים קר-רוח הרחוק מעולם המצוות, וכשהוא שוחח איתי אחר כך
בטלפון הוא כמעט לא נשם... “יש בורא לעולם, אין לי ספק”, כך הוא סיים את השיחה.
אפרים ברדה שלח אלי את האימייל באנגלית, והנה לפניכם הסיפור המדהים: כיצד זוג תפילין
הצליח להציל רבבה של אנשים.
דיוויד מילר הוא איש עסקים חרדי, צעיר, אשר נאלץ מעת לעת לטוס ברחבי U.S.A.לפגישות
עסקים. מלבד מזוודת המסמכים שלו, הוא מחזיק צמוד ללב את תיק התפילין שלו, העטוף בקטיפה
כחולה עליה רקום באותיות זהב D.M.. דיוויד מקפיד לא להפסיד אף תפילה במניין, שלא לדבר על
מסירותו לומר קריאת שמע של שחרית בזמן “מגן אברהם”.
באותו יום היה אמור דיוויד לטוס במטוסה של חברת יונייטד טיסה 175, לפגישה עסקית ממנה
היה עתיד לקטוף סכום נכבד. שש שעות טיסה הפרידו בינו לבין העסקה. הוא המתין בטרמינל
לאיתות לעלות למטוס. האיתות הגיע, ודיוויד חמוש במזוודת המסמכים. בידו השמאלית ובידו הימנית
תיק התפילין. הוא רץ בזריזות לכוון המנהרה המובילה לכבש המטוס. לפתע צלצל הפלאפון בכיס
חולצתו. דיוויד נעצר, על הצג הופיע שמה של אשתו.
“כן, רבקה” השיב והניח את תיק התפילין על כיסא מתכת שניצב סמוך לכניסה למנהרה. הוא איזן
ויישר את הפלאפון על אוזנו והמשיך לצעוד. השיחה הסתיימה, דיוויד עלה בזריזות לכבש, נכנס
למעבה המטוס ותפש כיסא בצד הימני. הוא הביט בשעונו והבחין כיצד דלת המטוס נסגרת, אחרי
הנוסע האחרון שעלה. “להדק חגורות” ביקש הקברניט.
דיוויד הבחין לפתע שתיק התפילין איננו מונח על ברכיו כמו תמיד. “איפה שכחתי אותו” הרהר.
ואז נזכר, התיק מונח לא רחוק מכאן. המטוס התחיל לנוע. דיוויד הנסער פנה לדיילת וביקש “אנא
בקשי מהטייס להמתין לי דקה. שכחתי את התפילין שלי בכניסה למנהרה המובילה למטוס. זה בקושי
02 מטר מכאן. הדיילת השיבה לו בנימוס אמריקני “סליחה אדוני, יש לוח זמנים מדוקדק. הדלת כבר
סגורה”.
דיוויד לא ויתר. והוא הרים את קולו. “אני מבקש לשוחח עם הטייס. זה פשוט לא הוגן... יהודי לא
יכול להישאר בלי מצוות תפילין”. נוסעי המטוס הצטרפו אף הם למקהלה “תנו לו לרדת, ביג דיל תוך
דקה וחצי הוא חוזר עם התפילין...”.
הטייס התעקש: “סליחה אדוני, אתה לא ממונה פה על לוח הזמנים, ועם כל הכבוד לתפילין שלך
,לחברתנו יש כללים וחוקים... ואנחנו גם תלויים בלוחות הזמנים של נמלי התעופה בעולם ובנתיבי
טיסה... מילר הצעיר לא ויתר. הוויכוח עלה לטונים גבוהים, אם כי נשמרו כללי הכבוד ההדדי. זה נמשך
דקות ארוכות. הוא מתחנן, הם מסרבים. “יכולתי כבר כמה פעמים לצאת ולחזור “ זעק דיוויד “נפלתם
פה על הראש?”.
בשלב מסוים הטייס נכנע והודיע לנוסע הבעייתי: “ידידי אני פותח לך את הדלת, רוץ לתפילין
שלך, אבל לא תוכל לחזור. אני נועל את הדלת וטס. גוד-באיי. להתראות”.
דיוויד ניסה לשכנע שהוא כבר חוזר, שיחוס ויחמול עליו. הוא פרץ מן המטוס ושעט לעבר
המנהרה, בכניסה היה מונח תיק התפילין על אותו כיסא. הוא פנה בריצה חזרה לעבר המטוס... אך
מאוחר מדי. מנועי הסילון הרעישו ובתאוצה קלה החלה ציפור הברזל בשעטה לקראת מעופה.
הבעת אכזבה ניכרה על פניו. העסקה בסכנה. טיסת 175 של יונייטד מעולם לא הגיעה ליעדה
המקורי. מחבלי “אל-קעידה” השתלטו על צוות המטוס באמצע הטיסה, וניווטו אותו לעבר בנייני
התאומים, ניו-יורק. אסון ה- 11 בספטמבר 2011 למניינם.
על פי התוכניות המדוקדקות והגאוניות של חניכי בן-לאדן, היו אמורים שני המטוסים להתנגש
בטווינס בעת ובעונה אחת. באותה שניה ממש – כך תוכנן – יפגעו מטוסי הנוסעים במגדלי הענק,
ויגרמו להדף אדיר של רעש, רוח וחום לוהט ולדליקה עצומה בממדים דמיוניים, מה שאמור היה
להפוך את הפיגוע לקטלני פי כמה וכמה. מומחים אומרים שבמצב כזה היו אפס ניצולים.
18 דקות נמשך הוויכוח בין דיוויד מילר העקשן, לבין צוות המטוס. ח”י דקות בדיוק. באותן 18
דקות, מן הבהלה עקב פגיעת המטוס הראשון, הספיקו להימלט מן הבניין השני, שעדיין ניצב על תילו
10,000 בני אדם. דקות של חיים אלו נמשכו כמו נצח, כאשר אף אחד עדיין לא העלה בדעתו שמטוס
שני עומד להתרסק. הפאניקה עשתה את שלה. רבבת בני אדם שנמלטו משם ניצלו מן התופת
האימתנית.
הנה לפניכם סיפור השגחה. יהודי צעיר שמוסר נפשו על מצוות תפילין, גם אם על פניו הוא הולך
להפסיד כסף גדול. העיקר לעשות רצון השם, לפני רצון הכיס. רבבה של אנשים בתוכם גם אלפי
יהודים, קיבלו את חייהם במתנה בזכות התפילין של דיוויד מילר, וליתר דיוק, בזכות מסירות נפשו לא
לאבד מצווה יקרה זו.
השגחה מופלאה )"האמנתי כי אדבר"(
היה זה בשנת ה'תשכ"ד )1946(. מנהל בית היתומים "שירת הילד" במבואות ירושלים, הרב
ראובן מורגנסקי היה מוטרד ומצחו חרוש קמטים. מצב הפיננסי של המוסד שלו היה בכי רע. בית
היתומים היה על סף קריסה. למעלה מארבעים שנה פעל בית היתומים שנוסד ע"י אביו, ר' חיים,
שהיה אחד מעמודי התווך בירושלים, מנוע של חסד לכל. את הגישה המיוחדת, להעניק אהבה וחיבה
מיוחדת לכל יהודי ובעיקר ליתומים, הנחיל גם לבנו הבכור ראובן.
מיודענו חרד בעיקר לגורלם של מאה ושמונים הילדים האומללים ולמשפחותיהם , אם חלילה
ייסגר מפעל מופלא זה. במשך כל השנים ניסה הלה להחזיק את המוסד מבלי לנסוע לחו"ל ולחפש
תורמים. אך כשהגיעו מים עד נפש, וכשנכנס עובד סוציאלי נוסף, לבקש להכניס עוד ילדים עזובים
נוספים לפנימייה, החליט עתה בלית ברירה לטוס לארה"ב, וה' יעזור כפי שעזר לו תמיד.
הוא לווה עוד 5000 לירות, רכש מזון עבור היתומים ולמחרת כבר היה מוכן עם מזוודה בנמל
התעופה כשבתיקו האישי היו שני אלבומי תמונות על פעילות הילדים במוסד, שאם לא יועיל לבטח
לא יזיק. התיישב ר' ראובן על ספסל בלובי שבשדה התעופה כשלפתע חש מחנק ורעידות בגופו. הוא
הניח את כף ידו על מצחו, וחש שחום גופו עולה פלאים. החולשה מנעה ממנו להזדקף. ובשארית
כוחותיו התרומם ועלה למטוס, מצא את מקומו והתיישב, עצם את עיניו ונרדם. הוא התעורר עקב התקפת שיעול כבד. הדייל הראשי הבחין בחיוורונו וביקש ממנו לסור למחלקת
העסקים. "כבוד הרב נראה חיוור ונראה לא טוב, עדיף שתנוח במחלקת העסקים, אתן לך כדור
אקמול וסירופ נגד שיעול" . כשניסה מיודענו לסרב, התעקש הדייל ואמר: "הבריאות שלך חשובה לנו,
אתה קודח מחום, לא נוח לך ולא נוח לנוסעים הנמצאים לידך החוששים לחלות. במחלקת העסקים
נוסע זוג אחד בלבד, יש שם מיטה נוחה ותוכל לישון שם רגוע ונינוח יותר".
לאחר הפצרות חוזרות ונשנות קם ר' ראובן ופנה למחלקת העסקים. שם ישבו זוג קשישים, כבני
שבעים לפחות. הוא בירך אותם בערב טוב, התיישב על הכורסא , שנהפכה בלחיצה על כפתור צדדי,
שלף את אלבומי המוסד שלו והחל לדפדף. תוך מספר דקות נעצמו עיניו. לאחר כארבע שעות פקח
את עיניו וניסה להתיישב. ידו השמאלית הונפה הצידה והאגודל שלו לחץ בטעות על כפתור הכורסא
של שכנו.
ה' ירחם! הכורסא נפתחה בעוצמה והקשיש שישב עד כה בניחותא צנח לאחור על גבו, מופתע
וחצי מעולף. " ,אוי מה עשיתי", הרהר ר' ראובן, "אני בסך הכל אורח חולה במחלקת העסקים ומה
עשיתי ליהודי הזה?! ". גל של רחמים וחיבה מחד גיסא, וצער עמוק מאידך גיסא , שטפו את ליבו של
ר' ראובן . הוא קם בזריזות ממושבו, ניגש ליהודי, עזר לו להתייצב וחיבק אותו בחום רב. ביקש
באידיש "סליחה אחי היקר", ונשק לו בביישנות על מצחו מתוך רצון לפייסו. "נישקת אותי במצח!? ,
"שאל האיש. "כן, אני מצטער ומבקש את סליחתך... אנא מחל לי ". "מוחל, מוחל, אבל נישקת אותי
במצח? "שאג". "נכון!?" הלה חייך חיוך רחב. רעייתו של האיש זקפה ראשה ועיניה בתימהון
ובהשתאות, ופלטה את המשפט הבא: "אני לא מאמינה למראה עיניי...".
למראה פני ר' ראובן הסביר אותו איש עסקים יהודי אמריקני: " קוראים לי מוריס צומבר וזו אשתי
שרה. יש לי מפעלים גדולים בארה"ב וחברות שיווק של כלי בית, בגדים ומתנות ." "לצערנו הרב, לא
זכינו להיפקד בבנים. לפיכך החלטנו אני ואשתי לנסוע לישראל ולהעניק מההון הרב שלנו לילדים...
לבית יתומים . או שנקים מוסד זה או שנרחיב. ובכך נזכה לשמח ילדים יהודים, וזה מתוך אהבת
ישראל עצומה, ובכך נזכה גם אנו לדור המשך... ".
"הסתובבנו בארץ ישראל שבועיים ולא נחה דעתנו. לא מצאנו איש כלבבנו שנוכל לסמוך עליו,
שיעשה את החסד הענק הזה... ועכשיו עלינו למטוס, נכנסו למחלקת עסקים, ואז אמרתי לרעייתי:
'שרה, אני עצוב שלא זכינו לתרום, אבל הנה אני מקבל על עצמי. היהודי הראשון , שייתן לי נשיקה ,
לו אתן את התרומה ואמנה אותו כאיש נאמן , שיפעל למען ילדים יתומים ואומללים.
"כן, כן, כך אמר מוריס כשעלינו למטוס!", הנהנה האישה בראשה נדהמת. "האם אתה מוכן רבי
ראובן, לקבל על עצמך לפעול למען פרויקט זה?". הרב ראובן הסמיק והחוויר חליפות. הוא הרים
מרצפת המטוס את שני האלבומים, וביקש מבני הזוג לעיין בהם. קריאות התפעלות הגיעו עד לאוזני
קברניט המטוס, שביקש לשמור על השקט במחלקת העסקים.
למותר לציין שר' ראובן נחת בניו-יורק ומיד עלה על מטוס חזרה לארץ ישראל עם צ'ק , שיש בכוחו
לכסות את כל החובות ולהמשיך את פעילותו של מוסד היתומים למשך זמן רב...
השָ גָחה מְ פָלָאה 'ב' )פניני עין חמד, גליון 520(
להלן סיפור המראה לנו, כי הרבה שלוחים למקום. ולעיתים אנו מגלים את דרכי ההשגחה
המופלאה של הבורא, ולמעשה למרות שבאותם רגעים עלול האדם לחשוב, כי אותו מקרה שעובר
עליו עלול לפגוע בו, אולם לאחר מכן מגלה, כי אלמלא אותו מקרה דווקא היה מפסיד.
ומעשה שהיה - כך היה: ר' יוסף ישב במונית, כשכולו מדוכדך ורוחו שבורה. למורת רוחו,
התנהלה הדרך בעצלתיים וסופה לא נראה בדרך. נראה היה כי מעשה שטן בדבר. "דווקא היום",
חשב בלבו, "יש עומס כה רב בכביש, ואני כה ממהר לפגישה עם מר סלומון". מיודענו הנו עסקן צדקה
מפורסם החולש על מוסדות צדקה וחסד רבים. הוא אומנם מתגורר באמריקה אך מצודתו פרוסה עדארץ ישראל, שם הקים רשת בתי תמחוי לעניים, קרנות עזר וסיוע לאלמנות ויתומים, חלוקת מזון
לנזקקים בדרך של כבוד ופעולות רבות ונשגבות, שהוא עצמו כבר אינו זוכר, מרוב טרדת החסד בה
הוא נמצא. זמן מה קודם לכן, נקרתה הזדמנות מיוחדת לפתחו של מיודענו, איש החסד: רשויות
הרווחה באחת מערי הארץ פנו אליו בהצעה לרכוש בניין רחב ידיים, ולהקים בו מסגרת שיקומית
לנפגעי מחלה נדירה הפוגעת ל"ע במערכת העצבים ומקשה על תנועת האדם ותפקודו התקין.
לא בכדי פנו ראשי העיר לר' יוסף, זה מכבר התוודעו לאישיותו הנדירה והתמסרותו למען הזולת
ללא משוא פנים. נוסף לעובדה, שארגון החסד בראשו עמד מיודענו, הקים זה מכבר מספר מבני
שיקום דומים ברחבי הארץ. הלה שקל את ההצעה בחיוב ושמע על האפשרות לסייע לרפויים
והחלמתם של מאות חולים. אולם, בדיקה מהירה בקופת הארגון העלתה, כי חסר לו סכום עצום של
מאות אלפי דולרים, על מנת להגשים את חזונו ולהקים שם מרכז שיקום ארצי. ר' יוסף ניסה, אפוא,
להעלות בזכרנו את ידידיו בעלי היכולת, אותם יוכל להתרים למען מטרה נשגבה זו, ושמו של מר
סלומון הבזיק במוחו. הוא מיהר ליצור עימו קשר, והלה שמח לשמוע את קולו, אך ביקש לקבוע את
הפגישה לשעת הצהריים, בטענה, כי כעת עליו לצאת מן המשרד בענייני מסחרו, ולא יהיה לו פנאי
לשמוע כרגע את בקשתו. נחפז מיודענו לצאת לדרכו, אולם הוא איחר את מועד הפגישה בשל העומס
הרב על הכביש. כשירד מהמונית, ראה לאכזבתו את מר סלומון יוצא מפתח הבניין, כשהוא ממהר
לעסקיו ומסמן לו, כי יוכל לפגשו רק בעוד ארבע שעות!
"גם זו לטובה", חשב וקיבל באהבה את העיכוב השמימי. "לאן אלך עתה?", הרהר. ולפתע נזכר
במר אריה, אחד מידידי המוסד הוותיקים, אשר משרדו ממוקם אף הוא בקרבת מקום, וכבר זמן רב
עבר מאז התרימו לטובת פעולות הצדקה והחסד. מיודענו הוא איש נמרץ ומעשי. בדיקה קצרה
בפנקסו, וכבר הטלפון בידו והוא מבקש מאריה, ידידו הוותיק, להיפגש עימו בעוד דקות ספורות.
להפתעתו, נעתר אריה והזמינו בשמחה לעלות למשרדו הממוקם בקרבת מקומו. בתחילה, לא חש
בנוח מאחר שלא קבע עמו פגישה מבעוד מועד. אולם קבלת הפנים החמימה שהפגין ר' אריה הפיגה
את תחושת חוסר הנוחות. מהר מאוד מצא מיודענו מספר לאריה על מטרת ביקורו באזור, ועל חזונו
להקמת מבנה שיקום מרכזי לריפוי החולים בחולי הנדיר.
לפתע חוורו פניו של אריה, והוא החל לרעוד בכל גופו. ר' יוסף נבהל לרגע, אולם אריה הרגיעו
וביקש ממנו לסגור את הדלת ולהקשיב לו. הוא פתח לפניו את סגור לבו וסיפר לו דבר, שנודע לו לפני
זמן קצר, אותו לא גילה אף לבני משפחתו. זה עתה נודע לו כי הוא עצמו, חלה במחלה נדירה זו ל"ע.
אולם המחלה עודה בשלביה הראשוניים, ויהיה עליו לקבל טיפולים כדי למגר את תופעות החולי.
אמש, הצליח ב"ה לסיים בכי טוב את אחד מעסקי המסחר שלו והוא הרוויח סכום עצום! לפי חשבונו,
דמי המעשר עולים בדיוק לסכום החסר להקמת המוסד, ועל אתר הושיט המחאה עם הסכום האגדי,
כתרומה לייסוד המרכז השיקומי, כאשר מבקש הוא, שזכות המצווה תיזקף לרפואתו השלמה.
ר' יוסף נותר פעור פה. להשגחה פרטית כזו הוא לא פילל. הוא הרי כלל לא תכנן לפגוש את ר'
אריה, והנה הלה מושיט לו בבת אחת את כל הסכום הדרוש כדי להקים את הבניין. אכן נפלאות דרכי
ה'.
ואם תשאלו, מה יצא בסוף בפגישה עם הנדיב הראשון? הוא הצטדק, שעסקיו כשלו לאחרונה ואין
ביכולתו לתמוך כעת בפעולות החסד, ונתן סכום סמלי בלבד. אך ר' יוסף יצא מלפניו בשמחה ובשבח
והודיה לבורא העולם, כי הרבה שלוחים למקום, והמוסד קם לתפארת ולרווחת חוסו.
העשב שעצר את הדם )סיפורי צדיקים, גליון ו'(
פעם נכנס אחד מחסידי הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זיע"א אל הרבי. שמו היה ר' ברוך
והוא היה סוחר שורים. אמר ר' ברוך: "רבי, אני סוחר שורים, ולאחרונה הוזל מאד שער השורים, ולי
יש שורים רבים למכירה. מה אעשה? הרי צפוי לי הפסד גדול במכירתם. שאל אותו הצדיק: "האם
עוסק אתה לעיתים באיזו מצוה מיוחדת? השיב הסוחר: "אכן כן, אני מוהל". המשיך הרבי ושאל: "ומה
אתה עושה אם לפעמים יורד חלילה הרבה דם מהנימול לאחר המילה? "ענה ר' ברוך: "יש לי תרופות כאלה וכאלה". שמע רבי לוי יצחק את דבריו ואמר לו: "אני אתן לך עשב מסוים, ואם יקרה חלילה
שיקשה לעצור את הדימום, שים את העשב במקום הפצע ובעזרת השם יתברך הכל יתרפא מיד".
שאל הסוחר: "ומה אעשה בעניין עסקי השורים?" השיבו הצדיק: "כבר אמרתי לך, כשיהיה דם רב
מהנימול, תן שם את העשב וב"ה הכל יתרפא מיד".
הסוחר לא שאל יותר בעניין השורים, כי האמין שאם הצדיק עונה לו כך בוודאי יש בדבריו גם
תשובה לשאלת השורים. הוא יצא מעם הצדיק ופנה לדרכו. בדרך התעכב ויצא לו לנוח במלון קטן על
אם הדרך, והנה נודע לו כי בנו של בעל המלון אינו מהול. שאלו הסוחר: "מדוע לא מלת את בנך?"
השיבו בעל המלון: "כי בני הקודמים מתו מחמת המילה משום שאי אפשר היה לעצור את הדם". כאן
נזכר הסוחר בדברי רבו הקדוש ואמר לבעל המלון: "כמה מוכן אתה לשלם לי על עצה בעניין זה?"
ענה לו בעל המלון: "אילו הייתי יכול למול את בני ללא סכנה הייתי מוכן לשלם 400 רובל". אמר
הסוחר "אני אמול אותו על אחריותי ואתן לך ערבון של 400 רובל שהמילה תעבור בשלום אי"ה. ואם
יקרה לו דבר חלילה, אפסיד את כספי". בעל המלון הסכים אבל התנה תנאי עם סוחר השורים
שיישאר ביתו ארבעה שבועות אחרי המילה, כדי לראות שהילד שלום לו ולא ניזוק מהמילה חלילה.
הסוחר שהיה בטוח ברכת רבו ובעשב שנתן לו, נתרצה והסכים לתנאי. הסוחר מל את הילד ואכן
דם רב זב ממנו ולא עצר. מיד הוציא הסוחר את העשב שנתן לו רבי לו יצחק והניח על המקום ומיד
פסק הדם וזה נתרפא מיד. בזמן שהתעכב במלון, הגיעו סוחרים לבית המלון, וסיפרו לסוחר שמחירי
השורים התייקרו. רצה הסוחר לנסוע ולמכור את שוריו, אבל בעל בית המלון לא הסכים שיסע שהרי
התנה עמו שיישאר ארבעה שבועות תמימים. לאחר מספר ימים באו עוד אורחים ושמעו מהם ששער
השורים התייקר עוד יותר. כשעברו ארבעת השבועות נפרד הסוחר מבעל המלון ונסע לדרכו, ואחר
כך מכר הסוחר את שוריו ברוח גדול מאד. וזאת בזכות קיום דברי רבו הצדיק.
היהודי שהציל את הצדיק מברדיטשוב )סיפורי צדיקים גליון ו'(
דריכות רבה הורגשה בית הכנסת. כולם ציפו לשעה שבה ילמדו לקח אחת ולתמיד את הנוכלים
הפוקדים את עיירתם חדשים לבקרים, ומתחזים לצדיקים מפורסמים.
קודם כניסת השבת הכינו המתפללים ליד מקומות מושבם מקלות ומחבטים לשימוש בשעה
היעודה. זה זמן באו לעירה הקטנה באוקראינה אורחים שהתחזו לרבנים או לאדמו"רים נודעים.
בימים ההם לא התגלגלו תמונותיהם של גדולי-ישראל, ותושבי העיירות הרחוקות לא הכירו את
דמותם. הרמאים ניצלו זאת, והצליחו לגרוף לכיסם סכומי כסף נכבדים מהתושבים, שבנדבת ליבם
הטהור תרמו ל'צדיק'.
כמה וכמה ביקורים כאלה התברר לאחר זמן שלא היו אלא הונאה. התושבים חשו מושפלים
ומרומים על שנפלו בפח פעם אחר פעם. החליטו התושבים שבפעם הבאה, כשיפקוד את עיירתם
מתחזה כזה, ילמדו אותו לקח שלא ישכח לעולם.
בדיוק בימים ההם נקלע לעירה הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זיע"א. הוא נסע לדרכו בליווי
משמשו, וקיווה להגיע למחוז חפצו לקראת השבת. הצדיק הקפיד מאוד שלא להמשיך בנסיעה ביום
שישי אחר חצות היום, וכאשר הגיעה העגלה לעירה זו, כבר היה סמוך לחצות היום. אמר הצדיק
למשמשו כי ישבתו בעירה, ולאחר השבת ימשיכו בדרכם.
מרגע כניסתם לעירה חשו הצדיק ומשמשו במבטים חשדנים שהופנו לעברם. קבלת הפנים שזכו
לה הייתה צוננת, והם גם הבחינו בהתלחשויות מאחורי גבם. השמש התחנן באוזני הצדיק לשבות
בעירה הסמוכה, אולם רבי לוי יצחק הודיע כי לא ימשיך בנסיעה אחרי חצות היום, והוא החל
בהכנותיו המיוחדות לשבת המלכה.
בעירה החלה תכונה רבה. חשד התושבים התעורר כששמעו מהשמש שזה הצדיק רבי לוי יצחק
מבארדיטשוב. וכי למה יפקוד הצדיק המפורסם את עירתם הקטנה? החשד נהפך לוודאי לאחרשאחד התושבים, שביקר בארדיטשוב לפני שנים רבות, החליט שזה אינו רבי לוי יצחק האמתי.
החליטו התושבים לטפל ב'מתחזה' כראוי לו. השעה שנקבעה לכך הייתה כאשר יקרא האורח לעלות
לתורה ויעמוד על בימת הקריאה. אז יקומו עליו כל המתפללים, מצוידים במקלות ובמחבטים, ויעשו
בו שפטים.
בעוד היום גדול פסע רבי לוי-יצחק, בליווי משמשו, לבית-הכנסת. הוא החל את הכנותיו לתפילת
המנחה, וכהרגלו, לא שת ליבו לנעשה סביבו. עיניו היו עצומות, והמילים התנגנו בפיו בדבקות.
כשגברה התלהבותו, החל טופח בידיו וצועק בקול רם, עד שקולו נשמע מחוץ לכותלי בית-הכנסת.
באותה שעה עבר במקום סוחר גוי, והצעקות הבוקעות מבית-הכנסת עורו את סקרנותו. הוא עמד
בפתח והביט בצדיק העומד בתפילה. "מיהו האיש הזה?", שאל את אנשי המקום. הללו השיבו כי זה
רמאי המתחזה לאחד הצדיקים הנודעים רבי לוי יצחק מבארדיטשוב. שמע זאת הגוי והמשיך בדרכו
לעיירת מגוריו.
בבואו לעיירה נכנס לפונדק המקומי, לחמם את גופו במעט יין-שרף. בעל הפונדק היהודי האיץ בו
להזדרז, מכיוון שהוא מתכונן לסגור את הפונדק לקראת השבת הנכנסת. לגם הגוי מהמשקה וסיפר
ליהודי על האורח השובת בעירה הסמוכה. הלה, כך אמר, מתחזה לצדיק מבארדיטשוב, עושה
תנועות משונות בתפילתו וזועק לשמים. הגוי צחק בלעג כשתיאר את האורח ודרך תפילתו. אוזניו של
בעל הפונדק התחדדו. בילדותו לקחֹו אביו כמה וכמה פעמים לקבל את ברכת הצדיק מבארדיטשוב.
כך בדיוק הייתה נראית תפילתו, בשילוב תנועות ידיים וזעקות קורעות לב. האומנם הצדיק שובת
בעירה הסמוכה? כמה הוא משתוק לבוא אליו ולהביט בפניו הקדושות.
השבת נכנסה, אך המחשבה על הצדיק לא עזבה אותו לרגע. במהלך ליל השבת גברה תשוקתו
והייתה לשאיפה בלתי-ניתנת לכיבוש. שוב ושוב אמר לעצמו כי הדבר בלתי אפשרי, שכן המרחק בין
העיירות גדול מ"תחום שבת", אך רוחו לא שקטה. כשהתעורר בבוקר בערה בו התשוקה לצאת אל
העירה הסמוכה. הוא חש כי הוא נקרע בין המוח המבהיר לו כי הדבר אסור, ובין צו הלב, הקורא לו
ללכת ולראות את הצדיק ויהי מה. הלב ניצח.
היהודי פתח בהליכה לעבר העירה שבה שובת הצדיק מבארדיטשוב. כמה פעמים התחרט ואף
החל לחזור, אך בסופו של דבר גברה התשוקה העזה שהשתלטה עליו כבמטה קסם. כל הדרך יסר
אותו מצפונו. קול פנימי לחש שוב ושוב: "זו מצוה הבאה בעבירה". אך התשוקה הייתה חזקה יותר.
בהיכנסו אל העירה רץ במהירות אל בית-הכנסת, ונכנס פנימה בדיוק ברגע שבו נקרא הצדיק לעלות
לתורה. מרוב התרגשות ושיברון לב לא היה יכול להתאפק, וקרא בקול: "אוי, רבי! חיללתי את
השבת!". עיני הכול הופנו אליו בתדהמה, וממנו לעבר ה"מתחזה", לראות את תגובתו. רבה הייתה
מבוכתם כששמעו את קולו המתון והשקט של הצדיק, העונה ליהודי הזר, בהביטו בו בחיבה: "לא
חיללת שבת, יהודי יקר. זה מקרה מובהק של פיקוח נפש. אילולא באת עכשיו היה הקהל מכלה בי
את זעמו ומי יודע מה עלול היה לקרות".
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.
ברכתו של הינוקא )פניני בית לוי, גליון 025(
ארובה קטנה בנויה לבנים אדמדמות בלטה מגנו המשופע של הבית הישן. תמרות עשן לבנבן
אפרפר עלו ממנה וסימנו את מיקומו של הבית להלן המתנשם שהגיע מהדרך הרחוקה. הוא האהיל
בכף ידו מעל עיניו ונשם לרווחה. הגעתי לעיירה ראחמסטריווקא, לחש בהקלה, הרבי הקדוש רבי
יוחנן יברך אותי ואני אגאל מצרה צרורה זו שנקלעתי אליה. הוא לא תיאר לעצמו שהרבי שיצא
לנסיעה הרחק מגבולות העיירה כלל לא נמצא בביתו, וכיצד ובאיזה אופן תתפתח הפרשה...
היהודי התקרב לביתו של הרבי, נשם עמוקות כדי להרגיע את לבו שהחל הולם בפראות מרוב
התרגשות ויראת הכבוד, ניגש לדלת והקיש עליה קלושות. הילד נחום בן השמונה ניגש לדלת ופתח
אותה לרווחה. יהודי בשנות העמידה עמד מולו. פניו מיוגעות, אבק נתפס בשערות ראשו וזקנוהמדובלל, מעיניו ניבטו צער ויגון. “איפה הרבי?” שאל בציפייה דרוכה. “אפשר להיכנס אליו? ”הילד
נענע בראשו לשלילה. “אבא יצא לנסיעה ארוכה אל חסידיו בכמה ערים ועיירות, והוא לא ישוב בימים
הקרובים. אולי בעוד שבועיים”. “אוי לי” פרץ האיש ביללה. “לחינם עשיתי את כל הדרך הארוכה
מעיירתי עד כאן, מזלי הביש רודף אחרי לכל מקום”. “מה קרה לך?” שאל הינוקא ברחמים. תחילה
לא ענה לו האיש אלא עמד וקונן מרה. נראה היה שהילד אינו ראוי בעיניו להתייחסות יען זהו עסקו
של אדם מבוגר. הוא בא לבכות בפני הרבי שיושיעו בכוח תפילתו בוקעת הרקיעים, ומה יועיל לו ילד
קטן שיודע לשחק במשחקים של פעוטות. אבל לאחר שנחום הקטן שידלו בדברים שוב ושוב, הבין
שילד זה אינו ככל הילדים, מה גם שראה בעיניו הגדולות והחכמות ניצוץ של בגרות שלא כפי גילו,
ויחד עם זאת דוק מסתורי המרמז על עטרת קדושה האופפת את הינוקא מכוח אבותיו הצדיקים,
פתח את סגור לבו והחל לספר.
“מקור פרנסתי, כמו של רבים מאחינו בני ישראל, עומד על שכירות בית המרזח והפונדק מאדון
הכפר, הלא הוא הפריץ גרגורי. בדרך כלל אני מצליח לעמוד בתשלומים השנתיים. הלקוחות ממלאים
את בית המרזח ומשלמים לי בעין יפה. אלא מה? לאחר שהשאתי את שלושת בנותיי והיה עלי לשלם
נדוניה מכובדת עבורן, לא נותרה לי ברירה אלא לקחת הלוואה גדולה מהפריץ. הלה ניאות להעיק לי
חמישים רובל זהב כהלוואה. זהו סכום כסף עצום שאינו מתגלגל ברחובות. בעוד כמה שבועות מגיע
זמן הפירעון – פרצה שוב יללה חנוקה מגרונו של הכפרי המאובק, הפריץ כבר ביקש ממני לעמוד
בזמן הפירעון, והודיע לי בצרחות נוראות ובכעס עצום שאם לא אסלק את חובי – רע ומר יהיה גורלי.
חזקה עליו על עשיו ועמלק זה שיקיים את הבטחתו. לא אחד ולא שניים מתושבי הכפר ספגו את נחת
זרועו ובשעת הצורך כאשר גובר בו כעסו, יודע הוא להרחיק לכת עד כדי נטילת נשמה. באתי לכאן
בהליכה ארוכה מאד של כמה ימים רצופים, כמעט ולא ישנתי, והכל כדי להשתטח לרגלי הרבי שיחולל
עבורי נס, והנה הרבי כלל אינו בבית”.
שמע הילד את מגילת האיוב של הכפרי האומלל, ניחמו ודיבר על לבו, ובראותו כי דבריו אינם
מתקבלים על לבו של היהודי השבור – עמד מולו בתקיפות ואמר לו בלשון הזו: “שוב לביתך ואל
תחשוש מהפריץ כלל וכלל! ה„ יהא בעזרך!” ולא יסף. כיון שהרגיש הכפרי התמים בכל נשמתו את
טוהר לבו של הילד וידע שזכות אבות חופפת עליו, האמין בדבריו. רחץ את הדמעות מעיניו, שטף את
פניו המאובקות ויצא לדרך חזרה.
עם כניסתו לעיירה חשכו עיניו. לקראתו צעד בהילוך מדושן עונג, לא אחר מאשר הפריץ גרגורי.
“מושקה” קרא לעברו, “מהיכן אתה מגיע?” הייתי צריך ללכת לעיירות רחוקות”. “אהה, מושקה,
בוודאי הלכת להביא לי את החמישים רובלי הזהב שאתה חייב לי. נכון?” צהל הפריץ בשמחה לאיד.
ידע בוודאות ממבטו המפוחד של מושקה שאין בכיסו של היהודי אפילו מחציתו של רובל שחוק, אבל
נהנה להתעלל בו. להפתעתו עמד מולו מושקה בקומה זקופה, יישר את גוו השחוח והישיר מולו מבט
אמיץ: “תתפלא לשמוע, אדוני הגרף הנכבד, כי הכל מסודר על הצד הטוב ביותר. ברם, כמדומני נותרו
לי עוד שבועיים ימים עד למועד התשלום, אם כן למה להידחק. בבוא היום אשיב לך את כספך עד
פרוטה האחרונה”. “בוודאי מושקה” חבט הפריץ על שכמו טפיחת ידידות מעושה, “שאם לא כן,
אעשה ממך גל של עצמות”. קולו לבש נימה מאיימת ועיניו ירו ברקים זועפים, אבל מושקה לא נבהל
עוד. מאז שמע את ברכותיו של הינוקא קדישא, בנו של הרבי, נחה עליו שלווה ובטחון.
ימים ספורים לפני פקיעת המועד נכנס אורח בלתי צפוי לבית המרזח. הפריץ גרגורי בכבודו
ובעצמו. התיישב ליד אחד השולחנות והרעים בקולו לעבר מושקה שעמד ליד אחד השולחנות וניקה
אותו במטלית מנומרת כתמים שחורים, “הב לי כוס יי”ש”. זה מיהר למזוג לו מלוא הכוס יי”ש חריף.
גרגורי שתה בגמיעה אחת את המשקה הבוער ומצמץ בהנאה. “יי”ש טוב יש לך יהודי” קרא בחדווה.
“הוא יורד בגרון כמו מדורה בוערת אבל טעמו נפלא”. מושקה שתק והמתין לבאות כשבלבו מכרסמת
חרדה קלה. “מה אתה חולם” גער בו הפריץ, “לא הבנת שאם אני משבח את המשקה, יש למזוג לי
עוד כוס?” מושקה הזדרז ומזג לפריץ עוד כוס מלאה וזה שותה ומתענג על טעמו הנפלא של
המשקה. “איפה קנית את היי”ש הזה? בחיים עוד לא שתיתי יי”ש כזה” נהם ביקש עוד כוס. וכך גררה
כוס אחת את הבאה אחריה. הפריץ שתה לשוכרה ונתבסם ביין השרף עד שלא ידע להבחין בין ימינולשמאלו. “הבה ואלך הביתה כל עוד אני יכול לעמוד על רגליי” פלט פיהוק של שיכורים, בטרם
תצטרך אתה מושקה לגרור אותי”. הוא התקרב אל הדלת בהליכה מתנודדת כאשר לפתע עצר
והסתובב אחורנית. “היי מושקה, שיהיה ברור לך. החבית הזאת מצאה חן בעיני. אתה לא מוזג ממנה
לאף איכר בעיירה אפילו כוסית אחת קטנה! הבנת?” מושקה מיהר להנהן בראשו בהסכמה מלאה,
“אעשה כדבריך” קרא בקול, אני מוכן לכרוע ברך לפני הפריץ ולמזוג לו 8 חביות ובלבד שילך מכאן
השיכור לפני שהוא מתחיל להשתולל. גרגורי עדיין לא איבד לגמרי את שכלו. “לא, איני סומך עליך
מושקה. חוששני שלא תזכור איזו חבית מצאה חן בעיני ותמזוג ממנה לאיכרי העיירה”. ידיו פשפשו
בכיסי מכנסיו ומקטורנו המחויט. הוא שלף משם פיסת קלף מקופלת וזרקה לעבר המוזג. “מושקה,
גלגל את הקלף הזה ותחב אותו בפי החבית לאות ולסימן שזו החבית שלי”. “כך אעשה” הבטיח
המוזג.
הפריץ יצא משם וצורת הליכתו אינה מותירה ספק כי אדי האלכוהול מטשטשים אותו לחלוטין.
הפריץ התרחק כאשר מושקה החל מגלגל את הקלף כדי לתוחבו בפי החבית. לפתע גברה עליו
סקרנותו לקרוא את הכתוב בו. פשט את הקלף ופרס אותו על השולחן. צווחת תדהמה נתמלטה מפיו.
היה זה לא אחר מאשר שטר החוב שכתב לו הפריץ על חמישים רובלי הזהב. השטר שבלעדיו אין
לפריץ שום הוכחה כי הלווה חייב לו כסף. הביט מבעד לחלון. איש לא ראהו במעשיו. הוא קרע בחטף
את השטר לקרעי קרעים והשליכם לתוך האח הבוערת. כעבור רגע לא נותר משטר החוב המרשיע
אלא מעט אפר...
בהגיע מועד הפירעון סר מושקה לביתו של הפריץ. “יהודי” המתין לו גרגורי בקוצר רוח. “הבה
ונספור חמישים רובלי זהב”. “הכל טוב ויפה” ליטף מושקה את כיסו התפוח בו הוכנסו “קופיקות” –
)פרוטות נחושת( רבות שעשו רושם רב מבחוץ. “אבל אנחנו כידוע לך אנשים מסודרים. קודם לכן עלי
לקבל את שטר החוב לידי, ורק אז אפרע לך את החוב”. “תכף ומיד, יהודי” הכריז הפריץ בקול בוטח.
הושיט ידו לכיס אפודתו וחילץ משם נייר כלשהו. אך כשהביט בו פלט גידוף קולני וחיטט במעמקי
הכיס בקדחתנות, משם עבר לבדוק את תכולת כיסי מכנסיו, רץ לארונות ביתו והפך את המגרות
כשהוא מחולל בהן אנדרלמוסיה נוראה. “חזיז ורעם” שאג הפריץ בתסכול, “מוכן אני להישבע כי
השטר היה בכיסי עד לפני שעה קלה”. עשרות פתקאות עברו תחת ידיו של הפריץ עד שלבסוף
הוכרח לפטור את מושקה חופשי לנפשו ברוב בושה וכלימה.
מושקה חזר לביתו בלב שמח ונפשו הייתה לו לשלל. רבי נחום סיים את הסיפור על עצמו אותו
סיפר לחסידיו שומעיו ואחר הוסיף בחיוך קל: “והפריץ עודנו עומד עד היום הזה ומחפש את השטר”.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
