מה זו "תפילה"

 וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה, וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ... (כ"ח י' - י"א).

   יעקב אבינו יוצא לחרן. התורה מתארת פרטים ונקודות ממסעו, חלום שחלם, המצבה שהעמיד, יציקת השמן וכו', אלא שהיא מוסיפה עוד שתי מילים מיוחדות, "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם". מה ביאורם?

   רש"י הקדוש מבאר שהכוונה "לתפילה". אין "פגיעה" - אלא תפילה. יעקב אבינו עמד והתפלל לבורא עולם.

   והשאלה נשאלת, מה אנו למדים מכך שהתורה כינתה את התפילה בתואר "פגיעה"?

   על "חץ וקשת" - וודאי שמענו. כאשר אדם רוצה לפגוע בנקודה מסוימת אשר רחוקה ממנו, הוא לוקח "חץ וקשת" - ויורה. אלא שלא תמיד הוא יגיע לנקודת היעד. לפעמים הוא עלול לפגוע בנקודה אחרת. לכן מה הוא עושה?  א) בוחר חץ ישר ומחודד. ב) מכוון, מתרכז. ג) מותח את הקשת בכל הכוח.

   אם האדם יתרשל באחת מהפעולות הללו, הוא עלול להזיק יותר מאשר להועיל, הוא עלול לפגוע באוהב - במקום באויב.

   כזו היא התפילה! אם רצוננו שהתפילה תגיע לנקודת היעד ותפעל את פעולתה, עלינו להקפיד בה על שלושת הנקודות הללו. א) לבחור חץ ישר ומחודד. לדאוג שמילות התפילה יהיו "ישרים ומחודדים", לא בלועים וחסרים, לא נגררים ומחוברים, שכל מילה תהיה שלימה וברורה. ב) לכוון, להתרכז. לא מספיק "לצטט מילים", הטייפ גם עושה את זה יפה - ואולי אפילו יותר טוב מאיתנו, הרי לעולם הוא לא מתעייף. החכמה היא לכוון!!! לשים לב לכל מילה, לנסות להיכנס לתוכה ולהבין את משמעותה. ג) למתוח את הקשת בכל הכוח. להשקיע בתפילה את כל הכח ולעשות מזה עסק שלם. ישנם גדולי ישראל שכאשר היו מתפללים, מרוב מאמץ שהשקיעו - היו מתנפחים להם וורידים במצח. היית רואה שהם ממש "באמצע עבודה", ואכן התפילה מכונה "עבודה", כמו שנאמר "ולעובדו בכל לבבכם", ושואלת הגמרא (תענית ב' א') איזו עבודה עובדים "עם הלב"? ועונה הגמרא - "תפילה".

   ישנו ביאור נוסף למילה "פגיעה", והוא "פגישה" (ב"ר פס' ח'). אכן תפילה היא "פגישה" - בינינו לבין בורא עולם, ולפגישה צריך א) להתכונן. ב) להגיע בזמן. אם האדם יאחר לפגישה, או שיבוא בלי הכנה, או שיתעסק באותו זמן בדברים נוספים, כיצד יצליח לשכנע ולרצות את הצד השני שימלא את משאלתו?

   לכן התורה קראה "לתפילה" "פגיעה". ללמדנו שתפילה זה "חץ", ומיריית החץ - נלמד כיצד לערוך את התפילה, א) לחדד את המילים ולא לבלוע אותיות. ב) לכוון ולהתרכז. ג) להשקיע את כל הכוח. כמו כן רמזה לנו התורה שתפילה זו "פגישה", ויש להקפיד: א) להגיע בזמן. ב) להתכונן כהוגן - ולא לעשות זאת כלאחר יד.

   אכן לכל אחד יש את התפילה שלו, את ההכנה והריכוז שהוא משקיע בהם. אך מי שפעם ראה תפילה של אדם גדול, זכה לפגוש רמות גבוהות יותר. באיזו מתיקות הם מתפללים, כמה רגש הם מכניסים שם, כיצד הם מקפידים להגיע בזמן ולא לאבד אף קטע.

   מסופר על צדיק אחד שהתפלל שמונה עשרה, לפתע באו פורעים ונעצו חרב בגבו, והצדיק עדיין עומד בתפילתו - לא נע ולא זע. מרוב דבקותו - הוא בכלל לא חש בנעשה עימו. רק כאשר הגיע למילים "עושה שלום" שאז הוא אמור לפסוע לאחוריו, רק אז הוא הרגיש את עוצמת הכאב - ונפל כשהוא מתעלף. עד אז הוא לא חש בכלום, פשוט הוא לא היה כאן. לרמה כזו של דביקות וניתוק מהגשמיות צריך לשאוף.

   לעומת זאת, מסופר על אדם שכאשר סיים את תפילת שמונה עשרה, ניגש אליו רב בית הכנסת ואמר לו "שלום עליכם", "ברוכים הבאים". היהודי הנבוך לא הבין מה קרה, הוא עִדכן את הרב שהוא כבר נמצא כאן חצי שעה. אמר לו הרב: אני יודע, אבל תגיד את האמת. נכון כאשר עמדת בתפילה, היית בשוק, חשבת על קרפיונים ומושטים לכבוד שבת, תכננת תוכניות? לכן כעת שסיימת את התפילה "ונחתת" אלינו חזרה לבית הכנסת - אני אומר לך "שלום עליכם וברוכים הבאים".

   אני זוכר שפעם נקלעתי לאיזה מקום, הגיע זמן תפילת שחרית, שאלתי היכן יש בית כנסת באזור, נגשתי לשם, והנה התפילה החלה. עוד לא הספקתי לשבת על הכסא ולהניח תפילין, והחזן כבר הגיע לישתבח. בעוד אני המום ממהירותו, אני שומע שהוא כבר בקריאת שמע, שמונה עשרה, השעון זז עוד קצת וכבר הסתיימה התפילה. בדקתי כמה זמן היא ארכה - ונדהמתי. עשרים ואחת דקות על השעון!!! אני זוכר שהחזן עוד הספיק באמצע גם להניח תפילין של "רבינו תם".

   יש לו נס שלא היו באותו זמן שוטרים באזור, אחרת הם היו עוצרים אותו על "מהירות". הוא עבר את מהירות האור. והבדיחה הכי גדולה, שכאשר הוא סיים את "ההמראה", סליחה "את התפילה", הוא חייך לכל עבר, החבר'ה היו מרוצים ואמרו "יישר כח", פתאום העסק נרגע, נהיה לו זמן להוציא סיגריה, אפשר להגיד "שהצרה" כבר מאחוריו - ויש לו כעת את כל הזמן שבעולם.

   זו צורה של תפילה? למי שעוד לא הבין, משל למה הדבר דומה? לאדם שיש לו צרות, מחלות, חובות ושאר ירקות, והוא משווע לעזרה. והנה, פוגש אותו ידידו ואומר לו: מדוע הנך מצטער? דע לך שפלוני אלמוני, יש לו לב רחמן, הוא גם גביר גדול, כמו כן יש לו גם רופא צמוד, והוא מקבל קהל שלוש פעמים ביום. כדאי לך ללכת אליו ולבקש את עזרתו. נגעו הדברים לליבו של אותו מדוכא, וכאשר הגיעה השעה המדוברת, נכנס ללשכת הגביר בסערה, "ירה" את בעיותיו - תוך כדי שהוא בולע משפטים ואותיות, עשה רושם שאין לו חשק בכלל לדבר והשיחה הזאת מכבידה עליו, עשה עושה שלום - "ועף" החוצה מבלי להמתין אפילו שניה אחת. האם יש סיכוי שהגביר יענה לו ויתחשב בו?

   המשל הזה עדיין "חיוור" לעומת הנמשל! מי שפעם פתח את השולחן ערוך בהלכות תפלה סימן צ"ח, ראה כיצד צריכה להיות הכנה לתפילה. בואו נצטט מעט משם, בכדי לקבל קצת מושגים:

   המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המילים שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו... ויחשוב, אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם, היה מסדר דבריו ומכווין בהם יפה לבל יכשל. קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים... שהוא חוקר כל המחשבות... חסידים ואנשי מעשה, היו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות... עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה... לא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש... יתפלל דרך תחנונים, כעני המבקש בפתח, ובנחת, ושלא תראה עליו כמשא וכמבקש להיפטר ממנה.

   אין ספק שאם נלמד את ההלכות כראוי, התפילה שלנו תראה אחרת. שהרי תפילה זה הדבר הכי משמח שיש בעולם. תפילה זה צ'יק פתוח שאתה ממלא את הסכום. בריאות, פרנסה, חכמה וכו', ובורא עולם שם את החתימה. כיצד אפשר לפספס דבר כזה?

   אכן אותיות "תפילה" (בכתיב מלא) זה גם אותיות "פתילה", ללמדך שהתפילה היא רק "כלי", ואילו "הכוונה" זו "השלהבת", ובלי הכוונה, מה ערך יש לכלי?

   כמו כן "לפתילה" יש משמעות נוספת, "התפתלות". האדם צריך להתפתל, להתאמץ, להשקיע את כל הכוח, כך צריכה להיות תפילה אמיתית.

   תפילה זה גם אותיות "לפיתה" אחיזה, ללמדך, שהמתפלל צריך לאחוז את ה', להרגיש שזו משענתו היחידה - ואין לו כל דרך אחרת להיוושע.

   "תפילה" בגימטרייה זה 525, שזה גם הגימטרייה של המילה "הכשר", ובאמת זו מטרת התפילה, להכשיר ולטהר את ליבנו ולקרבו לאבינו שבשמיים, לכן לאחר כל תפילה (כהלכה) ישנה הרגשה של התרוממות.

  בואו נראה מה זה כח של תפילה.

   היה צדיק אחד שקראו לו חזקיהו. ומובא בחז"ל שהוא היה ראוי להיות משיח. לחילופין, בנו "מנשה", היה ההפך ממנו 180 מעלות! רשע, רוצח, אכזר. הוא רצח את סבו אלישע הנביא, עבד כל עבודות זרות שבעולם, העמיד צלם בהיכל, ומובא בחז"ל, שבשביל העבירות של מנשה בלבד - כבר היה צריך בית המקדש להיחרב.

   עבר זמן, ומלך אשור תופס את מנשה - ומחליט להרוג אותו במיתה משונה. הוא מכניס אותו לסיר נחושת ענק, ומתחיל לבשל אותו.

   מנשה רואה שרגעיו ספורים, והוא מתפלל לעבודה זרה שתציל אותו. אך האליל מאכזב. הוא מתפלל לאליל נוסף, ומתברר שגם הוא מזויף. וכן על זה הדרך הוא מזכיר את כל האלילים. אלוקי פעור, הבעל, מרקוליס, מר-מתוק, אך כולם מאכזבים. מתברר שכולם מזויפים.

   ובינתיים הוא רוקד בסיר. לא משמחה, אלא מפני שהוא כבר לא יכול יותר. לפתע הוא נזכר שאביו לימדו פעם שיש אלוקים בשמים, כל יכול וכו'. לא היתה לו ברירה, והוא ניסה גם את האלוקים הזה.

   וכך אמר מנשה: אלוקים שבשמים, אם תעזור לי לצאת כעת מהסיר הלוהט, סימן שאתה אלוקים אמת. אך אם לא תושיעני, זה סימן שאתה כמו כל האלילים שהזכרתי מקודם חס ושלום.

   שואל הרב פינקוס זצ"ל שאלה עצומה: הרי מנשה נמצא כעת במצב קשה. אם כן כיצד הוא מעיז להתחצף כל כך לבורא עולם - תוך כדי שהוא מבקש את עזרתו? כיצד הוא מעז לומר לה', אם לא תעזור לי - סימן שאתה כמו כל האלילים? מה ההיגיון שהיה לו שה' יושיע אותו עם חוצפה כזו?

   והפלא הגדול הוא, שה' שמע את תפילתו! מה קורה כאן? כיצד זה יתכן?

   אמר הרב פינקוס תירוץ נפלא ועצום. חובה להפנים אותו!!! מנשה אמר לה' חשבון עמוק מאוד: אלוקים, אני יודע שאיני ראוי לנס. אך סיפרו לי שאתה "כל יכול ובלתי מוגבל". אמרו לי שלרחמיך אין גבול. כעת אני בצרה קשה ומבקש את עזרתך - ואתה חייב להושיע אותי!

   אלא מה תאמר, שאני רשע גדול - ומחמת זאת מידת הרחמים אין בכוחה להוציאני?! אם כן, מתברר שאתה מוגבל! למידת רחמיך יש גבול! אם כן אתה כמו שאר האלילים. הם מוגבלים - וגם אתה מוגבל חס ושלום. והרי סיפרו לי שאינך מוגבל, לכן אתה מוכרח להצילני.

  אמר ה', למרות שלפי מידת הדין לא מגיע לו שאושיעו, הרי הוא לא עשה תשובה, לא ישב בתענית, לא שפך את ליבו לפני, למרות זאת אני חייב להצילו. אם לא, אני נועל דלת בפני בעלי תשובה - שהם עלולים לחשוב שלתפילה יש גבול, והרי זה לא נכון, השאלה היא רק איך מתפללים. וכך היה. באה רוח ושלפה את מנשה מהסיר.

   הרי לנו עד כמה רב כוחה של התפילה! עומד לו הרשע הגדול ביותר, בלי מקווה, בלי כובע וחליפה וגרטע'ל, ללא שום הכנה, בלי מניין ובית כנסת, אבל הוא צועק לאלוקים "מעומק הלב", הוא תופס אותו בכל הכח, ומה התוצאה? הוא נענה מיד!

   לצערנו, אנשים הולכים לבאבות, קונים חוטים בכל הצבעים, שַׂמִים בוויטרינה עין של דג, כרבולת של תרנגולת, כנפיים של זבוב, זכורני שביקרתי פעם אצל יהודי שהיה לו מול הדלת חמסה ענקית ובתוכה היה כתוב שלוש פעמים "טפו טפו טפו", אנשים מנסים הרבה שטויות, הכל - חוץ מדבר אחד. להתפלל "כראוי".

לא חבל?

האם יש החמצה גדולה מזו?