"ויאמר הנחש אל-האשה לא-מות תמתון"

 "לא מות תמתון" ראשי תיבות מ-כשפה ל-א ת-חייה. אומנם, מיתה גשמית מיידית לא באה ברגע שאכלו מפרי העץ, אבל מרגע ששמעו לנחש, נגזרה עליהם מיתה רוחנית, שהיא כלליות המחשבות הרעות, ובראשן העצבות. ידוע שאדם לעמל יולד, ועצת הנחש היא סגולה מדומה להשיג אושר, שמחה ו"ישועה" בלי מאמץ ועמל, בבחינת "כשפים", בבחינת "ישועת ה' כהרף עין" אבל בלי להטריח את ה' יתברך, היינו בלי לכפות את יצרנו ורצונותינו לרצון ה', ובלי עבודת הלב. אבל "עצות" אלו "מועילות" למראית עין בלבד, ורק לפי שעה, אך גוררים אחריהן תוגת לב וצער, כדברי חז"ל, יגעת ומצאת – תאמין, לא יגעת ומצאת – אל תאמין. ולפי זה תובן ההקבלה לפסוק "מכשפה לא תחייה" – שעסק הכשפים והסגולות לישועה בלי עמל ובלי הכנעה לרצון ה', לא מביאים את רגש החיות המיוחל, אלא הם בבחינת עוון של "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", שבוחר להיוושע בלי תפלה, שהיא עיקר עבודת האדם – העבודה שבלב, ודינה מיתה, 

היינו אובדן השמחה והרגש החיבור לחי החיים.

או גאווה, שתולה את הצלחתו ב"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".