"ומפרי העץ אשר בתוך-הגן אמר א-להים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן-תמתון"

 מתשובתה של חווה עולה שאדם אמר בשם ה' יתברך "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו" בעוד שה' אמר לאדם "לא תאכל"בלבד. ואדם לא סייג, ביאר והבדיל בין דברי הקב"ה (“דאוריתא") לדבריו הוא (“דרבנן"). לכן, משנגעה ולא נזוקה, באו במוחה הרהורים וספקות אודות אמינות ה' יתברך ולכן התפתתה.

וידוע ששקר ואפילו לשם שמיים לא מביא טובה, ולכן ציוותה התורה "מדבר שקר תרחק".

ואף אם אדם חשש שדברים שיאמר בשם עצמו לא יהוו הרתעה מספקת, ורצה לעשות סייג לתורה, מקובל בידינו שחששות לעולם לא יתגשמו, בבחינת "לא תירא מפחד פתאום" ו"הכלל והעיקר שלא להתפחד כלל".

(בהשראת הרב אברהם אירגאס)