"כי שבועות וסוכות הם אחד, כי התורה יוצאת מבינה שהיא בחינת סוכה... ועל כן תכף אחר סוכות הוא שמחת תורה, כי מבחינת סוכה משם יוצאת התורה... בחינות 'וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת, וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת' (בראשית לג, יז)" (ליקו"מ קמא רס"ו)

הפסוק: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת, וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת" דורש בירור. התורה מתארת שתי פעולות שיעקב אבינו עשה: בנית בית לעצמו ועשית סוכות למקנהו. לכאורה המעשה המרכזי הוא בנית ביתו, והנה יעקב קורא למקום דווקא על שם הפעולה המשנית - עשית הסוכות למקנה.

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" אמרה תורה, כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. היציאה מדירת הקבע לדירת העראי, מערערת את הבסיס המוצק עליו נשען האדם כל ימות השנה. קירות העץ או האבן, מגנים על האדם מפני רוח שאיננה מצויה. הגג מגונן מפני הגשמים והשלגים, ובעידן המודרני חום וקור קיצוניים מתמתנים על ידי חימום ומזגן. שגרת החיים המוגנת של האדם, הופכת את השפע שבתוכו הוא נתון לברור מאליו, ומתוך כך הופכת יניקתו ממנו לאינסטינקטיבית. השגחתו היומיומית של ד' יתברך, הופכת לשגרת חיים בלתי מודעת. פסוקים רבים בספר דברים מזהירים את עם ישראל לפני הכניסה לא"י, מפני שגרת החיים וההרווחה העלולה להשכיח את העובדה כי מוצא פי ד' הוא הנותן לנו חיל לעשות.

מדוע לא ניתנה תורה לעם ישראל בארץ ישראל? מתן תורה במדבר בחג השבועות, בא לאחר כמה שבועות של הליכה במדבר צחיח, אין מים, אין אוכל, אין צל, אין מחנה קבוע, ומתוך כך למדים עם ישראל להתרגל לרעיון של התלות המוחלטת בקב"ה: מן היורד מן השמים, עמוד אש וענן, ענני כבוד. ומתוך כך, בא ד' אל הר סיני לתת לישראל תורה. כשהם כלי קיבול שאין בהם גאווה, שאין בהם ביקורתיות, שאין בהם יומרה. זהו חג השבועות הקודם למתן תורה, מלמדנו ר' נחמן. זוהי המלכות שבמלכות, שיש בה ביטול גמור. סוכות, מלמדנו ר' נחמן, נושא בקרבו את אותה הבחינה. את אותה התבונה. אף הוא מחזיר אותנו לחוויית המדבר, לחוויית התלות, לחוויית הינקות.

היציאה לסוכה, מחזירה אותנו אל מתן תורה במדבר בחג השבועות. רגע אחד לפני שמחת תורה שמבשרת על תחילת בנית הבית, בנינה של תורה, רגע אחד לפני כל אלו, צריך סוכה. צריך לחוות את התלות, את המדבר, את 'אין לנו מלך אלא אתה'. אי אפשר להתחיל שנה, אי אפשר לבנות בית, לבנות בנין של תורה, מלמדנו ר' נחמן דרך יעקב אבינו - בלי עשית הסוכה, בלי ויתור גמור על כל המוצק, המבוסס והבטוח. הסוכה בארעיותה, מחדשת אצלנו את התודעה הניסית. את העובדה שאנו תלויים תלות מוחלטת בד' יתברך ובהנהגתו - מגע ישיר ואינטימי עם ד', שאנו שוכנים בענני כבודו, כשזרועותיו חובקות אותנו ותומכות בנו.

מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון

http://etzion.vbm-torah.org/vbm/search_results.php?subject=הגותו+של+רבי+נחמן&koteret=שיעורים+בהגותו+של+רבי+נחמן+מברסלב

ב"ה

ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות

אחת התורות הסתומות של ר' נחמן נוגעת לחג הסוכות. בשיעורנו ננסה, לחדור דרך חידותיה של תורה זו, ולפענח במשהו, את התנועה שר' נחמן מבקש לבאר במצות הסוכה.

"דע שמיתות בהמות וחיות בלא זמנן, הוא על ידי שאינן נזהרין במצות סוכה כראוי, כי סוכה בחינות 'אמא דמסככא על בנין' (תקונים דף ג), בחינות: 'אם לבינה תקרא' (משלי ב). וזהו בחינות ההבדל שבין גדר אדם לגדר בהמה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות י): 'ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו', שעשה לה דדים במקום בינה, אבל הבהמה יונקת מדדי בהמה למטה, וזהו ההפרש שבין גדר אדם לבהמה, שהאדם יונק מדדי אדם שהוא במקום בינה, בחינות 'אם לבינה תקרא' בחינות סוכה. אבל הבהמה יונקת מדדי בהמה שהם למטה. ועל כן כשפוגם במצות סוכה, אזי נופל מבחינות דדי אדם שהם במקום בינה, בחינות סוכה, ואזי נופל לבחינת דדי בהמה, ויונק משם, נמצא שיונק משפע של הבהמה, ועל כן יונק את חיותם, ועל ידי זה הם מתים, על ידי שנוטל מהם את השפעתם, ולפי הפגם שפגם בסוכה כן הוא נפילתו, וכן נוטל את השפע של הבהמות, וכמו כן גורם מיתות הבהמות והחיות, וזהו בחינת ולמקנהו עשה סוכות (בראשית ל"ג): כי הסוכה הוא בשביל מקנהו כנ"ל^[1] " (ליקוטי מוהר"ן קמא רס"ו).

ר' נחמן בתחילת דבריו, קובע משוואה מוזרה: מיתתן של בהמות וחיות טרם זמנן, הינה תוצאת אי ההקפדה על מצות סוכה כראוי.

על פניו הזיקה שבין תוחלת חייהם של בעלי החיים לבין מצות סוכה סתומה ביותר, ור' נחמן מנסה להסביר:

הסוכה היא בחינת בינה. והבינה מתקשרת למקום דדי האשה, וזאת בהסתמך על הגמרא בברכות:

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה'? כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו שדר בחמשה עולמים ואמר שירה. דר במעי אמו ואמר שירה שנאמר 'ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו', יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה שנאמר 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברכו ה' כל צבאיו וגו'', ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה שנאמר 'ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו' מאי כל גמוליו אמר רבי אבהו שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי? אמר רב יהודה כדי שלא יסתכל במקום ערוה. רב מתנא אמר כדי שלא יינק ממקום הטנופת" (ברכות י.).

שלמה המלך, משבח את בוראו על שעשה לאמו דדים במקום הבינה, ולא במקום הערוה, כמו אצל בעלי החיים. האמוראים ממקדים את היתרון שבכך בשני דברים: הראשון, שלא יסתכל במקום ערוה. השני, שלא יינק ממקום הטנופת.

קיום מצות סוכה שהיא בחינת בינה, על פי הקשר זה, משול ליניקה מדדים הממוקמים במקום הבינה, הם דדי אדם, ואי הקיום ממילא, יוצר מצב שהיניקה של האדם היא מן הדדים הממוקמים במקום הערוה, הם הדדים שמהם יונקים בעלי החיים. ממילא, באופן זה נגזלת חיותם של הבהמות על ידי האדם היונק ממקור יניקתם, ומשום כך הם מתים.

על מנת להבין את המשוואה, תחילה ננסה להבין את משמעות העובדה שדדי האדם ממוקמים במקום הבינה.

הבינה, במבנה הספירות, הינה הספירה הנקבית הבאה אחרי החכמה. תפקידה של ספירת הבינה, להכיל בקרבה את השפע הבא מן החכמה, לעבדו, להגדירו, להגבילו, ולאפשר את השפעתו כלפי מטה^[2].

תחת ספירת הבינה נמצאות שבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, והן לה כבנים והיא להן כאם.

השפע האלקי, שוהה ברחמה של הבינה והיא המגדירה ופורטת אותו לאברים ולחלקים הנולדים בשבע הספירות הבאות.

החכמה הקודמת לבינה היא בחינת הברקה בלתי מעובדת ובלתי מפורטת, והבינה היא התבונה המעבדת את החכמה והופכת אותה לקנין עולם.

ר' נחמן מביא את דברי ר' אבהו על החסד האלקי שברא את האשה שדדיה במקום הבינה, ולא במקום הערוה כמו אצל בעלי החיים.

כאמור, ההנמקה שנותנים האמוראים היא צניעות ונקיות, אולם נראה כי ניתן להעמיק שני מושגים אלו.

מקום הערוה, הוא מקום התאוה והיצר, ושם גם ממוקמים אברי ההולדה. היצר והיצריות, הם גם האינסטינקטים של הקיום^[3].

העובדה כי בעלי החיים יונקים מדדי אימן הממוקמים באיזור הערוה, הופכת את פעולת היניקה אף היא לפעולה קיומית אינסטנקטיבית. מדובר במשהו יצרי שאיננו שונה משאר הפעולות הנעשות באיזור זה: יחסי המין, ההולדה ואף עשית הצרכים.

דדי האדם הממוקמים בחזה כנגד הלב, שהוא מקום הבינה, מרוממים את היניקה לפעולה נפשית ואולי אף רוחנית^[4]. לא מדובר רק באינסטינקט חייתי של קיום והישרדות, כי אם בפעולה של התקשרות, של התבוננות, של השפעה פנימית ונפשית.

מבשרי אחזה א-לוה, מלמדים אותנו בתורת הסוד, וממילא יניקת התינוק מדדי אימו והיונק מבהמתו, הרי הם סמל ליניקת האדם ובעלי החיים מן החיות האלקית, וממילא בהוית המציאות ישנם דדים שהם בחינת דדי בהמה שמהם יונקים כל בעלי החיים את חיותם, ויניקה זו הינה יצרית, אינסטנקטיבית, שניתנת להם מאת ד' יתברך כדי חיותם בלבד, בבחינת 'נותן טרף ליראיו'.

לעומתם, ישנם דדים שהם בחינת דדי אדם, שמהם יונקים כל בני האדם, ויניקה זו היא ממקום הבינה, רוצה לומר שהיא נושאת חיות שיש בה תבונה, שיש בה רוח, שיש בה התבוננות.

על מנת להעמיק את ההבחנה שבין יניקת האדם ליניקת בעלי החיים נתבונן בדברים הבאים של ר' נחמן:

"שמעתי מאיש אחד מאנשיו, שפעם אחת דבר רבנו זכרונו לברכה עמו מענין בגדים. ואמר לו שעל כל דבר צריכין להתפלל. היינו אם בגדו קרוע וצריך לבגד יתפלל להשם יתברך שיתן לו בגד ללבש, וכן בכל כיוצא בזה דבר גדול ודבר קטן. על הכל ירגיל עצמו להתפלל תמיד להשם יתברך על כל מה שיחסר לו אף על פי שהעיקר להתפלל על העיקר, דהיינו על עבודת השם יתברך לזכות להתקרב אליו יתברך, אף על פי כן גם על זה צריכין להתפלל: ואמר: שמי שאינו מתנהג כך,
אף על פי שהשם יתברך נותן לו בגדים ופרנסה והצטרכות חיותו, אבל כל חיותו הוא כמו בהמה שגם כן השם יתברך נותן לה לחמה וכו', כן הוא חיותו שנותן לו השם יתברך. כי מאחר שאינו ממשיך כל חיותו על ידי תפלה מהשם יתברך, על כן כל חיותו הוא כמו חיות בהמה ממש. כי האדם צריך להמשיך כל חיותו והצטרכותו מהשם יתברך על ידי תפלה ותחנונים דוקא..."                        (שיחות הר"ן רל"ג).

התפילה והתחנונים, הם אלו ההופכים את השפע שבא לאדם משפע 'בהמי' לשפע של אדם. מ'דדי ערוה', ל'דדי תבונה'.

הבהמה איננה מתפללת, איננה מתחננת, היא פשוט מקבלת. זהו חוק טבע שהקב"ה משביע לכל חי רצון, אולם אצל הבהמה השפעה זו איננה יוצאת מחזקת חוקיות ומגדר היזקקות טבעית הבאה על סיפוקה.

תפילתו של האדם הופכת את השפע המתקבל על ידו לשפע הבא דרך התבונה, דרך ההתבוננות. היניקה הופכת לשיח בין האדם לבין ד' יתברך, ומתוך כך מתקבלת לו חיותו.

האדם המתפלל לד', כמוהו כתינוק המונח בזרועות אימו ועיניו נתקלות בעיניה, ודרך המבטים מביעים הם איש לרעהו את אהבתם, את השתוקקותם, ואת היותם נותנים ומקבלים לסירוגין.

ר' נחמן במספר מקומות אומר כי התפילה עצמה היא המענה, בהיותה פותחת שיח, בהיותה רותמת את כל ההצטרכות האנושית למבע של אהבה בין ד' יתברך לבין האדם, וזוהי יניקה ממקום בינה.

ר' נחמן מלמדנו כי הסוכה היא בחינת בינה בהיותה סוככת על האדם כאם על ילדיה, ונראה כי אכן יש בכוחה של הסוכה להפוך את יניקתו של האדם מן ד' יתברך, מבחינת דדי בהמה לבחינת דדי אדם.

'בסכת תשבו שבעת ימים' אמרה תורה, כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי (סוכה ב.). היציאה מדירת הקבע לדירת העראי, מערערת את הבסיס המוצק עליו נשען האדם כל ימות השנה. קירות העץ או האבן, מגנים על האדם מפני רוח שאיננה מצויה. הגג מגונן מפני הגשמים והשלגים, ובעידן המודרני חום וקור קיצוניים מתמתנים על ידי חימום ומזגן.

שגרת החיים המוגנת של האדם, הופכת את השפע שבתוכו הוא נתון לברור מאליו, ומתוך כך הופכת יניקתו ממנו לאינסטנקטיבית. כשקר מדליקים חימום, כשחם - מזגן, הגשם הינו מחזה הנצפה דרך החלון, והשגחתו היומיומית של ד' יתברך, הופכת לשגרת חיים בלתי מודעת.

פסוקים רבים בספר דברים מזהירים את עם ישראל העומד לעבור מהנהגת המדבר הניסית להנהגת הארץ הטבעית, מפני שגרת החיים וההרווחה העלולה להשכיח את העובדה כי מוצא פי ד' הוא הנותן לנו חיל לעשות.

הסוכה בארעיותה, מחדשת אצלנו את התודעה הניסית. את העובדה שאנו תלויים תלות מוחלטת בד' יתברך ובהנהגתו. הסוכה הופכת אותנו בחזרה ליונקים המקיימים שיח יומיומי, רגעי, עם ד' יתברך.

הסוכה הופכת את כל יניקתנו מד' יתברך כל השנה, ליניקה תבונית, שיש בה התבוננות, שיש בה מגע ישיר ואינטימי עם ד', שאנו שוכנים בענני כבודו, כשזרועותיו חובקות אותנו ותומכות בנו שנינק ממקום בינה כנגד הלב.

מיתתם של בעלי החיים, כשאיננו זהירים במצות סוכה, הינה סמל לעובדה שלא הצלחנו להתרומם ממקומם, ואנו באים תחתם לקבל שפע בבחינת 'דדי בהמה'.

הסוכה - יסודותיו של הבית

ר' נחמן מסיים פיסקה זו, בפסוק על יעקב אבינו:

"וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת, וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת. וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם, וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" (בראשית ל"ג, יז-יח).

פסוקים אלו תמוהים ודרשות רבות נאמרו עליהם על ידי אדמור"י החסידות.

הנקודה המרכזית הדורשת בירור היא העובדה כי התורה מתארת שתי פעולות שיעקב עשה: בנית בית לעצמו ועשית סוכות למקנהו. לכאורה המעשה המרכזי הוא בנית ביתו, והנה דוקא יעקב קורא למקום על שם הפעולה המשנית - עשית הסוכות למקנה.

אדמורי"ם רבים, ונראה כי אף ר' נחמן חותר לכיוון זה, מבקשים להבין מכאן, כי עשית הסוכות למקנה היא העיקר, ובמידה רבה, יתכן שבדרך זו צריך לבאר את המתח שבין הבית לבין הסוכה המתואר בפסוק זה.

ביכורה של הסוכה על פני הבית על ידי יעקב בנתינת השם למקום, עולה גם מתוך דברי ר' נחמן בהמשך התורה שאותה אנו לומדים:

"גם העוסקין בבנין מזיק להם, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה יא): 'כל העוסק בבנין מתמסכן', כי צריך לבנות הבית בחכמה ושכל, ואזי אין מזיק לו הבנין ואזי ראוי לו לבנות בית, כמו שכתוב (משלי כ"ד): 'בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו'"              (שם).

העיסוק בבנין, מזיק, והופך את האדם ל'מסכן'. התנועה של בנית הבית, כך נראה שר' נחמן מבין, הינה תנועה של התרחקות מד' יתברך, תנועה שיש בה רצון לעצמאות, להעדר תלות, להנחת מחיצות ביני לבין ד' יתברך.

כמעט ניתן לומר, שיש בבנית בית מעין התרסה כלפי שמיא. 'אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש, שבתי בבית ד' כל ימי חיי' - זו צריכה להיות השאיפה, ההשתוקקות, אז מדוע לפתע אני בונה לעצמי בית?

האופן היחיד, שבו אפשר לקדש את בנית הבית, היא על ידי עשית הסוכה, או לפחות התנועה הנפשית של עשית הסוכה. יעקב בונה את ביתו, ובית זה נשען על בנית הסוכה למקנה.

בנית הבית בחכמה ובשכל, הינה הנסיון לגעת בתבונה, במקום שבו הבית איננו משתיק את השיח הפנימי שבין אדם לאלוקיו: 'ועל אנשי השרון היה אומר, יהי רצון מלפניך ד' אלקינו ואלקי אבותינו שלא יעשו בתיהם קבריהם'. הבית יכול לההפך לקברו של אדם, אם אין בו תבונה, אם אין בו חווית יניקה מן הדדים אשר הם כנגד הלב.

הסוכה, על פי ר' נחמן מקדשת את הבית ומאפשרת את בנייתו, היא אם הבנים שברחמה ניתן לאחר מכן לבנות עולם.

כל תנועה של התקבעות, של התבססות, מחייבת לצידה תנועה של 'צא מדירת קבע לדירת ארעי', תנועה של 'ולמקנהו עשה סוכות', תנועה שיש בה וויתור על הבטחון, על הבסיס, שמוכנה לשכון בבית שתקרתו ענפים ועלים ורצפתו נייר.

סוכות כמבוא לשמחת תורה

וכך ממשיך ר' נחמן:

"וזה בחינת שבועות, כי שבועות וסוכות הם אחד, כי התורה יוצאת מבינה שהיא בחינת סוכה כמו שכתוב (משלי א'): 'ואל תטש תורת אמך', בחינת: 'אם לבינה' שהוא בחינת סוכה כנ"ל. ועל כן תכף אחר סוכות הוא שמחת תורה, כי מבחינת סוכה משם יוצאת התורה. נמצא על ידי שנכנסו בסוכה, נעשים בעצמם בבחינות התורה, כי משם יוצאת התורה כנ"ל, ואז מתחלת התורה שהוא בראשית, בחינות בית, היינו בית דבראשית, בחינות 'ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית' כנ"ל: וזהו בחינת סוון"

                                    (ליקו"מ קמא רס"ו).

שמחת תורה, על פי ר' נחמן היא כבר קירותיו של הבית. אולם בית זה חייב להשען על היסודות הרעועים של הסוכה, של אם לבינה.

רבים שואלים מדוע לא ניתנה תורה לעם ישראל בארץ ישראל. והתשובה טמונה בתובנה זו של ר' נחמן.

התורה ניתנת לעם ארעי שאין לו מעצמו כלום, עם שכל משכנו הינו ענני הכבוד או הסוכות שבקירבן הוא יושב, ובין כך ובין כך, מדובר בתלות גמורה ובהעדר עצמאות מוחלט.

מתן תורה בחג השבועות, בא לאחר כמה שבועות של הליכה במדבר צחיח, ללא אופק של חיים, ללא תקוה. אין מים, אין אוכל, אין צל, אין מחנה קבוע, ומתוך כך למדים עם ישראל להתרגל לרעיון של התלות המוחלטת בד': "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה" (דברים ח', ד), מן היורד מן השמים, עמוד אש וענן, ענני כבוד וישראל כתינוק היונק משדי אימו ואיננו יכול להתקיים רגע אחד בלעדיה. ומתוך כך, בא ד' אל הר סיני לתת לישראל תורה. כשהם כלי קיבול מושלם להכילה, שאין בהם גאוה, שאין בהם ביקורתיות, שאין בהם יומרה, זהו השבועות הקודם למתן תורה, מלמדנו ר' נחמן. זוהי המלכות שבמלכות, שיש בה ביטול גמור, ויניקה שהיא בחינת תבונה.

סוכות, מלמדנו ר' נחמן, נושא בקרבו את אותה הבחינה. את אותה התבונה. אף הוא מחזיר אותנו לחווית המדבר, לחווית התלות, לחווית הינקות.

היציאה לסוכה, מחזירה אותנו אל השבועות שקדמו למתן תורה, והביאו את ישראל לבחינת 'ולמקנהו עשה סוכות'. מקנה אשר תלוי תלות מוחלטת ברועה שלו.

הראשיתיות של עם ישראל במעמד הר סיני, חוזרת על עצמה בכל שנה ושנה בתחילת שנה, ורגע אחד לפני הראשית, רגע אחד לפני שמחת תורה שמבשרת על תחילת בנית הבית, בנינה של תורה, רגע אחד לפני כל אלו, צריך סוכה. צריך לחוות את התלות, את המדבר, את 'אין לנו מלך אלא אתה'.

אי אפשר להתחיל שנה, אי אפשר לבנות בית, לבנות בנין של תורה, מלמדנו ר' נחמן דרך יעקב אבינו בלי עשית הסוכה, בלי ההתאיינות שיש בה וויתור גמור על כל המוצק וכל המבוסס וכל הבטוח. כך ישראל היוצאים ממצרים אל המדבר רק בשביל ד' יתברך, וכך איש ישראל היוצא מדירת הקבע אל דירת הארעי, ומתוך חוויה זו, הוא בא אל שמחת תורה המבשרת על הראשית, על ההתחלה, על בנית הבית.

ההתחלה מבראשית, בשמחת תורה, יש בה שאיפה לבנין, לעולם שלם שהולך להיבנות על יסודות איתנים של לימוד, קריאה והתמדה. אולם לראשית זו חייבת לקדום תנועת היניקה בבחינת בינה, ועל יסודות אלו אמור להיבנות בנין התורה ששמחת תורה הינו הנחת אבן הפינה של בית זה.

בית זה, שבסטנדרטים אנושיים, הינו בית רעוע הנשען על יסודות של סוכה, במבט רוחני אלקי הוא בנין עדי עד, שהופך את השפע האלקי למקור יניקה עליון, תבוני שמשמר את האדם הרחק ממדרגת הבהמה ומאפשר לו בשיאה של חווית הסוכה לזעוק 'הושע נא', ומתוך כך לשמוע את ה'קול מבשר מבשר ואומר' ש'אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים, אין עוד מלבדו', ומתוך כך לזכות ל'כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים'. 

בשבח והודיה לד' יתברך, בדברים אלו, אנו מסיימים את מסכת השיעורים השנה.

אני מבקש בכל ליבי להודות גם לעורך השיעורים אביעד ביננשטוק שבזכותו הצלחנו לעמוד, פחות או יותר, במשימה, ובהזדמנות זו, נאחל לו ולארוסתו תהילה פליישמן ברכת מזל טוב ושיזכו לבנות בית שיסודותיו בסוכה וראשו בשמחת תורה.

אשמח מאד להערות של תוכן ובכלל. ניתן לשלוח אותן לכתובתו של אתר ה-VBM.

בחודשים הקרובים נצא לפגרה בכתיבת השיעורים, ובעז"ה ובלי נדר, אם יזכה אותנו ד' יתברך, לאחריה, נכתוב סדרה חדשה של שיעורים, כנראה, בר' נחמן, הודעה על כך תפורסם באתר.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לנו ולכל בית ישראל.

איתמר.