חלק מרכזי בעבודת יום הכיפורים בבית המקדש תופסת הטלת הגורל בין שני השעירים (תיישים). אחד השעירים עולה על פי הגורל לקרבן על המזבח, והשני נשלח לעזאזל. כלומר, לצוק תלול במדבר, שמפסגתו הוא מושלך בתור כפרה על חטאי עם ישראל.

השעיר לעזאזל נחשב גם הוא במובן מסוים קרבן, אך מסוג אחר. קרבן בו לא מגישים למלך דבר טוב, אלא דוחים מלפניו את הדבר הרע, והדחייה היא שמסבה לו נחת רוח.

נחת הרוח שבדחיית הרע תקבל משמעות עמוקה במיוחד לעתיד לבוא. כידוע, מתחלקות המצוות לשני סוגים: מצוות עשה ומצוות לא תעשה. מצות עשה נועדו להוסיף בקדושה, ומצוות לא תעשה נועדו לשמור מפני התגברות כוחות טומאה. לעתיד לבוא, לא תהיה בעולם כל מציאות של רע, ולשם מה אפוא נזדקק למצוות לא תעשה?

ההסבר הוא, שכאשר נמנעים מלעבור על מצוות לא תעשה מסבים נחת רוח ייחודית לקדוש-ברוך-הוא – כמו זו שמדחיית השעיר לעזאזל – ונחת הרוח הזו תמשיך להתעורר גם לעתיד לבוא ותשפיע עלינו השפעות רוחניות נעלות.

זהו גם ההסבר ליתרון הרוחני של עבודת התשובה שיישמר גם לעתיד לבוא. יתרונה הגדול של התשובה הוא כוחה להפוך זדונות לזכויות, ולזכויות הללו יש ייחודיות שאין לזכויות שגרתיות. לעתיד לבוא, למרות שלא יהיו בכלל זדונות, משום שאף אחד לא יעבור עברה – מכל מקום, יהודי שיחזור בתשובה – כלומר, ישיב וירומם את נשמתו למדרגה גבוהה יותר מזו שהייתה בה קודם – יזכה למעלתן הרוחנית של זכויות מהסוג הייחודי. מבלי שיהיו לו זדונות – יזכה האדם ליתרון הרוחני המופלא שיש לזכויות שנוצרו מזדונות.

(התוועדויות תשמ"ו חלק ראשון עמוד 116)