בכל שנה, לקראת יום הכיפורים, בוחר גיל אופיר, תושב אבן-יהודה, בית כנסת אחר להתפלל בו. באחת ההפסקות בתפילה הוא מקבל את רשות הדיבור ועולה אל בימת בית הכנסת עטוף בטלית. כשהוא מסיים את סיפורו קשה למצוא עין יבשה בקהל. הכול מתבוננים בהתרגשות בטלית שעליו, טלית שבזכותה ניצלו חייו ושל עוד עשרים וחמישה מחבריו.

הכול התחיל ביום שישי, ערב יום הכיפורים תשל"ד, לפני ארבעים ואחת שנים. גיל, סמל-ראשון, ששימש מדריך קורס מפקדי טנקים בשבטה שבנגב, קיבל הודעה: עליך לטוס מיד לרפידים שבסיני. ההתרעות המודיעיניות צופות מתקפה צפויה מצד מצרים.

ברפידים קידמה את פניו המולה. בלילה, עם התקדש הצום, במקום להשתתף בתפילת 'כל נדרי', עסקו החיילים בהכנת הטנקים ובחימושם. המלאכה נמשכה גם למחרת. בשעה שתיים בצהריים נראו לפתע מטוסי מיג מצריים באוויר. המלחמה החלה.

אופיר וחבריו הסירו את רשתות ההסוואה, הניעו את המשוריינים ויצאו לעבר תעלת סואץ, שם הותקפו המעוזים על-ידי כוחות מצריים גדולים. השריונאים נלחמו בעוז, והשיבו מלחמה שערה בכל כוחם.

בשעות הערב חברו למעוז 'מילנו ב', ששכן בקרבת התעלה והותקף שוב ושוב. אופיר וחבריו לחמו בעקשנות וניסו להדוף את המצרים. הם פגעו ברבים מהם, אך במקומם באו עוד אלפים, מצויידים בטילים נגד טנקים. יתרונם המספרי פעל לטובתם, וטנקים החלו להיפגע, ובהם זה שעליו פיקד אופיר. אופיר חש שנפצע בכתפו. הוא הורה לחייליו לנטוש את הטנקים ולהיכנס אל המעוז המוגן יותר.

מצבם של אנשי המעוז היה בכי רע. ארבעה מהחיילים שאיישו אותו נהרגו. לוחמי השריון מיהרו לתפוס עמדות ולהשיב אש לעבר טורי החיילים המצרים שזרמו ללא הרף. אולם הם חשו שהטבעת סביבם מתהדקת והולכת.

ביום ראשון בערב הבינו החיילים כי אפסו הסיכויים למנוע את נפילת המעוז. בתום לחימה קשה החליטו לסגת בחסות החשֵכה, ולחבור לכוח חילוץ שהתקרב לעברם.

החיילים יצאו מן המעוז והחלו את הדרך המסוכנת, בלב שדה קרב שורץ חיילים מצרים. הם פילסו את דרכם בזהירות, מתפללים בליבם שלא יזוהו בידי האויב.

לפתע קלטו המצרים שקבוצת חיילים ישראלים נמצאת בתוכם ממש. הם פתחו לעברם באש. סגן מפקד המעוז, מיכה שמו, הוכיח תעוזה וצעק לעברם בערבית: "השתגעתם? אנחנו מצרים!". האש פסקה, אך חודשה כאשר המצרים זיהו שמבטאו של הדובר אינו מצרי. בתום קרב קשה התברר כי חמישה-עשר חיילים נהרגו או נפלו בשבי במהלך הנסיגה.

יתר החיילים מצאו מחסה על גבעה. אחרי יומיים בלי שינה, כאשר התחמושת והכוחות אוזלים וסביבם מצויים חיילי קומנדו מצרים, קיוו הלוחמים לנס שיציל אותם.

ברגעים הקשים האלה התרחש לפתע מחזה שנראה כאילו נלקח מעולם אחר. עם הזריחה קמו שני חיילים שומרי מצוות והחלו להתפלל שחרית. ברשותו של האחד היו תפילין, ואצל השני טלית. השניים התעלמו מסערת הקרב ומהמצב שבו היו שרויים, ושפכו את ליבם לפני בורא העולם.

המראה הזה הפיח רוח של תקווה אצל הלוחמים המותשים. באותם רגעים חשו חיבור עז לשורשים ולערכים היהודיים, שבזכותם שרדו אבותיהם בכל הדורות.

בשעת ההמתנה והתפילה החלו להישמע קולות נפץ. החיילים גילו לחרדתם שבמהלך קרב בין טנקים ישראלים למצריים, זוהו בטעות בידי כוחות צה"ל כמצרים. גיל אופיר ידע שחייבים להבהיר מיד לטנקיסטים הישראלים כי הם אחיהם. עיניו נפלו על הטלית, ורעיון הבזיק במוחו. הוא פרש אותה והחל לנופף בה במרץ בעודו רץ לעבר הטנקים הישראליים. "זו התאבדות!", הִתרה בו מפקד המעוז, אך גיל לא נרתע. כעבור רגעים אחדים פסקה האש.

החיילים חברו לכוחות השריון. הניצולים טיפסו על טנק אחד וזה הוביל אותם לאחור, הרחק מהתופת. חייהם של כעשרים וחמישה חיילים ניצלו.

לאחר מכן שוחחו גיל וחבריו עם צוותי הטנקים, ושמעו את גרסתם לאירוע. בתחילה, כשהבחינו בטלית המתנופפת, סברו הטנקיסטים שזו הטעיה של כוח מצרי, והבד אינו אלא כאפייה. רק כאשר גיל התקרב יותר זיהו החיילים שזו טלית, ונצרו מיד את האש. גיל אופיר עצמו זכה בעיטור המופת על תעוזתו.

"ככל שחלפו השנים קיבלו המאורעות משמעות עמוקה יותר", אומר גיל אופיר. לפני עשר שנים קיבל את הטלית מידי בעליה, החייל שומר המצוות המתגורר בירושלים, והוא מתעטף בה בכל יום כיפורים והולך לבית כנסת אחר באבן-יהודה, ומספר את סיפורה.