ב"ה

 ע"פ הרב אברהם יצחק משה אירגאס

 הקדמה: שירת הים נאמרה מיד לאחר מעבר ים-סוף ביציאת-מצרים (בשנת 2448 לבריאת העולם) וכ-580שנה ע"פ המסורת לפני בנין בית המקדש הראשון (בשנת 2928 לבריאת העולם) ע"י שלמה המלך.

ע"פ הפשט המקובל .תוכן השירה הוא בעיקר הודיה לאלוהים על הנס שנעשה לעם ישראל בקריעת ים סוף וביציאת מצרים, והמשכה בסיפור העתיד לקרות בעת הכניסה לארץ ישראל ובניית בית המקדש.

לכן תמוהים בעייני כמה נקודות:

1. פסוקים יג' ו-יז' המזכירים את בית המקדש– :

   1. יג': נָחִיתָ   בְחַסְדְּךָ עַם-זוּ   גָּאָלְתָּ; נֵהַלְתָּ   בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ.

   2. יז': תְּבִאֵמוֹ   וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן   לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, ה'; מִקְּדָשׁ   אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.

אע"פ שהבית הראשון נבנה

1. רק כ580 אחרי מועד אמירת השירה וכאן נאמר התיאור כולו בלשון עבר

2. ואע"פ שנבנה ע"י שלמה ולא ע"י הקב"ה בעצמו – וכאן נאמר "מִקְּדָשׁ  אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ"

2. דווקא בין הפסוקים הנ"ל מספרת השירה על תדהמת עמי כנען – ולא בצמוד לתיאור בקיעת ים סוף וטביעת המצרים בו.

   1. יד': שמְעוּ   עַמִּים, יִרְגָּזוּן; חִיל   אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. – שמעו דווקא על כך, ולאו-דווקא על בקיעת הים

   2. טו': אָז   נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי   מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ   רָעַד; נָמֹגוּ   כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.

   3. טז': תִּפֹּל   עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל   זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן; עַד-יַעֲבֹר   עַמְּךָ ה', עַד-יַעֲבֹר   עַם-זוּ   קָנִיתָ. - לכאורה עד יעבור את הים, אבל נפרש כעת באופן אחר לגמרי.

הסבר אפשרי לתהיות אלו יתבסס על פירוש יונתן בן עוזיאל לפסוק (שמות יט,ד):"אַתֶּם רְאִיתֶם,אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים,וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" ...אומר התרגום יונתן בן עוזיאל שבא ענן והביא את כל בני ישראל להר המוריה והקריבו שם את הקרבן פסח וחזרו למצרים..

כעת מובן מדוע נאמר התיאור ע"י בני ישראל במועד יציאת מצרים – כי רק לפני זמן מועט חוו בעצמם את החוויה המסעירה הזו! הקב"ה הביאם מרעמסס שבמצרים להר המוריה שבארץ ישראל,כונן בעצמו מקדש ומזבח – שהרי יש הלכה שאסור להקריב קורבנות במקדש אם אין בו מזבח –כל החבורות הקריבו את קרבן הפסח והזדרזו לאכול אותו עד חצות לילה במקום שיהיה בעתיד ירושלים – ולאחר מכן הוחזרו "כעל כנפי נשרים"לרעמסס, על מנת לצאת "ביד רמה" בצהרי היום ממצרים.

כעת נשאלת השאלה,למה היה נחוץ "ליל השימורים" הבלתי יאמן הזה.

הטעם מתקשר לביטוי הידוע של משה רבינו בדבריו אל פרעה (שמות יא', ד-ה):

ד':"כֹּה אָמַר ה':כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה,אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. "ה':"וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל- כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה."

ע"פ המדרשים במכת בכורות מתו כל בכורי-מצרים שהיו בעולם ולא רק אלו שחיו במצרים.

ככלל כאשר קיים בית המקדש רשאית לפסוק דיני נפשות רק הסנהדרין שבירושלים,

וכאשר נגזר דין מיתה קיימת הלכה שאין לאפשר "הלנת דין" אלא שיש לבצע גזר הדין לאלתר.

מכיוון ו"שעון ירושלים" מאחר אחר "שעון קהיר" בכשעה אחת, נחתם הדין ע"פ שעון ירושלים בחצות בדיוק. בני-ישראל היו צריכים לסיים אכילת קרבן הפסח עד חצות לילה "שעון ירושלים"– וכידוע בזכות קיום המצווה זכו לנס של יציאת מצרים. בחצות ליל – "שעון ירושלים"– בדיוק בוצעה "מכת בכורות" בכל העולם בו זמנית – ע"מ למנוע "הלנת-דין". במצרים היתה השעה 'קצת לפני אחת-עשרה בלילה'– די זמן לתת לפרעה להירדם ולישון לפני שהתאמתה אצלו ההבטחה של הקב"ה ע”פ משה.

השערה אישית, מדוע לכאורה, גרםה קב"ה כזו עוגמת נפש לבני ישראל – הוציאם ממצרים, הביאם להר המוריה, הוריד מקדש ומזבח מהשמיים,והשיבם למצרים – למות במדבר.

אלא, שנראה לי לומר, שהתכנון של הקב"ה היה שמיד לאחר קבלת התורה לרגלי הר-סיני, שבני ישראל יעשו קפיצת הדרך ויכנסו יחד עם משה רבינו לארץ ישראל, ויתישבו בה, ...ובינתיים בוודאי "הגיע עת לחננה, כי בא מועד".