ייחוס תארים או פעלים לקב"ה שאינו בעל גוף ואין לדמינו כלל, איננה באה לתאר הקב"ה עצמו שאין לתארו או את פעולותיו כי אין לנו הבנה בהם ואין לפניו מושגים שכאלה, אך כל ייחוס שכזה הבא גם בתורתנו אינו בא אלא בשביל בני האדם למען נוכל להבין, בשכלנו המצומצם ועל פי המושגים המוכרים לנו, עניינים עמוקים ונשגבים יותר (הרמב"ם ב'מורה נבוכים').

התורה מתארת את תגובתו של הקב"ה ל"ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה" (שמות ב, כג) באמצעות ייחוס תארים לה':

"וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים". שמיעה, זכירה, ראיה וידיעה.

פעלים אלו המיוחסים כאן לקב"ה, כאמור לפי מושגי בני האדם בשר ודם, מתארים התקרבות בקשר שבין הקב"ה לבין בני ישראל, התקרבות המביאה גם לידי תהליך הגאולה. ננסה לעמוד על פשרם את פעולות אלו.

ישנן יתרונות בראיה לעומת שמיעה וישנן דברים הקיימים בשמיעה שלא קיימים בראיה. בראיה האדם רואה את כל התמונה לנגד עיניו, הכול ברור ופשוט לא. אמנם אפשר לומר שזה דבר שטחי וחיצוני לעומת שמיעה שאכן חסר בה את ראיית התמונה ויכול להיות בלבול וחוסר בהירות אך השמיעה היא קול פנימי יותר שגם חודר דרך האוזן אל תוך הגוף. במעמד הר סיני נאמר שבני ישראל 'רואים את הקולות', שם הגיעו בני ישראל למדרגה שאף את הקולות שבדרך כלל שומעים ויש בזה פנימיות ועמקות אך גם חוסר בהירות, זכו בני ישראל לראות ולהבין בתורה ברורה לכל עין את דבר ה'.

'זכור את יום השבת לקדשו', 'זכור את אשר עשה לך עמלק', 'למען תזכרו את כל מצוותי', זכירה היא פעולה עמוקה מאוד הקיימת באדם. בזכירה האדם מתחבר לדבר עצמו והוא הופך להיות חלק בלתי נפרד ממציאותו. בכל אחת מהדוגמאות שהוזכרו- זכירת השבת, מעשה עמלק וקיום המצוות - הצו האלוקי הוא שדברים אלו יהפכו לחלק בלתי נפרד ממציאותנו ומנשמתנו.

'והאדם ידע את חוה אשתו', דעת היא דביקות עצומה מאוד, חזקה אף יותר מזכירה. זוהי המדרגה הגבוהה ביותר מבין שלושת הבקשות שלנו בתפילת העמידה- חכמה, בינה ודעת. קשר בלתי נפרד של דביקות. האדם והתורה, האדם והקב"ה אינן עוד שני דברים נפרדים אלא הופכים להיות ממש מציאות אחת בלתי נפרדת.

הקב"ה, לפי שפת דיבור האדם, שומע את נאקתם של בני ישראל, זוכר את ברית האבות לגאול אותם ממצרים וכאמור זכירה היא מדרגת קשר עמוקה. הקב"ה רואה את מצבם של בני ישראל, ראיה כוללת ומקיפה המבינה את כל התמונה, עד למדרגת הקשר והדביקות הגבוהה ביות הנוצרת ביחס שבין הקב"ה לבין ישראל- 'וידע אלוקים' וזה בבחינת 'עימו אנכי בצרה', 'אנכי ארד עימך מצרימה ואנכי אעלך גם עלֹה'.

ניתן אולי אף לחדש מעט ולומר שיש קשר בין כל 2 פעולות המופיעות יחד: השמיעה גורמת לזכירה של הקב"ה, אך בשניהם הדבר איננו שלם לגמרי ורק כאשר וירא אלוקים ראיה כוללת (שקיימת בה גם יתרונות השמיעה) אז מגיעה ידיעת ה' לעמו.

יהי רצון שנדע גם אנו בדורנו לזעוק אל ה' ושוועתנו תעלה לפני כסא מרומים והקב"ה ישמע את נאקתנו מהצרות, יזכור את בריתו לאבותינו, יראה את מצבנו וידע אותנו ונזכה לגאולה של דביקות בה'.