הבטה מסוף העולם ועד סופו מכתביו של רבי שלמה שטנצל זצ"ל:

 על מעמדו הרוחני של עובר כותבת הגמרא במסכת נדה לי ע"ב וז"ל: ונר דולק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו וכו' ואין לך ימים שהאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנא': מי יתנני ... קדם כימי אלו-ה ישמרני וכו' ומלמדין אותו כל התורה כולה שנא' בסוד אלו-ה עלי אהלי, ע"כ.

וביאורו: בירחים שהעובר נמצא במעי אמו מנותק הולד מאויר העולם, וכולו קשור לבורא בלי שתהי' לו כל פני' ושייכות עם משהו אחד, כמש"כ כימי אלו-ה ישמרני, במצב של ניתוק מהעולם הזה מקבל הולד מבט כה רחב מסוף העולם ועד סופו. ובמשך ט' חדשים יכול הולד ללמוד את כל התורה כולה מה שלא יכול לעשות כמעט כל ילוד אשה, איך מח קטן כזה של ולד מסוגל לתפוס את כל התורה כולה אין זו קושיה. כי כאשר מתנתקים מהעולם הזה מסוגל האדם להעיף מסוף העולם ועד סופו וללמוד את כל התורה כולה במשך ט' חודשים.

זאת התורה "אדם כי ימות באוהל"  - אין התורה נקנית או"א במי שממית עצמו עליה", הרוצה לחיות ימית את עצמו, כלומר הכלל הוא להנתק מהשייכות להבלי ותאוות העולם הזה שהם עניינים מצומצמים ונפסדים כטבע הגופות שהן נפסדות, ממולא מתקשר האדם עם הנשמה, וכמש"כ הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות זרעים "בנין השכל בחרבן הגוף וחרבן השכל בבנין הגוף, שניםה הם תרתי דסתרי כמים ואש, וגם לשון הזוהר הקדוש הוא תוקפתא דנשמתא דחלישותא דגופא, וחלישותא דנשמתא בהתקיפתא דגופא" (בערך זה לשונו), זהו סוד של כושר ההבטה של אנוש מסוף העולם ועד סופו, צדיקים יודעים מכל הנעשה בעולם ברוח קודשם.
ומעשים רבים ידועים על צדיקי הדורות שידעו מכל הנעשה בעולם וגם מכל שיעשה. בבחי' חכם עדיף מנביא, שחכמתו באה עקב הנתוק והשליטה על הגוף.

ומאידך ככל שהאדם שקוע יותר בעניני העוה"ז בתאוותיו כן עולמו מצומצם יותר מכושר ראיתו צר יותר, בשעת החטא פעמים מאבד האדם את כל פעולת החושים שלו לדעת אפי' את הסובב אותו, אוזניו אינן שומעות בצורה הטבעית ועיניו אינן רואות.

כי בקשר עם העולם ובנתוק ממנו מונח הסוד של צמצום אופקו של האדם או ראיה מסוף העולם ועד סופו, אין זה מופת כי אם טבע העולם. בחיזוק השכל מונח סוד האחדות, ובחיזוק הגוף מונח סוד הצמצום והפירוד. וזהו כל האדם.