פרשת השבוע - ויצא
"וְהָיָה
זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה"
(בראשית כח, יד)
הרמב”ם, באגרת
תימן, אשר נכתבה אל בני תימן על רקע פרעות וגזירות שמד, מסביר שההשוואה לעפר הארץ
מסמלת נצחיות: תכונת עפר הארץ היא, שכל בני עולם לכאורה מתנשאים מעליו ודורסים
אותו, אך בסופו של דבר הוא זה שקיים לנצח והם חולפים מן העולם, ולבסוף העפר מכסה
עליהם. בדומה לכך, עם ישראל מוצא את עצמו במהלך הדורות והגלויות נרמס ומושפל, אך
בסופו של דבר כל האומות כלות והוא אינו כלה. ובלשונו:
"כבר הבטיח
הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו ע"ה שאף על פי שישתעבדו האומות בזרעו ויענו אותם
ויגברו עליהם - הם יישארו ויעמדו, והמשתעבדים בהם יחלפו ויאבדו, כמו שנאמר: 'וְהָיָה
זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ', כלומר: אף על פי שהם נתונים למרמס ולמרפס כעפר הזה
שהכל דורסים אותו - סוף שיגברו וינצחו. וכן, על דרך המשל, כמו שהעפר באחריתו יעלה
על הדורסים אותו, ויישאר הוא, והדורסים אותו לא יעמדו (כוונת הרמב"ם: האדם
דורך על העפר כל ימיו, אך במותו מכסים אותו בעפר והעפר מעליו) והנה באר הנביא
ישעיהו ע"ה, והודיענו משמו של הקדוש ברוך הוא, שהאומה הזאת כל ימי היותה
בגלות, כל מי שיעלה במחשבתו להתגבר עליה ולאנוס אותה, אפשר לו לעשות ויצליח
בתחילה, אבל באחריתו ישלח הקדוש ברוך הוא מושיע ויסיר ממנה חוליה וכאבה... וכן
הבטיחנו הבורא על ידי נביאנו שלא נאבד ולא יעשה עמנו כליה ולא נסור לעולם מלהיות
אומה חשובה".
ובאותו אופן מבאר גם
"רבינו בחיי" את הפסוק:
"וְהָיָה
זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ.. שלשון עפר הוא כולל השפלות והמעלה: השפלות - שיהיה
זרעו בגלות בין האומות שפלים כעפר ומדרך כף רגל, והמעלה - שיעלו לבסוף על
כל האומות ויתגברו באחרונה, כעפר הזה שהוא מדרך לכל והוא מתאבק ועולה באחרונה על
הדורכים אותו".



