chiddush logo

מעשה ראובן

נכתב על ידי יניב | 19/11/2026

 

"ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל. ויהיו בני יעקב שנים עשר" (בראשית לה,כב). '"בשכן ישראל בארץ ההיא" - עד שלא בא לחברון אצל יצחק ארעוהו כל אלה. "וישכב" - (שבת נה) מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה, ולמה בלבל וחלל יצועיו? שכשמתה רחל נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה; בא ראובן ותבע עלבון אמו, אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? לכן בלבל. "ויהיו בני יעקב שנים עשר" - מתחיל לענין ראשון, משנולד בנימין נשלמה המטה ומעתה ראוים להמנות ומנאן; ורבותינו דרשו: ללמדנו בא שכולן שוין וכולן צדיקים, שלא חטא ראובן' (רש"י). 'א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר (בראשית לה, כב) "ויהיו בני יעקב שנים עשר", מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים: (בראשית לה, כב) "וישכב את בלהה פילגש אביו"? מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. תניא, ר"ש בן אלעזר אומר: מוצל אותו צדיק מאותו עון, ולא בא מעשה זה לידו, אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר: (דברים כז, כ) "ארור שוכב עם אשת אביו", ויבא חטא זה לידו? אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פילגש אביו"? עלבון אמו תבע, אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? עמד ובלבל את מצעה. אחרים אומרים: שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של אביו, והיינו דכתיב: (בראשית מט, ד) "אז חללת יצועי עלה", אל תקרי יצועי אלא יצועיי' (שבת נה,ב). 'כל האומר ראובן חטא - במעשה בלהה. דכתיב - בההוא קרא. ויהיו בני יעקב וגו' - להוציא מלבך שלא תחשדנו. ויבא חטא זה לידו - ויגזור הקב"ה שיהיו מן המקללים. אחת של שכינה - כך היה יעקב עושה בארבעה אהלי נשיו, מעמיד מטה לשכינה ובאותו אהל שהוא רואה בו השכינה הוא בא ולן אותו הלילה. חללת - אותו שם שעלה על יצועי, דהיינו שכינה; מדלא כתיב "יצועי עלית". טעם אחר: עד שלא נבנה אהל מועד היתה שכינה מצויה באהלי צדיקים' (רש"י).  'יצועי בלשון רבים, ופירש״י: כך הי׳ עושה יעקב בארבעת אהלי נשיו, מעמיד מטה לשכינה ובאותו אהל שרואה בו השכינה הוא בא ולן שם, עכ״ל, ולמד כן מלשון "את", לרבות השכינה, וי״ל בטעם הרבוי מלשון את לשכינה ע״פ מ״ש בספרי המקובלים דשם הקודש נרמז במלת "את", כמו בשל״ה במס׳ פסחים בבאורו להלל בפסוק "אהבתי כי ישמע ה׳ את קולי תחנוני", אימתי אני אהובה? בשעה שעל ידי מעשה המצות שלי אני גורם נחת רוח לשכינה שנקראת את. ובסדור באר״י בכונת ק״ש: "ואהבת את ה' אלקיך", תכוין לאהוב השכינה הנקראת "את". ובסדור ריעב״ץ בסדר ברכת כהנים: "ושמו את שמי על בני ישראל", רמז לשם הקודש הנרמז במלת "את" עכ״ל, וטעם כנוי זה לא נתבאר, ואפשר לומר ע״פ מ״ש (ישעיהו מ״ד): "אני ראשון ואני אחרון", וזה מרומז באותיות "את" שהן האותיות הראשונה ואחרונה מן הא״ב, ויש כזה בכ״מ בזוהר. ובזה אפשר לפרש מש״כ ביחזקאל ב׳ (פ״ב): "ואשמע את מדבר אלי", דרומז להקב״ה, והמפרשים עמלו הרבה בבאור זה, וכן אפשר לפרש לפי״ז כונת הדרשא בסוטה י״ב ב׳: "ותראהו את הילד" – מלמד שראתה שכינה עמו. – גם י״ל בנוגע לדרשא שלפנינו שדריש "יצועי" רמז לשכינה על פי מש״כ רש״י בפירושו למלכים ב׳ (י״א ד׳) דלשון מטה רמז לשכינה, ע״ש הכתוב "בין שדי ילין", וכ״כ בפי׳ שה״ש בפסוק "הנה מטתו שלשלמה", יעו״ש' (תורה תמימה). אולי אפשר שהשכינה נרמזת ב"את", שזהו לשון ריבוי, שזה מבטא שה' הוא מעל ומעבר ואין בלתו, וכל מה שיש בעולם קיים מכח הקשר לקב"ה שיצרו ומקיימו, וזהו כעין ריבוי – המציאות בעולם, שה' יצר את מציאות העולם ומחיה אותה, שלא היה כלום קודם וכן עכשיו אין מציאות בלעדיו - כך שזהו ריבוי של גילוי המציאות; וכרמז מא' ועד ת', שהכל ממנו יתברך. או שה' הסתיר את עצמו בעולם, ועלינו לגלות את שמו בעולם ולכן זהו כעין ריבוי, ריבוי גילוי שמו בעולם. (אמנם ברש"י לא נאמר כמו מה שמסביר הת"ת אלא מטעם דיוק שנאמר "עלה" במקום "עלית", וכן סברה שהשכינה היתה באהל צדיקים, ולכן דרשו את הנאמר "יצועי" בניקוד אחר כאילו נאמר בלשון רבים). אולי למדו רמז לשכינה מכך שהפס' מתחיל אצלנו: "ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא", שזה לשון שכינה (וכן א"י היא מקום השראת השכינה), שזה רומז למקומו של יעקב שהוא מקום עם גילוי שכינה, וממילא בבלבול מצעו – בלבול מקומו זה גם כבלבול לשכינה. אולי רמזו על סיבתו של ראובן ע"פ הנאמר שבני יעקב הם שנים עשר, שזה כיון שאז נולד בנימין והושלמה מיטתו (רש"י), ממילא בזה רמז לסיבתו של ראובן זה קשור למיטה של רחל (שמזה בנימין; וכן בהולדתו מתה ולכן מיטתה עברה לבלהה שפחתה), ולכן בזה (שנאמר שבני יעקב הם שנים עשר) גם נרמז שהוא לא חטא, כגילוי שראובן בלבל את המצע מסיבתו ולא שבאמת בא על בלהה. ולמדו שזה בשביל כבוד אימו, שמתחיל בלשון שכינה ("בשכן"), ולכן למדו שעשה זאת כגילוי ששייך בו שכינה, שזהו כיבוד הורים שבזה קשור לשכינה: 'ת"ר: שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני' (קידושין ל,ב). ונאמר: "פילגש אביו", שבזה מדויק שעשה במחשבה שבלהה היתה רק במעמד של פילגש, שלא כאמו. רשב"א לומד שראובן לא חטא כיון שבהמשך יעמדו לפני הר עיבל ויאמרו ... נראה שלא למד זאת רק מסברה, אלא גם דייק שמתחיל: "ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא ... ויהיו בני יעקב שנים עשר", כרמז שזה קשור למה שייעשה כשישראל יבואו לשכון בארץ ויהיה אז מעמד של כל י"ב השבטים, שזהו במעמד הר גרזים ועיבל שנעשה כשנכנסו לארץ ובמעמד כל ישראל (ויהיו ששה שבטים בכל הר, כעין רמז: "ו-יהי", שיהיו ו' בכל הר).

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע