בס"ד

www.emuna.info

לאחר שכל עם ישראל נהה אחר המרגלים, ששכנעום שהם יושמדו בקרבות

משמעית, שהם לארץ ישראל לא הולכים, ומעדיפים למות במדבר! ואחרים אמרו

שכדאי יותר לחזור למצרים. רצה ה' להשמידם אולם, תפילתו של משה רע"ה עזרה,

והקב"ה ענש רק את יוצאי הצבא, האנשים מגיל עשרים ועד ששים, שהם היו

אמורים לצאת למלחמה, 'וסירבו פקודה'. על כן, גזר עליהם שימותו במדבר במשך

ארבעים שנה.

הבה נבחן את השתלשלות האירועים: בכ"ט בסיון כלו שבעת ימי ההסגר

חזרו לאחר ארבעים יום, בליל תשעה באב. הם הסיתו את העם לא ללכת לארץ

ישראל, אלא לחזור למצרים, דבריהם התקבלו על ידי כל העם. ואז הקב"ה גזר על

כל יוצאי הצבא למות במדבר. כשעיכלו את הגזירה שנגזרה עליהם, כנראה שהחלו

להתפקח, והבינו שעשו מעשה נורא ואיום ותגובתם הייתה:

"וַיִּתְּאַבְּלוּ הָעָם מְּאֹד: וַיַשְּכִּּמוּ בַבֹקֶר וַיַעֲלוּ אֶל רֹאש הָהָר לֵאמֹר

על פניו רואים אנו, מעשה כנה ואמיץ, של חזרה בתשובה! הלוא כידוע,

התשובה האמיתית כוללת שלשה חלקים: א. עזיבת החטא. ב. חרטה על העבר. ג.

חלקי התשובה, א. עזיבת החטא: "וַיַשְּכִּּמוּ בַבֹקֶר וַיַעֲלוּ אֶל רֹאש הָהָר", פירש"י:

"הוא הדרך העולה לארץ ישראל", כלומר, תיכף ומיד משנים כיוון. ב. חרטה:

"וַיִּתְּאַבְּלוּ הָעָם מְּאֹד", הרי שהבינו שחטאו חטא גדול. ג. וידוי דברים: "לֵאמֹר ... כִּּי

חָטָאנוּ" ופירש"י: "על אשר אמרנו טוב לנו שוב מצרימה".

כאן ניצבת לפתחנו שאלה קשה עד מאוד, למה הקב"ה לא קיבל את

תשובתם? הלוא, היא נעשתה תיכף ומיד בסמוך לחטא, עוד באותו לילה, כמו

שנאמר: "וַיַשְּכִּּמוּ בַבֹקֶר", שכבר עם אור ראשון, הם עלו לראש ההר. בדרך כלל,

כשאדם חוזר בתשובה, הדבר מסתכם במחשבה טובה, בדיבורים טובים ורק

לעיתים רחוקות, יש באפשרותו להתחיל תיכף ומיד במימוש התשובה על ידי מעשה.

באותו מצב אשר בו כשל בעת שחטא. והרי לפנינו, מצב זהה. אמש, פחדו וסירבו

להילחם ועתה עם שחר, הם יוצאים למלחמה. זאת למרות, שארון ה' אינו יוצא

עימהם. אם כן אין לך "תשובת המשקל" גדולה מזו.

אולם, אנו רואים, שתשובתם לא מתקבלת, והמעשה ההרואי שהם עושים,

יותר: "וְּאַרְּשָעוּ", כלומר, שעלייתם להר, הייתה מעשה רשע. ואמנם, אזהרתו של

משה רבינו מתממשת במלואה "וַיֵרֶד הָעֲמָלֵקִּי וְּהַכְּּנַעֲנִּי הַישֵב בָהָר הַהוּא וַיַכּוּם

מכה אחר מכה". דהיינו, שהם נמחצו בצורה קשה ביותר!

הבה נתבונן אפוא, מה היא הנקודה המרכזית בחטאם של המרגלים? דומה,

שניתן לבטא זאת בדבריהם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שני המרגלים שנשארו

הייתה כאן רק עבירה מתוך תאווה או מילוי תשוקה, ואף לא תלונה ותרעומת כמו

בכל הקלקולים הקודמים, אלא, המעשה החמור ביותר שיכול להיות בכל שלטון

להשמיד את ישראל, ביארו הראשונים שלא הייתה שם אפילו עבודה זרה, אלא,

ניסיון 'למנות' את העגל בתור נציגו של הקב"ה, כשם שמשה היה שליחו עד עתה.

הווי אומר, שהם לא כפרו בקב"ה ולא מרדו בו, אלא, חיפשו 'מתווך', אשר יעביר

להם מה רצון ה'. לעומת זאת, כאן בהתקוממות שיצרו המרגלים, ראה יהושע בן נון

אם אמנם, סוף המעשה מוגדר כמרד, עלינו לחפש מתי החלו להופיע

ולהראות ניצני המרד?

המרגלים להתארגן? משה רבינו מתאר זאת בספר דברים. על פי ציווי של הקב"ה,