www.emuna.info

רוב בעלי המחלוקת, משלים את עצמם, שהם פועלים 'לשם שמים'!

בפרשתנו אנו שומעים מחלוקת חדשה על משה ואהרן. בעוד שהמחלוקות

הקודמות היו בנושאים ציבוריים, כך בנושא המרגלים, וכך בעניין המזון והמים,

הרי שהפעם זו מחלוקת אישית של קורח שמצא את עצמו מקופח בחלוקת תפקידי

השררה שחילק משה.

להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה וזהו שתרגם אונקלוס

אבל מאחר ואדם אחד אינו יכול להיאבק כנגד 'מנהיג לאומי', ודאי לא כנגד

משה איש האלוקים, הוא הקים מפלגה שלו, אליה הצטרפו קבוצה גדולה של אנשים

מכובדים מאוד: "וַיָּקֻמוּ לִּפְנֵי משֶׁה וַאֲנָּשִּים מִּבְנֵי יִּשְרָּאֵל חֲמִּשִּים וּמָּאתָּיִּם נְשִּיאֵי

מובא בספרים, שאנשים אלה היו סנהדרין קטנה של כ"ג מאחד עשר שבטים,

חוץ משבט לוי שעליו נחלקו, שיוצא כמנין רנ"ג, והם היו מאתיים וחמישים מקריבי

בניגוד למחלוקות הקודמות שהיו על דברים גשמיים, הרי שהפעם היתה

ואמר שההנהגה של משה ואהרן רוויה בגאווה והתנשאות. והוא מציע, מנהיגות

רוחנית יותר ואמיתית יותר! גם המאתיים וחמישים איש ביקשו להיות כהנים

מקריבי קטורת וקורבנות, כלומר, להגיע לקרבת ה' גדולה יותר.

האדמו"ר מצאנז זצ"ל הסביר, שהיתה כאן מחלוקת כיתתית, שקורח פסל

את כל אלה שלא נמנו על אנ"ש! גאוותו גרמה לו לחשוב, שרק הוא ובני קבוצתו

הינם קדושים וטהורים.

"טענת קרח, כי כל העדה כולם קדושים, לא היתה על כל עם

ישראל, כי לא ראינו בשום מקום שכל בני ישראל קרויים קדושים,

אמר, כל העם כולם קדושים, אלא כל העדה, שהכוונה על עדתו, שרק

סופה של אותה מחלוקת היה קשה מאוד, את קורח דתן ואבירם בלעה

האדמה, ואת מאתיים וחמישים נשיאי העדה שרפה האש. הם נשארו לדיראון עולם

הפוסקים הלכה:

"אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת המכלה הגוף והנפש והממון ומה

נשאר עוד? ראיתי לבנים השחירו, ופחות ניפחתו, ומשפחות נספחו,

ושרים הוסרו מגדולתם, ועיירות גדולות נתערערו, וקיבוצים נפרדו,

וחסידים נפסדו, ואנשי אמונה אבדו, ונכבדים נקלו ונתבזו בסיבת

המחלוקת, נביאים ניבאו, וחכמים חכמו, ופילוסופים חיפשו ויספו לספר

והתרחקו מכל אוהביה וגואליה ורעיה, וגם אל כל שאר בשרכם אוהב

כתב רבינו השל"ה הק' ז"ל: "כי הרעה הגדולה שבעולם היא

דורו של אחאב היו מנצחים במלחמותיהן אף שהיו עובדי עבודה זרה,

מפני שהיה חבור ושלום ביניהם, ודורו של שאול היו מנוצחים במלחמה

אף על פי שלא היה בהם חטא, מפני שהיו דלטורין מחרחרי ריב

ביניהם... ושמעתי משאירי הגאון המופלג כבוד מהר"ר פינחס סג"ל ז"ל

אבל, האם כל מחלוקת אסורה, או שמא יש מחלוקת שמותרת? שנינו במשנה:

מַחֲלוֹקֶׁת הִּלֵל וְשַמַאי. וְשֶׁאֵינָּהּ לְשֵם שָּמַיִּם, זוֹ מַחֲלוֹקֶׁת קֹרַח וְכָּל עֲדָּת ו"

אם כן, יש מחלוקת שאותה מותר לעשות, ולא זו בלבד, אלא התנא הבטיח

שסופה להתקיים לנצח. המאפיין של אותה מחלוקת הוא, שאין מסתתרים אחריה

מניעים אישיים מכל סוג שהוא, אלא שמטרתה לברר את האמת, את הרצון האלוקי

שלימוד התורה חייב להיעשות מתוך התנצחות קשה, מתוך בקשת האמת הטהורה

ללא פשרה. ונקטו את הדוגמא של אב ובן, רב ותלמיד, שלמרות שאין קנאה ביניהם,

אותם להתנצח מפני, שאין משוא פנים בהלכה! לכן בתוך כדי הויכוח ביניהם, הם

נעשים ממש אויבים זה לזה, כש"כ מרן רבי ישראל מסלנט זצ"ל: "הלימוד בתורה

חינכה למתינות, דרך ארץ, סובלנות ומנוחת הנפש, הרי שהוא בא וטוען, שבלימוד

התורה הנדרש מאדם היא תקיפות הדעת ועמידה על האמת ללא התמסמסות. אבל,

ההוכחה שהויכוח היה רק לשם שמים, לשם ביקוש האמת, היא, העובדה שבתום

הלימוד אהבתם נשארת איתנה כפי שהיתה לפני כן, ולא עוד, אלא שמתחזקת יותר!

אמת. הסימן שמחלוקת היא לשם שמים, ששוררת בין בעלי המחלוקת אהבה

ואחווה.

וכך כתב גדול דורו רבינו יונתן איבשיץ ז"ל:

"...כללו של דבר: אין לך מחלוקת שאין יצר הרע מפתהו ואומר שכל

הכונה לשם שמים, וח"ו לומר על מחלוקת שהיא שלא לשם שמים. רק

אומרים שהיא לשם שמים? אמרו: 'כמחלוקת שמאי והלל', שאהבו זה

את זה וכבדו זה את זה הנאהבים ונעימים, זהו אות שמחלוקתם לשם

ח(.

ואמנם, למרות שברוב המחלוקות לא נפסקה הלכה כבית שמאי, אלא כבית

הלל, הרי דבריהם חיים וקיימים, נלמדים ונדרשים, בכל בתי המדרש לדורי דורות

ולנצח נצחים. מפני, שתורת אמת היתה בפיהם, וכל מחלוקתם לשם שמים היתה.

והנה, כפי שרמז לנו רבי יונתן ז"ל, דרכו של היצה"ר להטעות את האדם

שמחלוקתו 'לשם שמים', שהרי אז אין המחלוקת עבירה אלא מצוה, אם כן, קיימת

סכנה שעלולים אנו להיגרר למחלוקת מבלי שנרגיש אפילו.

רבינו הרמח"ל ז"ל כתב: "וְהַטָּעוּת הַשֵנִּיה... היא, שֶׁמַטְ עה רְאִּיָּ תם עַד

וּמַחֲזִּיקִּים מַעֲ שיהֶׁם הָּרָּעִּים, כִּי אֵין דַּי שֶׁחֲסֵרָּה מֵהֶׁם רְאִּיַת הָּאֱמֶׁת לִּרְאוֹת הָּרָּעָּה אֲשֶׁר

שַחַת" )מס"י, פ"ג(.

היוצא מדבריו, שיכול להיות מצב שאדם מקיים מצוות, בדקדוק רב שנים

רבות, ולפי דעתוהוא עובד ה'. אבל באמת, הוא נמצא במצודת היצר הרע ועובר

עבירות, רחמנא ליצלן. כידוע, זה היה מצבם של 'נביאי השקר' בימי הבית הראשון.

גם שבתאי צבי וכל הרבבות שנהו אחריו, כך גם 'הפרקינסטים' בתקופה מאוחרת

יותר, היו סבורים, שהם מקיימים מצוות על פי עומק 'חכמת הקבלה'. בעוד שהם

עשו עבירות חמורות ומתועבות מאוד! לכן אנו מתפללים יום, יום: "למען לא ניגע

לריק ולא נלד לבהלה". מפני שיכול להיות מצב, שבו כל היגיעה שאדם יגע בתורה

ומצוות, היא לריק. וזה "ולא נלד לבהלה", שבקשתנו היא, שמעשינו יהיו באמת

לשם שמים.

וכך אמר להם רבא לרבנן: "במטותא מינייכו לא תירתון תרתי גיהנם" )יומא

עב, ב(, ]תרגום: בבקשה מכם אל תרשו פעמיים גיהנום[. פירש"י: "תרתי גיהנם. להיות יגעים

ועמלים בתורה בעולם הזה ולא תקיימוה ותירשו גיהנם במותכם, ובחייכם לא

נהניתם בעולמכם". דהיינו, שייגעו עצמם בתורה לפי דעתם ומכל מקום יירשו

גיהינום, שלא קיימוה, ועברו על דברי תורה בסוברם שמקיימים מצוה.

מספר הימים שיש לו רשות לקטרג, ואילו ביום הכיפורים )שהוא היום השלוש

ענגיל זצ"ל )אוצרות יוסף, עניני שבת תשובה(:

שהוא בא להסית לעבירה, אלא שמגדיל את תאוות האדם עד שאין בכוחו לעמוד

שהיא מותרת. ולא עוד, אלא היא מצוה גדולה!

והנה מה שאמרו שליצר הרע אין רשות להסטין ביוה"כ, זהו היצה"ר הגלוי

להורות שרק השטן עם ה"א הידיעה, אין לו כוח ורשות להסית ביום הקדוש יום

יוצא אפוא, שאפילו ביום המקודש ביותר שישראל דומים בו למלאכים, יש

ליצר הרע אפשרות להסית ולהדיח את ישראל!

במסכת עבודה זרה )נה, א(: אמר רבא בר רב יצחק לרב יהודה: במקומנו יש

בית עבודה זרה, שכשיש בצורת ונחוץ גשם הוא נראה לאנשים בחלום, ואומר להם,

הרי לנו, שהקב"ה נתן כוחות עצומים לס"א בהם הוא משתמש כדי להטעות

אלוקים מדבר מתוך האש. והנה, בא השטן והצליח לשבשם לחלוטין עד שעשו עגל

זהב.

מאחר וראינו שאחד מהכוחות הכבירים שניתנו ליצה"ר הוא להפוך עבירה

למצוה, הרי שהוא משתמש בכוח זה כדי ללבות את המחלוקות ושנאת החינם שבכל

הדורות. "כָּל מַחֲלוֹקֶׁת שֶׁהִּיא לְשֵם שָּמַיִּם, סוֹפָּהּ לְהִּתְקַיֵם" )אבות ה, יז(, היינו, על ידי

כיוון, שסכסוך בין שני אנשים או בין שתי קבוצות, על נושא שבענייני חולין, בין

בנושאים כספיים ובין בנושאים של כבוד ומעמד, ניתן לסיימו על ידי פשרה כלשהי,

שכל צד יוותר מעט 'ויפגשו בחצי הדרך'.

וכך אמר העמקן הגדול, המשגיח דישיבת מיר רבי ירוחם זצ"ל:

"רבינו ישראל מסלנט ז"ל היה מתבטא על זה בצחות לשונו: 'כל

מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים'. כשאנשים פשוטים ניצים

אפשר לפשר ביניהם בנקל, מתקוטטים קצת, ואחרי זמן מה הכל על

מקומו יבוא בשלום; אבל מחלוקת 'לשם שמים' סופה להתקיים!

התורה נעשית היתר במצב ההוא. יכולים אנו להעיד לדאבוננו על

הריסות וחרבנות שנעשו במחלוקת שהיא לשם שמים".

דברים אלה מתבססים על אחד מחידושיו המקוריים והמפורסמים של רבינו

לחנותו יודע הוא שהנהו חוטא כל היום; בעסקו תמיד באונאה וכדומה, בחטאים

גלויים ומפורסמים אינו יודע משום 'היתר', עדין אין הסכנה גדולה כ"כ, 'כי

העבירות הניכרות וידועות קלות הן להשמר מהן', אבל כשאך ילבש האדם 'איצטלא

הר"י מסלנט ז"ל היה אומר דכשאדם הולך לשמועשיעור וכדומה, יוכל

דאין סכנה כסכנתו בדרכו לעשות מצוה.

וכל מה שהמצוה יותר גדולה ונשגבה הסכנה גדולה ביותר, וצריך לדקדוק

עבירות התורה הותרו לו; עובר על לשון הרע, רכילות וכדומה, בדמותו שהנהו עוסק

מצוי, עיקר ההיזק הוא דוקא באותם העוסקים במצות ולשם שמים, ששם הסכנה

גופו ונפשו בפסיעות גסות מבלי שירגיש בזה כלל, כי הלא עושה הוא הכל ל'שם

זה מה שמסופר בפרשתנו, שאותם אנשים גדולים עזרו עוז ואומץ, להילחם

נשאלת השאלה, אם כן, כיצד ידע האדם אם הוא הולך בדרך האמת, או

שמא מוטעה הוא על ידי היצה"ר ללכת בדרך השקר?

והנראה שאמת זו יכול האדם להשיג רק על ידי שיתחבר ויתבטל באופן

מוחלט לגדולי הדור. כמו שהוסיף שם רבינו הרמח"ל בביאור דברי חז"ל הידועים :

"וְהוּא מַה שֶׁאָמְרוּ זִּכְרוֹנָּם לִּבְרָּכָּה )ב"ב עח, ב(: 'עַל כֵן יֹאמְרוּ

הַמֹשְלִּים בֹאוּ חֶׁשְבוֹן', )במדבר כא, כז(, 'עַל כֵן יֹאמְרוּ הַמוֹשְלִּים בְיִּצְרָּם בוֹאוּ

וְנַחְשֹב חֶׁשְבוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָּם, הֶׁפְסֵד מִּצְוָּה כְנֶׁגֶׁד שְכָּרָּהּ וּשְכַר עֲבֵרָּה כְנֶׁ גד

אולם, שוב תצוץ השאלה הבאה, כיצד ידע האדם באם אותו רב שהוא דבק

בו, לומד תורה מפיו ומציית להוראותיו, אכן תורת אמת בפיהו, או שמא הוא עצמו

מכת הס"א? שהלוא, במשך כל הדורות היו אנשים גדולים בתורה ש'מכרו נשמתם

לשטן'. והרי קורח, אדם גדול מאוד היה שרוח הקודש היתה לו, ומשך אחריו

מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות, שתמכו בו ולא במשה רבינו ו"מכור" לשטן

היה!

ומבואר בספה"ק, שהכל תלוי ברצון הפנימי שיש באדם, שאם בעומק ליבו

רוצה הוא לעבוד את השי"ת, ויהי מה, אזי, "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים

אותו" )מכות י, ב(. יגיע אל גדולי הדור האמיתיים, שיורו לו את הדרך לעבודת ה'

באמת. וכשאין לאדם רצון אמיתי לקיים רצון השי"ת, אלא שיש בליבו 'דעות

קדומות', 'רצונות', 'אידיאולוגיות', 'אינטרסים' חומריים או רוחניים, הרי שמן

לעוות אצלו את כל החשיבה. הוא יכול לשנוא אנשים טובים, קדושים וטהורים,

ומושחתים, ולומר, שהם אנשים טובים בעלי כוונות נעלות, חדורי 'אהבת ישראל'.

מחמת 'הרצון הראשון' שהאדם כלל לא מודע לו.

ומפורסם בשם אחד מראשוני החסידות, היהודי הקדוש מפשיסחא זצ"ל:

"כשיבוא המשיח ילכו כל צדיקי הדור לקראתו לקבל פניו, וכל

צדיק וצדיק יבוא עם חסידיו, ומנהיגי ישראל עם אנשים חסידים אשר

שאבו מימיהם. ויהיו ביניהם מנהיגים כאלה אשר משיח צדקינו יאמר

ויאמרו: 'משיח צדקנו מה חטאנו ואשמנו, הלא היתה לנו אמונה כי הוא

צריך האדם לבקש מהשם יתברך, כי יזכה להתקשר לצדיק אמת, והשם

יתברך לא ימנע טוב מהולכים בתמים. ואילו היה רצונכם באמת

הרי לנו בדברי "היהודי הקדוש" זצ"ל, אותו רעיון שראינו בדברי הגר"א

ז"ל, שיש בלב האדם רעיונות מודחקים ומוצפנים, אשר 'ליבא לפומא לא גליא',

שאינם חשופים לפני עולם 'המודע' של האדם. ברם, לפני בורא עולם גלויים

מודע', חידשה הפסיכולוגיה המודרנית ובעיקר זיגמונד פרויד. אבל אינם יודעים,

שהתורה שבכתב, שבעל פה וכל דברי חכמנו בנויים ומושתתים על הבנת "תת

דבריו של אבי תנועת המוסר, רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שחי בזמנו ובסביבתו והוא

הכיר את תורתו.

רבן של ישראל, הסבא קדישא החפץ חיים זצ"ל פרסם ברבים אגרת בשנת

תרפ"ד, אודות מחלוקת קשה שפרצה בירושלים בעניין הרבנות הראשית:

"צר לי מאד ממה שנתרבה המחלוקת בישראל, והוא מה שנתחדש מדי יום

ויום צדדים וצידי צדדים, והכל בפרהסיא ע"י שמדפיסים גליונות הרבה לכל צד

ומשלחים לכל פינה ופינה, זה פונה ומרבה חתימות לצד שלו ומבזה לצד שכנגדו וזה

להיפך )וראיתי לאחד שכותב כל המרבה בחתימות הרי זה משובח, ואני אומר, שכל

המרבה, הוא מרבה מחלוקת בישראל(. הכלל, נעשתה כל הגולה כמדורה של אש,

שאין לך יום שאינו מגיע לידי, נגד רצוני, עתונים וגליונות מכל צד ששופך בוז על צד

שכנגדו, ומאד מאד צר לי שגם על ארצנו הקדושה, הצליח מעשה שטן, וגם היא

נפלה ברשת המחלוקת, ולא אדע מי התיר להם עון לשון הרע ועון מחלוקת שהוא

עון גדול ונורא: