בס"ד

www.emuna.info

פנחס פעל בזמן ליקוי מאורות ומנע מלחמת אחים!

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶן אֶלְעָזָר בֶן אַהֲרֹן הַכֹהֵּן

הֵּשִּיב אֶת חֲמָתִּי מֵּעַל בְנֵּי יִּשְרָאֵּל בְקַנְאוֹ אֶת קִּנְאָתִּי בְתוֹכָם וְלֹא

הבה נתבונן ראשית, באישיותו של פנחס. בערב ראש חודש, מתפללים אנו

ב"סדר יום כיפור קטן": "רַחֲמָנָא אִּדְכַר לָן קְיָמֵּיהּ דְפִּי נחָס קַנָאָה. בְדִּיל וַיַעֲבוֹר"

ומבקשים את רחמי ה', בזכות קנאותו של פנחס.

עתיד[ שעד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים: אמר רבי שמעון בן

לקיש פינחס הוא אליהו. א"ל הקב"ה אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה,

אָנֹכִּי שֹלֵּחַ לָכֶם אֵּת אֵּלִּיָה הַנָבִּיא לִּפְנֵּי בוֹא יוֹם ה' וְהֵּשִּיב לֵּב אָבוֹת עַל בָנִּים". פנחס

זכה לחיי נצח כמלאך, ועלה בסערה השמיימה כחמש מאות שנה לאחר מכן,

כדי לעמוד על רום דרגתו של פנחס, נקרא בתחילת ספר יהושע שם מסופר,

בוערות כלפידים".

כשאהרן ובניו התמנו לכהונה, היה פנחס צעיר מכדי לקבל את התפקיד. ובהיות

הכהונה מוענקת בלידה לזרע משפחת אהרן, הרי שפנחס היה היחידי מזרע אהרן

שלא זכה לה, לא בזמן המנוי ולא בלידתו כמבואר. והסיבה לכך היא, שהקב"ה

סובב שיזכה בכהונה כמתנה אישית, בזכות ולא בחסד, לא בירושת אבות, אלא,

מתוך זכייה אישית!

שהיו ממנו שמונים כוהנים גדולים בבית ראשון ושלש מאות כוהנים גדולים בבית

שני.

אולם, עבור מה זכה פנחס לכל אותן דרגות נפלאות?

פנחס הרג את זמרי בן סלוא נשיא שבט בישראל, וכזבי בת צור, בת מלך

זמרי והרגו לפנחס, אין נהרג עליו". לזמרי עמדה זכות ההגנה העצמית, על פי דין

שכל בני שבט שמעון יכלו להרגו לפני המעשה ועל אחת כמה וכמה, לאחר המעשה,

שהרג את נשיא שבטם. שהרי תיארו בתלמוד, שנעשה לפנחס נס שזמרי לא קרא

לבני שבטו לעוזרו בטרם הרגו פנחס. ונס שני נעשה לו, שלא הרגוהו לאחר המעשה

בני שמעון, שהתקהלו ליד האוהל לאחר שהרג את זמרי ויצא החוצה כשזמרי וכזבי

תלויים באוויר על הרומח שבידו. ברם, פנחס לקח את כל הסיכונים והחליט לעשות

אליהו"!

שלא בדומה לחטא העגל ולחטא המרגלים, שהקב"ה לא העניש את עם

ישראל, תיכף ומיד בזמן החטא. התבוללות עם בנות הגויים היא החטא היחידי

שעשה עם ישראל לכפר עליהם, ולא מתו כולם במגפה וצוהו שיודיע לישראל שהוא

כהן לעולם". ומדבריו מבוארים שני יסודות: קנאתו של פנחס לכבוד ה', ופעולת

הצדקה שעשה פנחס עם בני ישראל להצלתם, הם שגרמו שיזכה בקבלת הכהונה

לעולם.

ולהבנת מהלך הדברים, יש לעיין בסוף פרשת בלק את סדר התרחשות

"וַיָחֶל הָעָם לִּזְנוֹת ... וַיֹאמֶר ה' אֶל משֶה קח אֶת כָל רָאשֵּי

הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לה' נֶגֶד הַשָמֶש וְיָשֹב חֲרוֹן אַף ה' מִּיִּשְרָאֵּל:

השופטים, ולצוות אותם, באופן מיידי, לשפוט את העובדים לבעל פעור ולתלות

גם על כך, ה' נותן הוראה למשה. הכל יעשה הפעם באופן ניסי ביותר. לא על פי חוקי

התורה הרגילים, המורים, שחיוב מיתה הוא רק על פי שני עדים והתראה לפני

כל מי שהענן חשף אותו, הרי שמן השמים העידו עליו שחטא במזיד, ואי לכך, הוא

הרמב"ן שהקשה על רש"י: "ולא הבינותי וגו' ואין דיני נפשות בדיין אחד אלא

בסנהדרין של עשרים ושלשה". והתשובה בהוראת שעה יכול נביא לשנות מן ההלכה

הקבועה. על אחת כמה וכמה, כשנביא זה, הוא משה רע"ה בעצמו. א"כ לחומרת

שומעים את ציווי ה', והם אמורים לצאת מיידית לפעולה. ובכדי להבין את חומרת

המצב, הבה נתבונן בדברי הגמרא בסנהדרין, בתלמוד ירושלמי, רש"י ורמב"ן:

באותה עת, גואה המתיחות בקרב מחנה ישראל. כשנודע, שכשמונים אלף

שופטי ישראל, יוצאים כרגע לדון למיתה, למעלה ממאה וחמישים אלף איש,

הזעיקו בני שמעון, שכנראה מקרבם יצאו חלק גדול מאוד של החוטאים, את נשיא

שיבטם 'למלחמת נגד'. כדי להראות לבני שבטו שהוא עומד לצידם, הוא מחליט

עם ישראל, שהוא עומד בראש המחנה נגד משה. אולם, מחמת מעמדו הנכבד, אין

זה לפי כבודו לקחת סתם אישה נוכרית פשוטה. הוא פונה ישירות אל כזבי בת צור,

בת מלך מדיין, שתעבור עימו את העבירה. אולם, היא טוענת שאביה ציווה עליה

להישמע אך ורק למלך היהודים, כלומר, למשה. זמרי מצליח לשכנע אותה שהוא

גדול ממשה, שהרי, שבט שמעון הוא השני ושבט לוי הוא השלישי. היא משתכנעת,

ואז, מגיע הצעד הנועז והחצוף ביותר, שנועד להצית את אש המלחמה. "תפשה

בבלוריתה והביאה אצל משה. אמר לו בן עמרם, זו אסורה או מותרת ואם תאמר

עצם הדבר שנשיא נכבד בישראל, הולך לבצע מעשה זנות, הוא שיא של

נבלות. כשהוא הולך לעשות זאת בפרהסיא, בפני כל העם, הרי, שזו נבזות ושפלות

שאין כמוה. שאפילו גרועים שבנשיאי הגויים, אין עושים זאת. כשזמרי בא לעשות

את המעשה לפני משה וכל שופטי ישראל, הרי שבכך, הוא חצה את כל 'הקווים

האדומים' וכעת, הוא קורא תיגר על משה ועל כל מערכת המשפט, שהתייצבה לצד

משה רבינו.

בכך לא די, הוא מאשים את משה רבינו כשהוא בשיא גדולתו, בן מאה ועשרים שנה

סמכות הוא אוסר עליו לקחת את המדיינית?? הליצנות שבטיעון זה, הלוא

עול תורה ומצוות, והייתה צדקת גדולה. עובדות אלה היו ידועותוברורות לכולם.

שטות" וכנראה, שלשטות אין גבולות!

כשלדברי הנאצה וההתרסה לא באה כל תגובה, אלא, משה וכל הסובבים

אותו גאו בבכייה, הולך אותו רשע, ומבצע את זממו. החטא מקבל לגיטימציה

לעשות צעד נועז ולהרוג את זמרי בשעת מעשה. הוא לקח רומח בידו, הוריד ממנו

את חוד החנית, והטמינו בבגדו. אזי, הרומח קיבל דמות של מקל הליכה, הוא נשען

על מקלו, בכדי שלא יבחינו שהוא הולך להורגו, וכך הגיע לאוהלו של זמרי. אז, פנה

לאלפים שהקיפו את האוהל וטען שגם הוא מבקש לקחת חלק בנעשה. כדרך כלב

ויהושע, אשר תחילה הציגו את עצמם כתומכים במרגלים. וכך הצליחו להשתיק את

הרוחות ואז יכלו ולהביע את תמיכתם והזדהותם עם משה. מתוך שחשבו בני שבטי

שמעון, כי בכך שפנחס בן אהרן יקח חלק בנעשה, יהיה בכך בכדי להוות אישור

למעשה, התירו לו להיכנס. כשמסקנתם הייתה "התירו פרושין את הדבר" פירש"י:

"ודאי מותר לעשות כן שהרי פנחס עשה כמותינו. כך אמרו העומדים שם כשראו

"וַיָבֹא אַחַר אִּיש יִּשְרָאֵּל אֶל הַקֻּבָה וַיִּדְקֹר אֶת שְנֵּיהֶם אֵּת אִּיש יִּשְרָאֵּל וְאֶת

אמרו חז"ל, כי הרבה ניסים נעשו לפנחס בעת ההיא. בכדי שלא יפגעו בו בני

שמעון בעת שיצא מן האוהל וזמרי וכזבי תלויים על הרומח, החל מיד מלאך להפיל

חללים באותם עשרים וארבעה אלף איש שנילוו אל זמרי והקיפו את אוהלו.

נראה, שיצא לנו כאן חידוש גדול. מעשהו של פנחס מנע מלחמת אזרחים

עקובה מדם, שיכלה לכלות את עם ישראל. במעשה העגל, כשיצא משה בעזרת שבט

לוי להרוג את אותם מהערב רב, שעבדו לעגל, הרי שאיש לא עמד בפניו. ולכן, פעולת

'ניקוי השטח' מעושי העגל ועובדיו, עברה בשקט. אולם, הפעם, נוכח משה לדעת,

שישנה התקוממות, יש 'מנהיג' למרד הלוא הוא זמרי. את מעשהו עשה בפרהסיא

הנה עכשיו גם הוא מועמד להריגה. אדרבא, שינסו להרגו, אז כל העשרים וארבע

יעמדו לצידו במלחמה ואליהם יצטרפו עוד כמאה וחמישים אלף חוטאים

שמועמדים להריגה, וזה סופו של עם ישראל. מפני שהאויבים מסביב יחסלו את מה

שיישאר לאחר החיסול ההדדי. )אגב: כך חרב הבית השני, על ידי מלחמת אחים.

המהפיכה' השאר כבר נוצר מאליו בדינאמיקה של הקרבות.

על דרך הפשט, זאת הסיבה שמשה והזקנים בכו. אם השופטים יתחילו

להרוג את זמרי ואנשיו, הרי תהיה 'מלחמת אזרחים', והעם יחוסל. ומאידך, משה

והשופטים מצווים על ידי ה', להתחיל בביצוע השיפוט וההריגה. וברור, שאינם

יכולים לעכב את מימוש הציווי! יתר על כן, מובן מאליו, שאם המצב הנוכחי ימשך,

הקב"ה יחסל את עם ישראל באופן מיידי, מה שנמנע מלעשות בחטא העגל ובחטא

פנחס במעשהו, חיסל את 'המנהיג' והמגפה חיסלה מידית את עשרים וארבע

אלף עושי דברו של זמרי. וכך ניצל עם ישראל מהסכנה הגדולה ביותר שריחפה עליו

במדבר.

פנחס לא הסתפק במעשה הנועז שעשה, ובכך שהרג את הרשע הגדול וקידש

אלא ויפלל מלמד שעשה פלילות עם קונו בא וחבטן לפני המקום אמר לפניו רבונו

של עולם על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל דכתיב ויהיו המתים במגפה

ארבעה ועשרים אלף". והרמב"ן ביאר שפנחס מנע במעשהו את מיתתם המיידית של

יותר מחמש עשר ריבוא החוטאים בבעל פעור, שנמסרו לידי שופטי בני ישראל

שיהרגום מיד. שבזכות מעשהו של פנחס שב חרון אף ה' מישראל, ולפיכך לא נצרכו

עוד להוקעה ונשתנה דינם. נמצא איפוא, שמכוח מעשה פנחס ותפילתו, נפעל כל

הנצרך במקום מה שהיה דרוש מתחילה להיות על ידי הוקעת ראשי העם והריגת

יותר מט"ו ריבוא נפשות, והיה בכוח תפילתו של פנחס לתקן הקלקול ולהותירם

בחיים.

והנה, לפנחס היו מספר סיבות לעשות את המעשה. א. הנה, מבזים את מנהיג

הדור, את משה רבינו, שהוא גם דו"ז. ב. ההתבוללות עם בנות מואב, פוגעת מבחינה

'לאומית' בעם ישראל. ג. הוא הצליח להראות לעם ישראל, שהוא אדם אמיץ ביותר

השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א והרג נשיא

שבט מישראל. טענתם הייתה שעצם העובדה שהוא עשה את המעשה ולאצדיקים

אחרים, שהיו ידועים ומפורסמים דוגמת משה, כלב, יהושע ודומיהם מלמדת, שלא

ממניעים טהורים בא מעשה הקנאות, אלא, משורשיו הטמאים של פנחס, שבאו לו

רעות ואכזריות של שופך דמים.

לראות את חילול כבוד ה', רק הם רשאים לפגוע באותו אדם שמחלל שם שמים

בפרהסיא.

זו ההדגשה במעשה פנחס, שעבורו זכה לכל אותו שכר שפורט לעיל. מפני

שלא חש לא לכבוד משה ולא לכבוד עמו, לא לכבוד עצמו ולא למעמדו, אלא, אך

מנע מלחמת אחים, גם זה לא היה המניע. לכן, נשאר שמו לדורי דורות והוא שיזכה

לבשר ביאת הגואל בב"א.

שזכה לכהונה בזכות מעשיו. מצב חירום מחייב הוראת שעה לשיפוט

מהיר והוצאה להורג מיידית! עמדו להוציא להורג רבע מהעם! ויכלה

להתפתח מלחמת אזרחים. כוונת זמרי להתיר את הזנות בפרהסיה .

פנחס נקט בדרך עורמה כדי להצליח במעשהו. פנחס הציל במעשה והציל

בתפילה.