בס"ד

www.emuna.info

עיר מקלט: בית הבראה לזהירות, זריזות, אחריות!

בסיומה של פרשת מסעי החותמת את ספר במדבר, שהוא למעשה סופה של התורה.

שכן ספר דברים, נקרא "משנה תורה". אנו מוצאים את מצוות ערי המקלט. והנה התורה

פירטה והרחיבה במצוה זו, עד מאוד. משה רבינו הבדיל תיכף ומיד, לפני מותו, שלש ערים

בעבר הירדן המזרחי, למרות שלא היו קולטות, עד שנבחרו שלש הערים שנתן יהושע בארץ

ורצונו של משה להיות שותף בעשיית המצוה, למרות שמעשיו הינם חסרי תוקף בהווה,

ולהתעמק, מה זה ועל מה זה? היכן אותה חשיבות עליונה, לשעה ולדורות, לכלל ולפרט,

בשורשיה ובמהותה של מצוה זו!

א. התראה, אך ורק אם התרו באדם, בצורה ברורה, מפורשת ומפורטת כגון: אם רואים

אדם שעומד לרצוח אדם אחר, יש לומר לו, בצורה שתהיה מובנת לו: אל תהרוג מפני שזו

עבירה, וחייב אתה עליה מיתת סיף בבית דין. ורק אם אותו אדם עונה, שהוא הבין את

משמעות ההתראה, ולמרות זאת, מתכוון הוא לעשות את מעשה הפשע, ואכן, ביצע אותו

הרי עונשו, להביא קורבן חטאת. אך ורק על עוון רציחה, הענישה התורה את האדם, אף אם

עשה את מעשהו בשוגג. וזאת כדי ללמד, עד היכן חמור עוון הרצח. כמו שכתב הרמב"ם,

שעוון זה חמור יותר מע"ז, ג"ע וחילול שבת:

"שאף על פי שיש עונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו

של עולם כשפיכות דמים. אפילו ע"ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת, אינן

כשפיכות דמים. שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה, אבל שפיכות

ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין שנאמר

רק לא היה כאחאב וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות לא נמצא עון

שחייבו כלייה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו, אלא דמי נבות שנאמר ותצא

הרוח ותעמוד לפני ה' זו רוח נבות ונאמר לה תפתה וגם תוכל. והרי הוא הרשע

אולם, עדיין צריכים אנו להבין, הרי בסופו של דבר, נעשה מעשה ההריגה בשוגג, אם

כן, למה הענישה התורה את האדם, והלוא מקובל להבין, שהעונש בא על כוונה רעה? נקודה

שבית הדין מטיל על עבריין, הוא מלקות. אם ראתה התורה, בהלכה זו, שאף השוגג ראוי

לעונש, למה אין מטילים עליו עונש מלקות? אם מטרת העונש, היא סילוקו ובידודו של

החוטא, מן החברה לתקופה ארוכה, הרי ניתן היה לכלאו בבית האסורים, כמקובל בימינו

בכל העולם. הרי גם בתקופה שניתנה התורה, כבר היו נהוגים בתי סוהר, בהם כלאו

עבריינים מסוגים שונים, כמסופר בסוף ספר בראשית, ביחס ליוסף. ואף אם נטען שבית

סוהר הוא מקום שלילי המשחית את האדם והופך אותו לפושע, ולכן אין ראוי לכלוא בני

אדם )כמו שהארכנו לבאר בפ' משפטים(, הרי ניתן לגרש אותו אל מחוץ למחנה כמו שנענש

המצורע על שדיבר לשון הרע.

והנראה בביאור העניין, שתכלית התורה היא לחנך את האדם למידות טובות. כמו

מביאה לידי נקיות. וכך עולה האדם מדרגה לדרגה. הזהירות והזריזות הן שתי המידות

הראשוניות והיסודיות ביותר, בבניית אישיותו של האדם. הרמח"ל שבנה את כל ספרו

"מסילת ישרים", על גבו של אותו מאמר, אילפנו בינה, שהזהירות משמעותה, שליטת

האדם על גופו ואבריו, ומניעתם מעשיית מעשים רעים. הווי אומר, ציות מוחלט לכל שס"ה

מצוות לא תעשה. באותו אופן, מידת הזריזות, הטמונה בכוחות הנפש של האדם, תכליתה

לאפשר לו להפעיל את כל גופו באופן הנמרץ והמהיר ביותר, לביצוע כל המעשים הטובים

במקום ובזמן כמתחייב. הווי אומר, מימוש כל רמ"ח מצוות העשה, בצורה המושלמת

ביותר.

שקיבל את החיים, יודע הוא, מאילו מאכלים עליו להיזהר, מפני שהם עלולים לגרום לו נזק

אחרים. באותה מידה, יודעים הם, מאלו יצורים עליהם להישמר, ומי הם אלה שאיתם

מותר להם 'להתיידד' ואליהם מותר להתקרב. חסם נוסף ניתן לה לחיה, שלעולם אינה

הורגת את בן מינה. ידע זה, אשר רב הוא עד מאוד, וכוחות אלה הוטבעו בתוך נפשה של כל

בנוי מתאים, כשבכל תא יש גרעין, ובכל גרעין ישנם גנים, כשכל אחד מהם מבטא את אחד

מן הכוחות שיש לאותו ייצור. ככל שהייצור מורכב יותר 'חכם יותר', יש לו מספר רב יותר

של גנים. גם את הכוחות הגלומים במידה השניה זריזות, רואים אנו, שהם נמצאים אצל

החיות באופן מופלא. המתבונן בציפור הבונה את קינה, או בטורף העט על טרפו יראה,

באיזה זריזות הדברים נעשים. והלוא, אף אל הנמלה הקטנטנה, שלח אותנו החכם באדם

ברם, נשתנה האדם מכל מאות אלפי סוגי החיות שהזהירות והזריזות לא הוטבעו

בתוך 'הגנום' שלו. לכן האדם הוא הייצור היחיד שאינו יודע ממה עליו להיזהר! לשם

המחשה: אם הצגנו את החיות, שאינן אוכלות שום דבר המזיק להן: לא פטריות רעילות

ולא שום צומח אחר העלול לפגוע בהם. הרי שהאדם אוכל, מחוסר ידע, פטריות רעילות

ושאר דברים המזיקים לו אף ממיתים אותו. גם מידת הזריזות לא הוטבעה בו, בעצם

מהותו, כפי שאצל שאר היצורים.

זאת הסיבה, ששאר היצורים מסוגלים לגדול באופן עצמאי מעת היוולדם, בעוד

שהאדם הוא הייצור היחיד, הצמוד להוריו שנים ארוכות. מה שניתן לחיות כמתנה, בתוך

מערך הגנים שלהם, אמור להיבנות אצל האדם דרך הדעת והתבונה, וזאת על ידי הוריו

ומוריו, בצורה איטית ומדורגת, לאורך שנים רבות. זה פשר מאמר חז"ל "שור בן יומו קרוי

מה לאכול וכל הנצרך לקיומו ולהתרבותו. אדם אם יינטש על ידי הוריו בעודו צעיר, הרי

שתוך יום יומיים ימות!

יוצא אפוא, שחובה על האדם לרכוש במהירות האפשרית, לפחות את שתי המידות

היסודיות הנ"ל. הכלי לרכישת המידות היא הדעת, כפי שאנו אומרים מידי בוקר "אתה

ולאדם נתן גוף חלש ורכרוכי, וכבר האריך בזה החסיד המפורסם, רבינו בחיי זצ"ל ב"חובת

עצמו, ולבנות במערכי ליבו את כל המידות הטובות, ובראש ובראשונה את הזהירות

ונקיות, הינן חובה לכל אדם. המידות הבאות אחריהן, הינן בגדר חסידות ואין כל אדם

מחויב לנהוג בהן.

"הִנֵה עִנְיַן הַזְהִירוּת הוּא שֶיִהְיֶה הָאָדָם נִזְהָר בְמַעֲשָיו וּבְעִנְיָנָיו, כְל ומַר,

הבה נראה אימתי מתחייב האדם לגלות לעיר מקלט:

"וְ אם בְפֶתַע בְלֹא אֵיבָה הֲדָפ ו א ו הִשְלִיךְ עָלָיו כָל כְלִי בְלֹא צְדִיָה: א ו בְכָל אֶבֶן

החברה, לחייבו להתבדל ממנה, בכדי שלא יסכן את יתר בני האדם בהתנהגותו הבלתי

מחושבת והבלתי אחראית.

יתר על כן, בהיות האדם הבלתי זהיר בחברת אחרים, הוא מהווה גורם לקלקול

הזהירות גם אצל בני אדם אחרים, אשר כבר השרישו בקרבם את מידת הזהירות. שכן

למדנו הרמח"ל, שאחד הגורמים להפסדת מידת הזהירות הטבועה באדם היא:

"החברה, דהיינו, חברת הטפשים והחוטאים... פעמים רבות אפילו אחר

שנתאמת אצל האדם חובת העבודה והזהירות בה, יתרפה ממנה או יעבור על

של התורה: האדם שהרג את זולתו בתאונה, לא הכירו מעולם, לא התכוון להרע לו לפני כן

והוא מצטער מאוד, מאוד על מה שקרה לו אחרי כן! אם כך, כיצד התרחשה התאונה?

במשך שנים, הסבירו הממונים על הבטיחות בדרכים, שרוב התאונות נובעות מכך,

שהכבישים לא טובים, צרים מאד, מפותלים מידי, תשתיתם גרועה וכיוצ"ב. בכדי לתקן את

המצב, עשו כבישים חדשים, רחבים וטובים, אולם, מספר התאונות לא ירד! אז טענו

המקשים על בני אדם לקנות רכבים חדשים וטובים. בכדי לרפא בעיה זאת, הורידו את

המיסים המוטלים על הרכב, וכך רואים אנו היום על הכבישים, רכבים חדישים, משוכללים

ומפוארים, ברם, מספר התאונות לא ירד! היום הכול מודים, שרוב התאונות נובעות,

לראות זאת במו עיניו, האנשים נוסעים מהר מידי, אין מקפידים על חוקי התנועה, מדברים

בטלפון בעת הנהיגה, דבר הגורם, לפי כל המחקרים, לחוסר תשומת לב ולחוסר ריכוז

בנהיגה, ובכך הוא מהווה, גורם לתאונות רבות. וכך ניתן למנות עוד כהנה וכהנה, פעולות

וברוב המקרים, גורמת לפציעות קשות ובינוניות וגורמת לנכותם של אנשים לאורך כל

החיים.

איטית מידי למה שמתרחש על הכביש. וכל פעולה של אחד מהנהגים יש השלכה לא רק

ביחס לכלי הרכב אשר בו הוא נוהג, אלא גם ביחס לכלי הרכב האחרים אשר נמצאים על

הכביש. בין אם הוא האט את כלי רכבו, או האיץ את מהירותו, בין אם הוא פנה לימין הדרך

ובין לשמאל, בין אם הוא פתח במהלך של עקיפת הרכב שלפניו ובין אם הוא אִפשר לרכב

שמאחוריו לעקוף אותו, כל אחת מפעולות אלה וכיוצ"ב, מצריכות תגובה מהירה של כל כלי

הרכב הנמצאים בסמוך לרכב. חוסר תגובה מהירה של אחד מאותם הנמצאים בסביבה,

עלול לגרום לתאונה. הווי אומר, מידת הזריזות חשובה היא עד מאוד.

ואמנם, אחד מן הקדמונים, שחי בערך לפני כשבע מאות שנים, שהסתיר את זהותו

למרות שספרו זכה לתהילת עולמים, הלוא הוא בעל ספר "אורחות צדיקים" כתב:

על זריזות מופלאה, אשר גם אצל צעירים קשה למוצאה.

את מידת הזהירות כנחוצה ביותר, הרי שמשלימתה היא הזריזות. כלומר, שומעים אנו

לצערנו, יום יום, על תאונות ואסונות הן בבית והן ברחוב, הן במקומות העבודה והן

תיקונם נדחה מיום ליום ומשבוע לשבוע, מסיבות של הזנחה ועצלות. ואם עסקנו באופן

ברם, אין מודה האדם, ששורש מעשיו מעצלות בא, ואם יאמרו לאותו אדם, שזריזות אין

החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו, לפי

דעתו המשובשת, להקל עליו ולהניחו במנוחת עצלותו. והוא איננו רואה שאין

אשר לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעה הנכונה. הוא מה ששלמה צווח ואומר

שיהיה אפלו חש לדברי המוכיחים אותו, אלא יחשוב הכל לתועים ושוטים והוא

הכול מודים, שהענישה הקלה של בתי המשפט, יש לה חלק גדול בריבוי תאונות

הדרכים. אילו הייתה נוהגת בימינו מצוות ערי המקלט, הרי שכל אותם נהגים שגרמו

להריגת אדם, היו יושבים שנים רבות בערי המקלט.

לפניו אדם, ובקשה בפיו: למחרת עליו להישפט בבית המשפט, וחושש הוא שיוטל עליו עונש

חמור, לכן מבקש הוא ברכה להינצל מעונש. שאלו רבינו זצ"ל: "על מה מעמידיםאותך

למשפט, מה טוענים כנגדך"? ענה לו אותו אדם, שהוא גרם לתאונת דרכים, ועל כך עומד

הוא למשפט. לפתע קם הסטייפלר, שהיה כבר בשנות העמידה, נטל את מקלו בידו, והתחיל

לצעוק בקול גדול: "רשע, רוצח, צא מהר, מהר מביתי, אינני רוצה שתשהה בביתי ולוא

רגע". אותו אדם נבהל, והחל לנוס, הסטייפלר דלק אחריו עם מקלו, בעוד שהוא ממשיך

לצעוק ולגעור, עד שראה את אותו אדם ברחוב!

הרי לנו, כיצד ראה גדול הדור, את אותו אדם שהרג בשוגג.

עדיין ניצבת לפתחנו השאלה: למה דרשה התורה להגלותו לעיר מקלט ולא אל מחוץ

למחנה?

כך יש מחלות הנפש. מהן אותן מחלות: קנאה, שנאה וכיוצ"ב תכונות רעות, וכשם

שהרופאים הם רופאי הגוף, כך החכמים הם רופאי הנפש.

הרי לפנינו, את שכתב הרופא הגדול, שכל אותן תכונות ומידות שליליות, אשר

פוגמות והורסות את חייו האישיים של האדם, ואת המרקם החברתי כולו, יש לרפא באופן

דומה לזה, שבו מרפאים אנו את מחלות הגוף. הווי אומר, הצעד הראשוני הוא אבחון

המחלה, כלומר, משורשה של איזה מידה רעה, באה הבעיה הניצבת לפנינו. השלב השני הוא

עד שירגיש יחס של אדישות לממונו. אז, ורק אז, נוכל להחזיר אותו לדרך האמצעית, והיא

הראויה לאדם הראוי!

לאור דרך זו, האדם הנגוע בחוסר זהירות, תכונה אשר אנו מכנים אותה כיום,

שתי המידות הנקובות יהיה, באופן שנביא את האדם, צעד אחר צעד, לשיא של זריזות

ולשיא של זהירות. רק לאחר תקופה ממושכת שבה ינהג באופן זה, נצליח לעקור ממנו את

ההרגלים הרעים, ולשתול בקרבו הרגלים חדשים.

'רגלים', מלשון "הרגלים". חובתו של האדם אפוא, לחזק את המידות הטובות בשני

הסוגים, לעקור את ההרגלים הרעים אותם רכש, ולתקן את ההרגליםהרעים איתם נולד.

ידוע לכולנו, שתיקונה של מידה היא משימה אפשרית, אבל קשה מאוד. כבר אמר

רבם של בעלי המוסר, רבינו הגרי"ס זצ"ל, שאמנם נכון הדבר, יכול האדם להיות בן תורה

וירא שמים בלי לימוד המוסר. אולם, כשם שאי אפשר לראות בלי עיניים ולשמוע בלי

אמרתו השנייה ידועה ומפורסמת, אשר לפי דעתו, "קל יותר לידע ש"ס בעל פה, מאשר

שהרג בשוגג, את מידות הזהירות והזריזות, אשר הינן לקויות אצלו?!

בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו".

ישנה דרך חינוך אקטיבית וישנה דרך חינוך פסיבית. הדרך האקטיבית היא דרך

המוסר, כמו שהראנו בדבריו של הגרי"ס, אולם קשה היא. וכבר אמרו התנאים, מועטים בני

עליה. הדרך הפסיבית, קלה היא. והיא ניצול תכונות שליליות בכדי להשיג מטרות חיוביות!

אותה תכונה שציין הרמב"ם, שהאדם למד מבלי משים את אורחות החיים מן

החברה הסובבת אותו, ולכן הזהיר והקדים בראש ספרו, לא לשהות בחברתם של רשעים,

יש לנצל באופן חיובי, כך שבהיות האדם בחברת החכמים והצדיקים, ילמד ממעשיהם וינהג

בדרכיהם.

אם כן, לאור האמור, הרינו לחפש מסגרת אשר בה יהיו בני האדם, שיצטיינו בראש

אותם אנשים, אם ירצה ואם לא ירצה, יתחיל 'להשתפשף' ולספוג לקרבו נורמות וטבעיים

הקודש והמקדש, השרישה בקרבם תכונות אלה. שהרי כל היודע בטיב עבודה זו, מכיר

בזריזות הנצרכת לעשייתה. שהרי אנשים רבים מאוד, עומדים בתור ומחכים להקרבת

קורבנם. ואם לא יהיו מעשיהם של הכהנים בשיא הזריזות, לא יעמדו לעולם בקצב העבודה.

שיאה של הזריזות נצרך היה בעת הקרבת קורבן הפסח, אשר היו צריכים להקריב בתוך

וגורם נזק כספי למביא הקורבן. אולם, לא רק במעשיו היה חייב הכהן לדקדק ולדייק עד

מאוד, אלא אף במחשבתו היה עליו, 'להחזיק ראש' ולזכור, עבור מי עליו להקריב קורבן זה,

מי הוא מקריב כל קורבן. כלומר, לשבט הכהנים היו שתי תכונות אלה, הן באופן מולד והן

באופן נרכש.

והכהן אכן טעה, צריך שיהיה לו אומץ הלב, לקום, להודות ולומר לבעל הקורבן, ובכן

טעיתי, ולצערי הרב קורבנך נפסל. אם שיש לו את העוז לומר זאת, לאחר מעשה, משמש לו

הדבר כדרבן להיות זריז וזהיר לפני מעשה. שכן, האדם הבורח מהאחריות אשר אין לו

מידת האמת והאומץ לומר טעיתי, הרי שהוא מוסיף כוח ליצר הרע המחלישו, לפני המעשה

לא ידע זאת איש, כיון שאתה לא תספר זאת לזולתך?

אכן, בכדי שלא יהיה האדם הורג בשוגג ובוכה ומצטער לאחר המעשה, עליו להיות

מורי ורבי, איש המוח והלב, הגאון הגדול רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, היה מדגיש

ולא רק כלפי אחרים אלא אפילו כלפי עצמו הריהו מתנער מכל דבר ואומר לא

נְקִיִים וגו'. וַ תאמְרִי כִי נִקֵיתִי וגו'. הִנְנִי נִשְפָט א ותָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי",

לא חטאתי! ואכן, זו היא עיקר התביעה ממנו ועליה הוא נענש, וכמו שכתוב

"הִנְנִי נִשְפָט א ותָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חטָאתִי", הרי הדגש אינו על עצם החטא אלא על

להודות באחריותו למעשה הנפשע, דבר שיביא לו צער ונקיפות מצפון, יכול הוא להניח את

נטל האחריות על כתפיהם של אחרים, כך שיסיר הוא מעצמו, כל כתם ורבב, ואז יתהפך

המצב לחלוטין ולמרות עשותו מעשה זמיר, יהיה הוא 'מוכיח בשער' ומבקששכר כפנחס!

תופעה זו מוכרת היום היטב בחברה. נוצר מצב בו כל אדם בכיר, מטיל את האשמה

למחדלים וכישלונות, על כתפי זה שמתחתיו, עד לנמוך שבנמוכים, בעוד הוא עצמו מוציא

לכן יחס מו"ר הגר"ח זצ"ל חשיבות רבה כל כך לנטילת אחריות, עד שבאחת

ההזדמנויות, כשמסר לנו מתורת רבו ר' ירוחם זצ"ל, המשגיח דמיר, ניסח כך את הדברים:

נחזור אפוא לראשית הדברים, התורה הקדושה, שהיא 'תורת חיים', לימדה אותנו

החטא. מוסר הוא, לאחר המעשה, איך יוצאים מתוך החטא, נרפאים ממנו באופן

שהמחלה לא תחזור על עצמה. אם חטא האדם בשוגג, לא מצאה התורה מקום להענישו,

אלא ידאג הוא איך לתקן את נפשו, על פי דרכי המוסר הכתובות והמקובלות. וילך אצל

החכמים רופאי הנפש, ויסיעוהו בכך.

אולם, אם חטא והרג את הנפש, חייבת החברה לשמור על עצמה מפני הישנות

לא ניטיב את מידותיו ומכאן, שאין אנו משתמשים בעונש זה. אם נבנה בית האסורים

האנשים רק יחליאו זה את זה ביתר סאת. על כן ציוותה התורה, להכניס את אותו רוצח

הנ"ל. החינוך האמיתי לא נעשה על ידי הטפה, אלא על ידי המופת האישי. פעם נשאל מרן

החזון איש כיצד משפיעים על אחרים? ענה החזון איש כך: כשרוצים למלאות כוסיות

קטנות, אפשר להציב אותן מסביב לגביע הגדול. כשנשפוך יין לגביע הגדול, הרי לאחר

שיתמלא ויעבור על גדותיו, נמשיך לשפוך אל תוכו, ואז יתמלאו הכוסיות הקטנות מסביב

מן היין הנשפך אל תוכו. כך גם האדם הגדול, הרב המשפיע על תלמידיו, מכוח אישיותו

מתנהג בחוסר זהירות וזריזות, הוא מרגיש את עצמו, כמקרה חריג, אנשים מביטים בו

במבטי חמלה, ייצור מוזר, כנראה אדם מוגבל. הם אינם מעירים לו, הם אינם בזים ולועגים

לו, אולם, עם הזמן הוא מתחיל 'ליישר קו' ולהיות "נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו

נרכשים, טובים יותר ופולט מקרבו את ההרגלים הרעים והמורעלים, אשר היו בקרבו. לכן,

לא קצבה התורה כמה זמן יהיה כל אחד בערי המקלט, מפני שלכל אדם נצרכת תקופת

החלמה שונה, ורק הקב"ה הוא היודע מהי אותה תקופה, לכן, תלה הכתוב את משך

כל חכמיה וחוקריה, טרם השכילו לרפאותה. בעיות ששורשן בגורם

'האנושי' במידות רעות, אין לתקן בבית האסורים ואין לפתור בתוכניות

של 'נהיגה מונעת', אין לרפאן על ידי פסיכולוגים, סוציולוגים

וקרימינולוגים, אלא על ידי הבאת אותם אנשים אל תוך 'חממות בריאות',

אשר בהן בריאותם המוצקה והאיתנה של בני אותה קבוצה, תקרין על

האנשים האחרים, עד שיהפכו 'לאנשים חדשים' בעלי אחריות, זהירות

וזריזות!