"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל.. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם"

(במדבר לג, א-ב)

שואל ה"שפת אמת": מפני מה התחיל הכתוב ב"מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם", ואילו בסיום הפסוק המילים בסדר הפוך: "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם"?

עונה על כך ה"שפת אמת" (פרשת מסעי, תרל"ב): "שיש מקומות שאין להם קיום רק על ידי שמתרחק האדם מהם ככל ענייני עולם הזה, שביטולם זה קיומם. ונקרא מסעות שהמסע משם הוא הַמַּעֲלָה".

לפעמים המסע נועד על מנת להגיע למקום מסוים, ולעיתים תכליתו היא דווקא לצאת ולהתרחק ממקום המוצא. שני סוגי מסעות אלו חשובים, וכדי לרמוז על שניהם נכתבו הכפילות והשינוי שבפסוק.

אומר לנו ה"שפת אמת": "שיש מקומות שאין להם קיום רק על ידי שמתרחק האדם מהם" - ישנם דברים בעולם הזה (כגון תאוות גשמיות או מקומות המרוחקים מהקדושה) שקיומם האמיתי וייעודם מושגים דווקא על ידי התרחקות מהם ושלילתם. כאשר האדם מתרחק מהם, הוא מונע מהם להשתלט עליו. עצם ה"דרך" והנכונות להתנתק מן השלילי כדי להתקרב לבורא - הן הן הַמַּעֲלָה.

התחנות שעברו בני ישראל במדבר נקראו "מסעות" (מלשון נסיעה והתרחקות) דווקא משום שהעזיבה וההתרחקות מהמקום הקודם היא זו שיצרה את ההתעלות.

רעיון זה מזכיר גם את דבריו של רבי ברוך ממז'יבוז' שציין, כי העולם הזה נראה חשוך ומר למי ששקוע בתוכו, אך הוא מתגלה כמואר ומתוק למי שמתעלה ומתרחק מן התאוות.

הרב איתן שנרב, מהספר: "שפת אמת תכון לעד"