בס"ד

www.emuna.info

פרשת מי מריבה, הינה מהפרשיות הסתומות ביותר בתורה. רבים מן

הראשונים מנסים לפענח, כל אחד על פי דרכו, מה היה חטאו של משה רע"ה, שעליו

קיבל עונש כה חמור, למות במדבר! "לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָהָל הַזֶה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר

עם ישראל ובחינוכו, בלימוד התורה בחינוך יום יומי לקיום המצוות, אין הוא זוכה

למשאת נפשו להיכנס אל "ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו".

ברם, גם הנמקת העונש חמורה וסתומה עד מאוד, אולי אף יותר מן העונש.

ההאשמה "לֹא הֶאֱמַנְתֶם בִי", ביחס למנהיגי האומה משה ואהרן? אולם, עיקר

הקושי הוא, היכן טמון החטא?

"פרשה זו רבו עליה כל מפרשי התורה, ותרתי בה לאור באור

החיים, וקודם שנעמוד על פשטן של כתובים נקדים להבין מה היתה

שגגתו של משה בענין זה, אשר היה סיבה לגזירתו, וראיתי שנאמרו

עשרה דרכים בענין בדברי מפרשי התורה, והן הנה בקצרה...". ולאחר

שהוא מונה את כל עשרת הפירושים, הוא מסכם כך: "הנה כל העשרה

לקושיותיהם של: הרמב"ן, הראב"ע האברבנאל ועוד ועוד. הוא כמובן,

נותן פירוש משלו.

אנו נמקד את הדיון בפרשנותו המקורית מאוד של הרמב"ם, אותה הביא

בהבלעה, בתוך מאמרו המפורסם "שמונה פרקים", וכה דבריו שם:

"ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים משה רבינו, עליו

השלום, כבר אמר אליו השם יתברך: 'יען לא האמנתם בי להקדישני

על אשר לא הקדשתם אותי, וחטאו, עליו השלום, הוא שנטה לצד אחד

בזה, בדין האיש ההוא הוא חילל השם יתברך, מפני שמתנועותיו

ומדבריו כולם למדים... ואיך יראה בו הכעס והוא מפעולות הרע, כמו

שבארנו, ולא יבא כי אם מתכונות רעות מתכונות הנפש" )פ"ד(.

כינוי גנאי חריף, לעם ישראל. דבר שלא הגיע להם מכיוון, שדרישתם למים, הייתה

מוצדקת ולא היה בה משום קנטרנות ומרדנות, כפי שהיה בשעה שדרשו בשר. שהרי

מים, הם מיצרך חיוני ביותר, שלא ניתן לחיות בלעדיו אף זמן קצר. התבטאות זו של

מתבוננים במשה בכל עת ובכל שעה, בבחינת "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" )ישעיה ל,

כ(. מאחר והוא היה כליל השלימות, מבחר המין האנושי, הרי שמכל מילה שאמר

בעוד שלמעשה, הקב"ה באמת לא כעס עליהם, כתוצאה מכך, יתחילו לחשוב, למה

הקב"ה כועס עליהם, כשלא עשו כל עוול? בין לפי ההבנה הראשונה ובין לפי ההבנה

השניה, יצר דיבורו של משה חילול ה', שהוא העוון החמור ביותר, כפי שהתבאר

במסכת יומא )פו, א(. בעוד שתכליתו של האדם היא לקדש שם שמים. זה פשר

הרמב"ן שהביא פירוש זה, סירב לקבלו מכל וכל, והירבה להקשות עליו

ולפרוך אותו, ונתן פירוש משלו. אולם, אנו נלך בעקבות פירוש הרמב"ם. אבל עלינו

לענות על מספר שאלות: א. הלוא, משה רבינו חטא מספר פעמים ולא נענש עליהם,

למה הכעס, הינו חטא חמור ביותר מכל החטאים האחרים? ב. למה הכעס מבטא

את הפתח נמצא אולי בדברי הרמב"ן, שלמרות, ששלל לחלוטין את פרשנותו

של הרמב"ם, אודות חטאו של משה. אולם, גם הוא תומך בדעה שעוון הכעס חמור

עד מאוד. ההוכחה הטובה ביותר, שהלוא במכתבו המפורסם, אותו שלח מעכו

לקטלוניא לבנו, המכונה "אגרת הרמב"ן", והמופיע כיום כמעט בכל סידור ובהרבה

ספרים, פותח הוא את דבריו באזהרה מפני מידת הכעס.

"תִתְנַהֵג תָמִיד לְדַבֵר כָל דְבָרֶיךָ בְנַחַת לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבָזֶה תִנָצֵל

וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְשָרֶךָ, וְאֵין רָעָה אֶלָא גֵיהִנָם, שֶנֶאֱמַר וְגַם רָשָע לְי ום רָעָה.

וְכַאֲשֶר תִנָצֵל מִן הַכַעַס תַעֲלֶה עַל לִבְךָ מִדַת הָעֲנָוָה שֶהִיא מִדָה טוֹבָה מִכָל

הַמִדוֹת טוֹבוֹת".

אם היו מטילים על כל אחד מאתנו, לנסח מכתב קצר ובו אזהרה להימנע

מעבירות ולקיים מצוות, סביר מאוד להניח, שהיינו פותחים אחרת לגמרי מכפי

שניסח הרמב"ן את אגרתו. היינו מדגישים אולי את ענייני שמירת הלשון, או את

עניין המאכלות האסורים, ושמא, עניינים שבקדושה, או התמדה בלימוד התורה.

אולם, מתוך סידור הדברים, של מאור עינינו הרמב"ן, עלינו ללמוד, שחטא הכעס

חמור מכולם. וכך מצאנו גם בדבריו של רבינו חיים ויטאל ז"ל בספרו "שערי

קדושה" )ח"א, שער ב'(:

עצם קביעה זו, יש בה כדי להחריד כל אחד ואחד! שהרי אם יש אל איש

מאתנו, האם אכל פעם חזיר במזיד? הלוא, ייעלב עד עמקי נשמתו, אף מעצם

השאלה! מפני שהשואל חושד בו, שהוא מסוגל או היה מסוגל לאכול במזיד כזית

מאותה חיה מאוסה, שאף את שמה נזהרים אנו מלהזכיר, ומכנים אותה בשם "דבר

אחר". אולם, האם נעלב באם ישאלונו, האם אי פעם כעסנו במזיד? דומני, שכולנו

נענה בחיוב. וכי מכירים אנו אדם שלא כעס מימיו? הלוא רק הצדיקים והחסידים

הגדולים ניצלו מן הכעס. והנה, בא רבינו קדוש ה', ועל סמך מקורות מפורשים

שאין חמור ממנו.

יוצא אפוא שאף אם ביחס לכל המידות כתב רבינו ז"ל דברים חריפים ביותר:

תעשה... והבן זה מאד איך היסוד של קיום המצות הם על ידי מדות

גדול" )שם(.

והנה, הובאו בספרים דבריושל מהרח"ו ז"ל, בשם האר"י ז"ל:

מריבה, ומלחמת מדין[. והיה נותן טעם לזה ואומר: כי הרי כל שאר

העבירות אינם פוגמים אלא כל עבירה ועבירה פוגמת באבר אחד, אבל

שאמר הכתוב: 'טֹרֵף נַפְשוֹ בְאַפּ ו וגו' ' )איוב יח, ד(. כי ממש טורף נפשו

הקדושה ועושה אותה טריפה, וממית אותה בעת אפו וכעסו כמבואר

בזוהר.

ואף על פי שעושה האדם תיקונים לנפשו, ותשובה מעולה על כל

עונותיו ומצוות רבות וגדולות, הכל נאבדים ממנו לגמרי! לפי שהרי

הראשונים שעשה בתחילה. וכן הוא בכל פעם ופעם כשהוא כועס. נמצא

)שער רוח הקודש(.

הרי שביאר לנו רבינו האר"י ז"ל, משום מה מידת הכעס חמורה מכל העבירות

כולן. מפני, שהיא ממיתה את הנשמה וזהו צעד לא הפיך. לעומת שאר העבירות,

שכל אחת בהתאם לחומרתה, פוגעת רק באחד מתרי"ג חלקי הנפש, כפי שביאר

מהרח"ו בתחילת "שערי קדושה". דברים אלה מופיעים גם בספר "ראשית חכמה":

"אי אפשר לאדם להשיג מעלת הקדושה והתשובה, עד שיקנה

בלבו מידת הענוה יפה, ויסלק ממנו מידת הכעס מכל וכל. וכמה שיטרח

כן בשאר עבירות אינם טורפים ועוקרים את הנפש, רק פוגמים אותה.

ובתיקון יחידי של אותה עבירה יוסר הפגם ההוא. אך בקילקול הכעס,

צריך תיקונים רבים להחזיר נשמתו הקדושה הנטרפת ממנו. וכולי האי

ואולי" )שער ענוה, ג(.

כפי שצויין מקור הדברים הם בספר הזוהר. להלן התרגום:

"ואם אדם אינו שומר נשמתו מכעס, הוא עוקר את הקדושה העליונה,

ומשרה במקומה סיטרא אחרא. וודאי אדם זה הוא מורד באדונו

והשרה במקומה ע"ז אל זר. מה אל זר כתוב בו: 'אל תפנו אל האלילים'

את נשמתו הקדושה... נטמא האדם ומטמא את מי שמתקרב אליו" )זוהר

תצוה קפב, א(.

תחזור. ב. הוא מכניס לתוכו 'אל זר'. ג. הוא נחשב כמזבח שמקריבים עליו לעבודה

זרה. ד. הוא מכניס לתוכו נשמה טמאה. ה. הוא מטמא גם את מי שמתחבר אליו

וגם את מי שמסתכל עליו.

נשאלת השאלה, אם כה חמור הדבר, למה לא קיימת בנו המודעות להיזהר מן

הכעס כמו מעבודה זרה, או לפחות, כמו מ"דבר אחר"?

נלענ"ד, שהתשובה לשאלה טמונה בהסברו של מהרח"ו ז"ל לחטא הכעס:

"יסוד האש ממנו נמשכת הגאוה הנקראת גסות הרוח להיותו

היצר הרע המסית את האדם לעבוד עבודה זרה, או לאכול מאכלות אסורות,

הווייתו של האדם נובע. שהרי הגאווה שורשה מהנקודה העמוקה ביותר שבנפש

האדם. שהלוא היא התגלמותו החיצונית של ה'אני' הפנימי. לכן, "מתכעס האדם

וְתוֹרָתְךָ בְתוֹךְ מֵעָי" )תהלים מ, ט(. התוצאה הנוצרת ממצב זה היא: "צָמְאָה לְךָ נַפְשִי

כָמַהּ לְךָ בְ שרִי" )שם סג, ב(. לכן, אף באופן שבו היה צריך להרגיש כעס נוראי ביותר,

כששמעי בן גרא סקל אותו באבנים וחירף וגידף אותו באופן מזעזע, מקורבי דוד רצו

לפגוע בו מיידית,אולם, הסתכלותו של דוד על כך, הייתה שונה בתכלית: "כִי ה'

אָמַר לוֹ קַלֵל אֶת דָוִד וּמִי יֹאמַר מַדוּעַ עָשִיתָה כֵן" )שמואל ב. טז, י(. הוא יכל לקבל את

הגרוע מכל, בשוויון נפש, מכיוון שהוא ראה בכל המציאות כולה, רצון ה', שהרי

"אֵין עוֹד מִלְבַד ו" )דברים ד, לה(. הרי לנו, שהתנהגות האדם בעת שמכעיסים אותו, היא

תוצאה של רמת האמונה שבו. ככל שרמת האמונה גבוהה יותר, הכעס נמוך יותר.

כשאדם נמצא ברמת אמונה מוחלטת, אין מקום לכעס כלל.

אולם, הרשעים, ש'ליבם ברשותם' )מר"א י, ג(, הרי שרצונם הוא למלא את כל

מאווייהם, וכשמישהו ניצב בדרכם, הם מתמלאים עליו זעם וחרון, כשהסיפור

הקיצוני ביותר מופיע על המן. כל העולם כרע ברך לפניו, זולת מרדכי היהודי, זה

כבר הביא את אותו רשע למצב של כעס נורא: "וַיַרְא הָמָן כִי אֵין מָרְדֳּכַי כֹרֵעַ

להגיע להחלטה מחרידה ואיומה: "וַיְבַקֵש הָמָן לְהַשְמִיד אֶת כָל הַיְהוּדִים" )שם, ו(.

הגה"צ רבי אורי וייסבלום שליט"א, מנהל רוחני של ישיבת "נחלת הלויים",

היטיב להאיר את פנימיות דברי קודשו של רבינו מהרח"ו ז"ל:

ברור לר' חיים ויטאל זצ"ל שהכעס הוא תולדת הגאוה? והרי אנו רואים,

בחיי יום יום, שישנן כל מיני מדות המעוררות כעס!

כתוב כאן בדבריו גילוי נורא... אנחנו סבורים שגאוה היא רק מה

שאדם מעריך כשרונותיו, מעלותיו ויכולתו בהערכה גדולה, לכן ברוב

פעמים איננו חושבים על עצמנו שאנו בעלי גאוה ומצביעים על פלוני,

שהערכתו כלפי עצמו בולטת ומוגזמת, בתור 'בעל גאוה'.

דברים שלא קרו כפי שאנו רצינו וצפינו ואז אנו 'מתרגזים'. הכעס גואֶה!

דרך, עמ' צג(.

ראינו מקודם בדברי רבותינו ז"ל, שהכועס נחשב כעובד עבודה זרה. כל

המתבונן יתמה! הלוא, הכעס שייך לתחום המידות שבין אדם לחברו, ואילו עבודה

זרה שייכת לתחום האמונות והדעות, העבודה שבין אדם למקום. וכי ניתן להשליך

מתחום אחד לחברו? והלוא, כולנו מכירים אנשים, כעסנים עד מאוד, וכשמאן דהוא

יעלה את חמתם, יבזוהו, יחרפוהו ואף ילבינו את פניו ברבים. ואילו, בתחום

המצוות שבין אדם למקום, הרי הם נראים צדיקים וחסידים, מאריכים בתפילה

ורוויים דקדוקי מצוות וחומרות כרימון!

אולם, עומדים לפתחנו מאמרי חז"ל מפורסמים, הסותרים את אורח

מחשבתנו )שבת קה, ב(:

ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד".

"אמר רבה בר רב הונא, כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה

מְזִמוֹתָיו' " )נדרים כב, ב(.

רבינו מאור תקופתנו, החזון איש זצ"ל, שהיטיב להכיר את עומק כוחות הנפש

של האדם, יישב את הסתירה בין מראה העיניים לבין מאמר חז"ל:

"מן המונחים הקיימים, כי תיקון המידות מתייחס לאלה

המצוות שהן בין אדם לחבירו, וחובת היראה בשביל מצוות שבין אדם

אדם לחבירו. אמנם אין דיעה זו קיימת באמת, לחודר אל פנימיות חזיון

הזה. כי באמת זה שמידותיו כברייתן ולא הותקנו על פי המוסר והדיעה,

והוא מסור ביד יצרו ואין יצרו מסור בידו, לא יתכן שיהיה שלם במצוות

שבין אדם למקום, ואם מקיימן במידה ידועה הוא רק מפני שאינו פוגש

בהן התנגדות מטעם אחת המידות המגונות, אבל בהפגשו בהתנגדות

שלהן לא תעמוד יראתו בפניהן...

ואמנם להיות הפגשו במלחמת המדות בדברים שבין אדם לחברו

מצויה, והפגישה עם התנגדותם לתפלה וק"ש וכיוצא בהן אינה מצויה,

פירוש, שאם מידת הכעס ששורשה במידת הגאווה, תדרוש ממנו לצאת נגד

הקב"ה, הוא יעשה גם את זאת.

ברגע זה אין הכעס נובע מחוסר אמונה, הרי יש בו עבודה זרה 'בכוח'.

הנה, עתה בידינו תשובה לשאלה שהצגנו בראשית המאמר, למה נענש משה

על שכעס ולא נענש על מעשים אחרים? מפני שהכעס הוא החמור שבמעשים הרעים.

אולם, כעת יעמוד לנגדנו מאמר חז"ל, )ויק"ר יג, א( שמשה כעס פעמים נוספות:

מִמֶנּוּ עַד בֹקֶר וַיָרֻם תוֹלָעִים וַיִבְאַש וַיִ קצֹף עֲלֵהֶם משֶה', כיון שכעס,

נתעלמו ממנו הלכות שבת. בכלי מתכות, דכתיב )במדבר לא, יד(: 'וַיִ קצֹף

משֶה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל', כיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה, ושכח לומר

הלכות כלי מתכות, עד שאמרה אלעזר. באונן מנין? )ויקרא י, טז(: 'ויקצוף

משה על אלעזר ועל איתמר', ושכח לומר להם שהאונן אסור בקדשים".

משה בעונש של מיתה, אלא ש"נתעלמה ממנו הלכה". ונלענ"ד, שהתבטאותו במי

מריבה הייתה בפרהסיא, לעיני כל ישראל,ואז מצטרף גם החטא של חילול ה', כפי

שכתב הרמב"ם, ועל חטא זה נאמר שאינו ומתכפר, אלא במוות )יומא פו, (. ואף אם

אצל משה רע"ה התבטא הכעס במילה אחת בוטה "המורים", אולם אצל אלה

שילמדו ממנו, הכעס כבר יגלוש לממדים הרבה יותר גדולים.

תרי"ג המצוות. שורש הכעס יונק מהגאווה. האדם חפץ שכולם ימלאו

את רצונו, כשאין ממלאים אותו, הרי שהוא מתפרץ בחמת זעם. כשאדם

כועס נשמתו 'מתה' ומסתלקת ממנו. הכעסן מקרין את טומאתו גם לכל

הסובבים אותו ואסור להסתכל בפניו. משה נענש דווקא על הפעם הזאת

שכעס ולא על פעמים אחרות, מפני, שהפעם זה היה לפני כל קהל ישראל.