בס''ד           פרשת חקת: סגירת חלון שתגרום לצידת זבובים

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (כא, ט) על תלונות בני ישראל, שהובילו לעונש הבא לידי ביטוי בנשיכת נחשים: ''וַיְשַׁלַּ֨ח יְקֹוָ֜ק בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל''. על מנת להירפא מנשיכות אלו, ציווה הקב''ה למשה שיעשה שרף,  דהיינו נחש, אותו יגביה לגובה, כך שכל מי שננשך, יוכל לראותו וכך להירפא.

בטעם הדבר שעשה דווקא שרף טען הרמב''ן (שם), שכוונת הקב''ה הייתה לעשות נס בתוך נס. בידע הרפואי שהיה מקובל בזמנו, כאשר אדם נפגע ממשהו, אין לו לראות את אותו הדבר, שכן הנזק עלול להתגבר. משום כך, הקב''ה הורה לעשות דווקא נחש, כדי לעשות נס בתוך נס, לא זו בלבד שמתרפאים מנשיכת הנחש, אלא הריפוי נעשה באמצעות דמות נחש. דוגמאות נוספת להוראה מעין זה, הביא הרמב"ן ממשה שהשליך עץ למים כדי למתקם, ומאלישע שזרק מלח למים גם הוא כדי למתקם. ובלשונו:

''והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק, ותרפא החולי במחליא, כמו שהזכירו בויורהו ה' עץ, וכן במלח אלישע במים. וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם... וכשיהיה כל זה כך, ראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים, שלא יראו נחש, ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל, וציווה הקדוש ברוך הוא למשה לעשות להם דמות שרף, הוא הממית אותם.''

בעקבות התורה הכותבת על נשיכת הנחשים, נעסוק בשאלה באלו מקרים מותר לצוד נחש בשבת, ובאלו מקרים אף מותר להורגו. על מנת לענות על שאלה זו, נפתח בדיני צד, נראה את מחלוקת הפוסקים באלו מקרים עוברים על איסור דאורייתא של מלאכת צד ובאלו דרבנן, והאם מותר לסגור חלון כאשר יש מאחוריו זבובים, וכך הם ייתפשו בין החלון לבין הרשת.

מלאכת צד

כחלק מל''ט אבות מלאכה אותן מונה המשנה במסכת שבת (עג ע''א), ישנה מלאכת צד, שעניינה לכידת בעל חיים, לתוך מקום בו הוא ניתן לתפיסה. משום כך כותבת הגמרא (קו ע''א), שדווקא הצד צבי למקום בו אפשר להגיע אליו בניסיון תפיסה אחת, הוא עובר על איסור דאורייתא, אך אם הכניסו למקום שמצמצם אמנם את הטורח בתפיסתו, אך לא מאפשר תפיסה כל כך קלה, במקרה זה הוא עובר רק על איסור דרבנן. נחלקו הראשונים, האם יש איסור צידה בחיות שתמיד אין טורח בתפיסתן, כמו שבלול ונמלה:

א. התוספות רי''ד (חגיגה יא ע''א) כאשר דן בשאלה מה הוא אותו 'חומט' הכתוב בתורה (ויקרא יא, ל), נקט שלא ייתכן שמדובר בחיה הנקראת בזמננו שבלול. ונימק, שהגמרא במסכת שבת (קז ע''א) כותבת, שלחומט יש מעין עור (ולכן חייבים על הכאתו), ולחיה הנקראת שבלול אין עור. בנוסף, השבלול כמעט ולא זז ונחשב כניצוד, והרי גמרא נוספת במסכת שבת כותבת שהצד חומט עובר על איסור צידה. עולה מדבריו שהבין, שכאשר ישנה חיה שתמיד אין קושי בתפיסתה, הרי שלא עוברים על איסור צידה בתפיסתה.

כך פסק גם בשמירת שבת כהלכתה (כז, מה) בעקבות הגרש''ז אויערבך שביאר, שלמרות שכותבת הגמרא לגבי תפיסת צבי חולה, יש בו איסור דרבנן, והרי גם הוא מחמת חוליו נחשב כניצוד, יש לחלק. צבי זו חיה שבדרך כלל רגילים לטרוח בצידתה, ולכן יש מקום לגזור על צידתה גם במקום שאין בכך טורח כלל, מה שאין כן נמלה וצב שאין אף פעם קושי בתפיסתם. עוד ציין, שעל אף שאין בתפיסתם איסור צידה, בכל זאת לעיתים איסור מוקצה יש (ונפקא מינה שמותר לתפסם באמצעות טלטול כלאחר יד). ובלשונו:

''שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, דלא אסור מדרבנן אלא בבעלי חיים כאלה שבדרך כלל שייכת בו צידה, אלא שהוא חולה, מה שאין כן בנמלה וכדומה, שבנקל אפשר לקחתה, גם אם דרכה להתחבא, מכל מקום אין זה גדר של צידה. ולא רק בבעלי חיים המצויין בין אנשים, אלא אפילו כאלה שאינם מצויין בין אנשים כלל, כגון צב, אם אין דרכם לברוח ובנקל אפשר לאחוז בהם, מסתבר דרק משום מוקצה אסור לתופשם ולא משום צידה.''

ב. רבינו ירוחם (נתיב יב, פרק י') חלק וסבר, שגם הצד חיות שאין טורח לצוד אותן, עובר על איסור צידה. בביאור שיטה זו כתב האבני נזר, שכאשר דנים באיסור צידה, לשיטת רבינו ירוחם, העיקר הוא לא הטורח שיש לאדם במהלך הצידה, אלא שלילת חירות החיה. לכן שבלול, גם אם אין טורח כלל בצידתו, סוף כל סוף חירותו ויכולתו להתנועע בחופשיות, נפגעת. זאת בניגוד להבנת התוספות רי''ד, שעיקר המוקד הוא בפעולת אדם, וכיוון שמבחינתו השבלול למעשה נחשב כניצוד, אין איסור בתפיסתו.

דבר שאין במינו ניצוד

הגמרא במסכת שבת (צד ע''ב), מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון, האם יש איסור דאורייתא בעשיית מלאכה בשבת, הנעשית לא לצורך הייעוד שהיה במשכן ('מלאכה שאינה צריכה לגופה'). לדעת רבי יהודה יש בכך איסור דאורייתא, וכן פסק הרמב''ם (שבת א, ז), ולכן לשיטתם מהתורה אסור לחפור בור, גם אם מטרת החפירה היא העפר ולא הבור עצמו. ואילו לדעת רבי שמעון יש בכך רק איסור דרבנן, וכך פסקו הרשב''א (שבת שם) ורוב הראשונים, ואף השולחן ערוך (שטז, ח).

למחלוקת זו השלכה לביאור סתירה בגמרא: מצד אחד הגמרא (שבת קו ע''ב) כותבת שלדעת חכמים, ובניגוד לדעת רבי מאיר, הצד צרעות ויתושים פטור, שכן 'אין במינו ניצוד'. מצד שני הגמרא (שם, קז ע''א) כותבת, שבניגוד לשמונה שרצים האמורים בתורה בפרשת שמיני, שהצד אותם בכל אופן חייב, גם אם אין לו כוונת שימוש בהם, שאר שקצים ורמים רק הצד אותם לצורך חייב. עולה מכאן, שיש אפשרות להתחייב על צידת צרעות ויתושים:  

א. התוספות רי''ד (שם, ד''ה אמר) כתב ליישב, שהמחלוקת בין רבי מאיר לבין חכמים, היא בעצם מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ומדובר במקרה בו אדם צד צרעות ויתושים לא בשביל להשתמש בהם, אלא כדי לסלקם. לדעת רבי יהודה יהיה חייב, ואילו לדעת רבי שמעון יהיה פטור. עם זאת, גם לדעת רבי שמעון וכפי שמתארת הסוגיה השניה, הצד שמונה שרצים בכל אופן יהיה חייב, גם אם הוא לא רוצה בהם, שכן מדובר במינים שרוב בני האדם רגילים לצוד, ולכן בטלה דעת הצד בפני כל אדם. ובלשונו:

''אלא ודאי מתניתין דמפליג בין לצורך ובין שלא לצורך רבי שמעון היא, ורבי מאיר ורבנן דפליגי בפירקן דלעיל בצידת צירעין

ויתושין, אתי רבי מאיר דמחייב כרבי יהודה, וחכמים דפטרי הן רבי שמעון. ואי קשיא מדתני בסיפא ושאר שקצים ורמשים הצדן לצורך חייב, ושלא לצורך פטור, מכלל דרישא דתני שמנה שרצים הצדן והחובל בהן חייב, אף על גב דצדן שלא לצורך... תשובה כיוון שדרך העולם לצודן, אף על פי שהוא אין צריך להן, מלאכה היא חשובה, וחייב.''

ב. הרמב''ם (שבת י, כד) והטור (או''ח שטז) חלקו וסברו, שכאשר הגמרא כותבת שלדעת חכמים הצד צרעות ויתושים פטור, אין למחלוקתם קשר למחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה, אלא יש חיות שלא רגילים לצוד אותם ('אין במינם ניצוד'), ולכן גם החריג, שכן צד אותם לצורך, פטור. ראייה לכך שנטה הרמב''ם מפירושו של התוספות רי''ד, שכאמור במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, הרמב''ם פסק דווקא כרבי יהודה, שחייב, והרי לפי פירוש התוספות רי''ד שלדעת רבי יהודה הצד צרעות ויתושים חייב תמיד, הרמב''ם היה צריך לפסוק שהצד צרעות ויתושים עובר על איסור דאורייתא, ואין הדברים כך.

נראה שהסיבה שלא פירש כמו התוספות רי''ד, כפולה. ראשית, הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים, וטענה שרבי מאיר בעצם סובר כדעת רבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, דבר שאינו מוזכר בשום מקום אחר במפורש (למרות שכך היה מתבקש), מהווה דוחק. שנית, בירושלמי (פרק יד, א) מובא במפורש, שגם לדעת רבי יהודה הצד צרעות ויתושים פטור.

סגירת חלון

להלכה פסק השולחן ערוך (שטז, א) כדעת הרמב''ם, שאיסור צידת זבובים הוא בכל מקרה מדרבנן, כיוון שאין במינם ניצוד. בעקבות כך שהאיסור מדרבנן בלבד ועוד צירופים נוספים, כתב המשנה ברורה (שטז, ה) בשם החיי אדם, שכאשר ישנם זבובים בין הרשת לחלון, ואין מטרת סגירת החלון כדי לצוד את הזבובים, אלא מחמת שקר וכדומה, ניתן להקל ולסגור את החלון.

מה הם הצירופים עליהם הסתמכו? צירפו את דעת רוב הראשונים שראינו לעיל, שכאשר עושים מלאכה שלא לצורך מטרתה המקורית (כמו במקרה זה שאין מטרת הסגירה לשם צידה), יש בכך רק איסור דרבנן. וכן צירפו לעיתים את דעת הטור (או''ח שטז), שפסק שמותר לסגור תיבה גם אם יש זבובים בתוכה, שכן למרות שאם יד האדם הייתה בתוך התיבה בעקבות הסגירה היה מצליח לתפוס את הזבוב, כיוון שידו לא בפנים, ובפתיחת התיבה הזבובים יברחו, אין בכך צידה כלל[1]. ובלשון המשנה ברורה:

''ועל כן צפור דרור שנכנס לבית דרך הפתח או החלון, אף על גב שאינו ניצוד שם, מכל מקום אסור לסגור הפתח והחלון. ובזמן הקור, שיש צער צינה או צער אחר, כתב החיי אדם דמותר לנעול אם אין כוונתו רק להציל מן הקור ואינו רוצה כלל בצידת הציפור, כיוון דאין בו צידה דאורייתא, אף על גב דהוי פסיק רישיה בדרבנן. אבל בשאר חיה ועוף דשייך בו צידה דאורייתא, בבית אסור אף על גב שאינו מכווין כלל, דהוי פסיק רישיה.''

מה יהיה הדין כאשר יש דבורה בין החלון לרשת? הבית יוסף (שם) כתב, שדבורים נחשבים דבר שבמינו ניצוד, ולכן יש בצידתם איסור דאורייתא, וממילא ההיתר שראינו לעיל לא רלוונטי. הב''ח (שם, ג) חלק והקשה, שהרי הגמרא במסכת ביצה (לו ע''ב) כותבת במפורש שדבורים אינן נחשבות כדבר שבמינו ניצוד, ולכן האיסור לצוד אותם הוא איסור דרבנן, וכן פסק המשנה ברורה (שם, יג).  

צידת נחש

המשנה במסכת עדויות (ב, ה) כותבת, שהצד נחש שלא על מנת לסלקו, אלא לצורכי רפואה, חייב, שכן לא מדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה. ממשנה זו, וכן מהגמרא במסכת שבת (קכא ע''א) המספרת שרבי יוחנן אמר על אדם שצד נחש שהוא חושש לו מחטאת, עולה שנחש הוא דבר שבמינו ניצוד, וכאשר צדים אותו לצורך (ולא רק להסרת נזק), יש בכך איסור דאורייתא.

בניגוד לשאר הראשונים שהביאו משנה זו להלכה, הרמב''ם לא הזכירה. הביאור הלכה (שטז, ד''ה נחשים) נימק שלהבנתו, המשנה צועדת בשיטת רבי שמעון, שרק כאשר המלאכה נעשית לצורך בו נעשתה במשכן, חייבים עליה מדאורייתא, לכן כאשר צדים נחש, חובה שתהיה תועלת בעצם הלכידה. אמנם, הרמב''ם כאמור סובר כשיטת רבי יהודה, ולכן די בלכידת הנחש כדי להתחייב.

אפשרות נוספת העלה הביאור הלכה, שהרמב''ם הבין שהמשנה צועדת בשיטת התנאים שראינו לעיל, הסוברים שגם על דבר שאין במינו ניצוד חייבים, ואילו למסקנה פוסקים כסוברים שדבר שאין במינו ניצוד אסור לצודו רק מדרבנן. כך הסביר גם מדוע רבי יוחנן אמר שהוא רק חושש לחטאת, ולא שחייבים ממש חטאת, שכן הסתפק בשאלה האם חייבים על דבר שאין במינו ניצוד.

הריגת נחש

כאשר מדובר בבעלי חיים שיש בהימצאותם סכנת חיים וודאית, פשוט שמותר להורגם אפילו אם הם לא רצים אחרי האדם לפוגעו, שכן כפי שראינו בעבר מספר פעמים (האזינו שנה א', אחרי מות שנה ו'), למעט מספר מקרים מצומצם, יש לעבור על איסורי דאורייתא אפילו משום חשש פיקוח נפש. הגמרא במסכת שבת (קכא ע''ב) מונה חמישה בעלי חיים כאלה, אבל ברור שמדובר בדוגמאות.

במקרה בו מדובר בנחשים או עקרבים שיש ספק האם נשיכתם מסוכנת או לא, כותבת הגמרא (שם) שרק במקרה בו רצים אחרי האדם לנושכו, ניתן להורגם או לשים עליהם כלי, וכן פסק השולחן ערוך (שטז, י). שכן למרות שבדרך כלל אפילו ספק פיקוח נפש דוחה בשבת, פה כל עוד לא רצים אחרי האדם לנושכו, מדובר בחשש רחוק שלא מתיר להורגם.

אמנם, גם כאשר בעלי חיים אלו לא רצים אחרי האדם, יש דרך בה ניתן להורגם. הגמרא כותבת, שמותר לדורסם לפי תומו, דהיינו ניתן ללכת לכיוונם, ולמעוך אותם תוך כדי הליכה. טעם הדבר שהצריכו הריגה משונה כזו, כתבו המפרשים, שמעיקר הדין היה מותר להורגם אפילו בכוונה, שכן מדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה (שהרי הורגם רק כדי להסיר היזק), שאסורה רק מדרבנן, ויש כאן חשש היזק. אלא שחששו שמא בעקבות כך יבואו להרוג גם בעלי חיים שוודאי אין בהריגתם היזק, ולכן ביקשו שינוי בהריגתם.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...