בס''ד        חג שבועות: באלו מקרים מותר להקדים את הכיבוי בשעון שבת

פתיחה

הגמרא במסכת ביצה (יב ע''א) מביאה מחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל, האם מתוך שהותרו חלק מהמלאכות לצורך אוכל נפש, הותרו גם שלא לצורך. להלכה, נפסק כבית הלל, שמתוך שהותרו לצורך, הותרו גם ללא צורך. ולכן ולדוגמא, מותר להדליק אש גם בשביל תאורת הבית, ולא רק כדי לבשל. וכן כשם שהותרה הוצאה מרשות לרשות לצורך הסעודה, הותר לצרכים אחרים.

בעקבות דין 'מתוך' כתב הגרש''ז אויערבך (מנחת שלמה ב, ס), שיש מקום להתיר להרוג יתוש המפריע לשינה וכדומה, שכן על אף שלהלכה לא בכל המלאכות אומרים 'מתוך שהותרה לצורך, הותרה גם שלא לצורך' הרי שבמלאכת שחיטה כן אומרים, ולכן 'שחיטת' זבוב מחמת צער מותרת. בשמירת שבת כהלכתה (ב, הערה מ') חלק וסבר ש'מתוך' הותר רק כאשר יש בכך צורך חיובי, אך לא כאשר מדובר בהסרת צער וכמו הריגת זבוב. ובלשונו:

''וצורך קצת נקרא רק אם הצורך הוא חיובי, כלומר שהוא צריך את הדבר שבו עושה את המלאכה, והוא רוצה בקיומו, אבל כל שעיקר כוונתו לבער דבר מן העולם, כמו כיבוי נר כדי שיוכל לישון, שריפת חמץ ביום טוב של פסח, קטילת יתושים המפריעים לאדם – אסור.''

בעקבות חג השבועות, נעסוק הפעם בהלכות שעון שבת, בשאלה האם מותר להאריך או לקצר את זמן השימוש של השעון בשבת, והאם יש הבדל בין שבת לבין יום טוב. כפי שנראה, שאלות אלו תלויות במחלוקת מאיזו סיבה יש איסור לקחת שמן מנר, וכיצד יש להתייחס לזיזים בשעון השבת, כיחידה אחת גדולה המחולקת לחלקים, או שכל חלק עומד בפני עצמו.

שעון שבת ומלאכת בונה

בטרם נעסוק האם ניתן להקדים או לאחר הדלקה בשעון שבת, יש לפתוח בשאלה האם בכלל מותר להשתמש בו בשבת:

א. הרב משה פיינשטיין (אג''מ ד, ס) סבר שיש לאסור כל שימוש בשעון שבת משום זילותא דשבת, שהרי באמצעותו ניתן לעשות כל מלאכות השבת, הניכרות לכל רואה. עם זאת, רק ביחס להדלקת האור באמצעותו, כיוון שגם בימים עברו נהגו להורות לגוי להדליק נרות לצורך סעודת שבת, וכן בזמן הזה כבר נהגו להדליק את האור באמצעות שעון שבת, ניתן להקל.  

ב. החזון איש (לח, ב), שמירת שבת כהלכתה (יג, כו) ורוב הפוסקים, חלקו וסברו שאין איסור להשתמש בשעון שבת. מעבר לכך שייתכן שדווקא האפשרות להסתייע בו לצורך חימום המאכלים, המזגן וכו', הם אלו שמכבדים את השבת, כיום, שהשימוש התפשט בציבור ונהפך לדבר שבשגרה, אין בכך זילות השבת. כך פסק גם הרב עובדיה (יביע אומר ג, יז), שהסביר מדוע אין להשוות דין שימוש בשעון מעורר המכוון על ידי שעון שבת, לדין שימוש בריחיים, אותו אוסר הרמ''א משום זילות השבת:

''ומכל שכן דלא דמי השמעת קול דין דידן להשמעת קול הריחיים, דבריחיים יש זלזול לשבת על ידי השמעת הקול, מכיון שהכל יודעים שהריחיים טוחנות את החטים בשבת, והקול הנשמע הוא ידים מוכיחות לעצם הטחינה, מה שאין כן בצלצול הפעמון של השעון המעורר, שנעשה לא רק למטרת הדלקה וכבוי בשבת, אלא גם בכדי לעורר ישן מתרדמתו וכיוצא בזה, ואין כל הוכחה משמיעת קול צלצול השעון לומר שכרגע נעשית איזה מלאכה בשבת.''

ג. הרב מרדכי אליהו (הלכות שבת ד, סב) בגישת ביניים סבר, שמותר לסדר שעון שבת מערב שבת, אך אין לעשות בו כלל שינויים. לטעמו, הזזת הזיזים בשבת, גורמת לשינוי בשעון והפעלתו בדרך שונה משהיה עד כה, וזה נחשב כמלאכת בונה. מאותה סיבה, אסר לגרום להפסקה או חידוש תזוזת המאורר בשבת, שכן למרות שמדובר במנגנון מכני ולא חשמלי, על ידי הלחיצה הוא עובר על איסור בונה. משום כך, הדיון שלהלן, האם שינוי שעון השבת נחשב ככיבוי בגרמא, אינו רלוונטי לשיטתו.

המסתפק מהשמן

הגמרא במסכת ביצה (כב ע''א) מספרת שכאשר עולא ביקר את רב יהודה ביום טוב, שמשו של עולא היטה את הנר באופן שגרם לנר למהר את כיבויו. רב יהודה הקשה על מעשה זה, שכן נאמר בברייתא, שהנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, ואילו הנוטל ממנו שמן, חייב משום מכבה. על כך ענה עולא שהוא מסכים עם רב יהודה, והשמש עשה מה שעשה שלא על דעתו.

עם זאת מוסיפה הגמרא, שמותר ביום טוב לתקן ולהסיר את הפחם המצטבר בראש פתילת הנר על מנת שהאש תבער טוב יותר. שכן בניגוד למעשה השמש, הגורם לכיבוי ללא צורך, או כדי לחסוך בשמן, כפי שראינו בפתיחה, מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה גם שלא לצורך, ולכן הארת הבית מותרת במסגרת זו.

מעשה השמש מחלוקת הראשונים

נחלקו הראשונים בביאור התוצאה של מעשי השמש:

א. התוספות (ד''ה והמסתפק) כתבו, שלא ייתכן שכאשר השמש נטל את השמן, האיסור היה משום  שהוא זירז זמן הכיבוי של הנר, שהרי כיבוי מעין זה הוא כיבוי בגרמא (שאינו ישיר אלא עקיף), ועל אף שנחלקו חכמים ורבי יוסי האם כיבוי בגרמא מותר (וכפי שראינו בדף לשבועות שנה ד' ביחס לכיבוי גז) , מחלוקת זו נוגעת רק להלכות שבת, ואילו ביום טוב לכולי עלמא כיבוי בגרמא מותר.

לכן טענו (טענה שיש בה קושי מציאותי), שכאשר נוטלים שמן מנר, נטילת השמן מיד גורמת לעמעום באור הנר, וזה נראה ככיבוי גמור ולכן נאסר. עוד הוסיפו על בסיס זה, שאין מניעה לחתוך (באמצעות אש ולא סכין, שנאסר מסיבה צדדית) את הקצה התחתון של נרות העשויים משעווה, שכן בנרות מעין אלו הורדת השעווה לא מעמעמת את אור הנר, אלא רק גורמת לגרם כיבוי, שמותר. ובלשונם:

''והמסתפק ממנו חייב משום מכבה: אינו רוצה לומר מפני שממהר כיבוי, דלא הוי אלא גרם כבוי, וגרם כבוי ביום טוב שרי (= מותר)... היינו טעמא, הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו, דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר, ולכך נראה ככבוי. ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה, כיוון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל, אף על גב שהוא גורם לגרום כבויה שרי.''

ב. הרא''ש (ב, יז) חלק והקשה על התוספות, שהרי הגמרא במסכת שבת (כט ע''ב) כותבת שאין לחבר מעל לנר שפופרת של ביצה

מלאה בשמן, כדי שהשמן יטפטף ממנה לכלי הנר במקביל לירידת כמות השמן שבנר בעקבות הבעירה, שמא יבוא לקחת מהשמן הנמצא בביצה. והרי שם בוודאי אינו מוריד ממאור הנר כאשר לוקח משמן הביצה, שהרי המיכל של הנר עצמו תמיד מלא[1].

משום כך סבר הרא''ש, שטעם האיסור הוא משום גרם כיבוי. ועל אף שכאמור נחלקו האם גרם כיבוי בשבת מותר, וביום טוב כולם מודים שמותר, ההיתר רק כאשר הכיבוי הוא גורם חיצוני לדבר הכבה, וכמו לדוגמא לשים כדי מים בפני שריפה, אך לא במקרה בו גרם הכיבוי ממש חלק מהדבר עצמו, כמו במקרה של נר שלוקחים ממנו את השמן, או נר שעווה שחותכים את קצהו.

הארכת מצב קיים

בפסק ההלכה, נראה שנחלקו השולחן ערוך והרמ''א. השולחן ערוך (תריג, ג) פסק כדעת הרא''ש, ולכן נקט שהרוצה לצמצם את זמן פעילות הנר ביום טוב, אין לו לגעת בשמן שבנר, אלא ישים דבר המכבה סביב הנר. הרמ''א (שם) לעומת זאת כתב שנוהגים להקל כתוספות, ולחתוך את הנר. נחלקו האחרונים על בסיס מחלוקת הראשונים הנ''ל, האם ניתן לערוך שינויים בשעון שבת:

א. הרב הדאיה (ישכיל עבדי ז, כג) סבר שאסור לערוך שינויים בשעון, להאריך זמן ההדלקה והן לקצרו. הוא סבר שכל הזיזים המורים על הדלקת וכיבוי המכשיר נחשבים כיחידה אחת, ומשום כך הוספת או הסרת זיזים, היא כמו נטילת או הוספת שמן לנר לדעת הרא''ש, שאסורה למרות שלא משפיעה על עוצמת האור ברגע זה. עוד הוסיף, שמשום כך הזיזים הם מוקצה, שהרי הם משמשים להדלקה וכיבוי (ולכן גם לאחר את הזמן בו יידלק המכשיר אסור, למרות שמדובר במעין הסרת שמן מנר שכלל לא דלוק). ובלשונו:

''ושם העליתי לאסור לעשות כן בשבת, מפני שעם נעיצת הברג המיוחד לכך לכבות, הרי עם נעיצת הברג הוא מתחיל להתקרב תיכף אל הגלגל לכבות, וכן במרחיק זמן הכיבוי על ידי נעיצת הברג בהרחק מקום שקבע בערב שבת, הוי ליה כמוסיף שמן בנר הדולק, כמו כן יש בנעיצת הברג ופריקתו, ענין בונה וסותר... ועתה אני מוסיף לומר, מכיון שאסור לעשות זה בשבת מהטעמים הנ"ל, הרי נוסף בזה עוד איסור אחר של ענין מוקצה.''

ב. השמירת שבת כהלכתה (יג, כח) והרב עובדיה (יביע אומר ג, יח), חלקו וסברו, שאין איסור להאריך מצב קיים. ואם כעת המכשיר כבוי, ניתן לדחות את זמן הדלקתו, ואם הוא דולק, לאחר את זמן כיבויו. יש שציינו טעם ההיתר, שעל אף שלדעת הרא''ש יש בכך איסור, אבל הרי לדעת התוספות הסיבה שאין לקחת שמן מנר הוא ההשפעה על האור, ובהוספת זיזים לשעון שבת וודאי שאין הגברה של האור הנוכחי. אולם הוסיפו, שלמעשה גם לדעת הרא''ש אין איסור, ויש לחלק בין שמן בנר לבין שעון שבת.

חילוק ראשון, ניתן להתייחס לכל זיז בשעון כעומד לעצמו ולא כיחידה אחת גדולה, ולכן המוסיף זיז, אינו כמוסיף ''שמן'' למיכל אור, אלא כמוסיף שמן שידלק בגרמא. חילוק שני, שאינו נצרך לדיני גרמא, שלמעשה הוספת הזיזים אינה זו שמדליקה את האור, אילולא השעון, האור היה ממשיך לדלוק, והשעון רק מונע את המשך ההדלקה. לכן כאשר מוסיפים זיזים להדלקה, מסירים את המחסום שיגרום לכיבוי הנר, ודומה הדבר לדלת שסוגרים בפני האש, כדי שהרוח מבחוץ לא תכבה אותה.

הקדמת הדלקה וכיבוי

האם ניתן להקדים את זמן ההדלקה? בפשטות, לדעת הרב אלישיב (שבות יצחק, גרמא, טז) הדבר אסור, הן בשבת והן ביום טוב. טעם הדבר, שלשיטתו הוספת זיזים כדי להקדים את ההדלקה, אינה נחשבת כהדלקה בגרמא שנראה להלן שיש מקום לדון בה, אלא כהדלקה בידיים ממש, שכן כאשר להבנתו המנגנון בנוי באופן שההדלקה נעשית לאחר זמן, זו הדלקה בידיים ממש.

השמירת שבת כהלכתה (יג, כח) חלק וסבר, שגם פעולה מעין זו נחשבת כהדלקה בגרמא, ומשום כך השאלה האם מותר לגרום להדלקה מוקדמת יותר של שעון השבת, או לכיבוי מוקדם, תלויה במחלוקת הראשונים, האם כאשר נפסק כדעת חכמים המובאים בגמרא במסכת שבת (קכ ע''א) שכיבוי בגרמא מותר, הוא מותר בכל עניין או רק במקום הפסד:

א. המרדכי (שבת, רמז שצט) כתב שבין בשבת ובין ביום טוב, כיבוי הותר בגרמא במקום היזק בלבד, וכדברי הגמרא במסכת ביצה המתירה לכבות חתיכת עץ (כנראה בגרמא) רק במקום בו הבית יינזק, ולא בכל עניין. ב. הרמב''ם (שבת יב, ד), הרא''ש (שבת טז, ז) ורוב הראשונים חלקו וסברו, שהן בשבת והן ביום טוב, גרמא הותרה גם שלא במקום הפסד. ובלשון הרא''ש:

''רבי שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור מפני שהוא מחריך. ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים מפני שאין מקבלין את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. ולית הלכתא כר' יוסי דאמר גרם כיבוי אסור.(ש) אמר רב יהודה טלית שאחז בה אור פושטה ומתכסה בה וכן ספר תורה פושטו וקורא בו ואם כבה כבה.''

למעשה השולחן ערוך (שלד, כב) פסק שגרמא מותרת גם שלא במקום הפסד או צער, ובעקבות כך פסק הרב משאש (שמש ומגן ג, ה), שמותר להקדים את ההדלקה בשבת, שכן זו הדלקה בגרמא. אולם, נהוג לפסוק כדעת הרמ''א (שם), שכאשר הותר כיבוי בשבת בגרמא, הותר רק במקום הפסד או צער. וכך פסקו גם השמירת שבת כהלכתה (יג, הערה קא) והרב עובדיה (יביע אומר ג, יח), שהקדמת ההדלקה או הקדמת הכיבוי, בסתמא אסורה בשבת, ומותרת רק לצורך מצווה או חולה (גם שאין בו סכנה).

עם זאת ביום טוב הדין שונה, והרמ''א (תקיד, ג) סבר שגרמא מותרת גם שלא במקום הפסד. משום כך פסק השמירת שבת כהלכתה (שם), שמותר ביום טוב להקדים את זמן ההדלקה, גם ללא הפסד או צער. אמנם, ביחס לכיבוי מוקדם החמיר, שכן יש מקום להחמיר יותר בכיבוי מאשר בהדלקה, שכן הדלקה אסורה רק מדרבנן. 

חג שמח! קח לקרוא בשולחן החג, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...