'ולמה קורין ספר רות בעצרת בזמן ירידת התורה? ללמדך שלא ניתנה התורה אלא על ידי ייסורין, שנ' (יחזקאל ל"ו כ"ז) "ועשיתי את אשר בחקי תלכו", ואומ' (תהלים ס"ח י"א) "חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים”, בקשה התורה שבט של עניות שאם יהיו ישראל עשירים אינם מתעסקים בתורה, אבל כשהם עניים הם מתעסקין בתורה שיודעין שהן רעבין ומתעסקין בלב טוב. ולמה קורין מגלה זו בחג שבועות? שמגלה זו כולה חסד והתורה כולה חסד, שנ' (משלי ל"א כ"ו) "ותורת חסד על לשונה", ונתנה בחג שבועות' (לקח טוב; רות ד,כב). (וראה בהרחבה ועוד טעמים לקריאת מגילת רות בשבעות, ב'לזמן הזה' (סיון) - 'הקשר בין מגילת רות למתן תורה' ו'החסד בתורה ובמגילת רות', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. וב'מועדי ישראל' - 'חג מלכות בית דוד', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). המדרש מביא שני טעמים למה קוראים את מגילת רות בשבועות, אבל בראשון משתמש בשם החג "עצרת" ולרות קורא "ספר", ואילו בשני משתמש בשם "שבועות" וקורא לרות “מגילה”? בפשטות כיון שמדרש 'לקח טוב' הוא אוסף של דרשות חז"ל ממקורות שונים, לכן כך הביא אותם כמו שמופיעים במדרשים שאותם ציטט, שבמדרש הזה נאמר כך ובמדרש הזה נאמר כך, ע"פ הלשון שהיו משתמשים במקומם. אולם אולי יש כאן גם כרמז שבחג שבועות יש שני גילויים, מצד אחד נקרא עצרת של פסח, ומצד שני נקרא שבועות ע"ש שהוא נקבע ע"פ הספירה עד מתן תורה; שכנגד שני אלו הובאו שתי סיבות, שכל אחת מתאימה לגילוי בשם אחד. עצרת של פסח אומר שזה כעין קשור למתגלה בפסח (עצרת – עוצר בתוכו), והנה בפסח יש גילוי של שעבוד וגאולת מצרים ביציאה עם ממון רב, לכן כנגד צד זה של שבועות הביאו טעם של עוני ועשירות כביטוי ליסורים, כנגד ששעבוד מצרים היה יסורים, ובגאולה פסק השעבוד וניתן ממון רב כעשירות – כנגד זה מתגלה בעצרת של פסח שהתורה שנתנה בגילוי זה (של חג שבועות) חלה דווקא ע"י ייסורים. לכן נקרא גם "ספר" כרמז לסיפור דברים, שבפסח מספרים את סיפור ייסורי גלות מצרים והגאולה ממנה ולקיחת הממון, ומי שקורא את מגילת רות ישר נפגש עם גילוי של עשירות ועניות כמסופר במגילה (שנעשו עניות), ושל הייסורים שעברו עליהן. לעומת זאת בדרשה השניה הדגש הוא על היותו חג שבועות, שנקבע ע"פ ספירת הזמן שבו התעלו ונטהרו מטומאת מצרים שהיו שקועים בא כשיצאו ממצרים, וכך בסוף, בשבועות, היו ראויים לקבל את התורה; לכן בזה מתגלה גילוי של מעלת התורה והאדם שמתגלה בתיקון וקדושה, שזהו שמתגלה בגילוי של חסד (ובפרט שבנ”י הם בעלי חסד [יבמות עט,א] אבל כשהיו תחת יד מצרים לא יכלו להשפיע טוב, והתקלקלו ממצרים, ובטהרה מזה חוזרים לגלות את החסד שמתגלה בנו בעולם), ולכן בזה אמרו סיבה של חסד, שזהו עומק התורה והמגילה (שצריך להעמיק כדי לגלות שהתורה כולה חסד, וכן במגילה צריך לחדד ולשים לב כדי לברר שזהו גילוי עניין חסד). לכן קראו לזה "מגילה" כרמז ללשון גילוי – שיש להתעמק ולגלות את המוסתר בה; וכן בסתם מגילה קוראים כדי להודיע לאנשים מה מוטל עליהם, שכך כאן באה לברר שעלינו לפעול לריבוי חסד, שזהו שורש ובסיס לתורה. מעבר לעקרון של גילוי חסד במגילה ובתורה, נראה שגם יש דימוי בפרט של גילוי החסד; שהנה מובא: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא"' (סוטה יד,א). שזהו גילוי על כל התורה שהיא חסד, מתחילתה ועד סופה. זה מתגלה בחסד שה' עשה לחיים – לאדם וחוה, וחסד שה' עשה למתים – למשה. ובמגילת רות נאמר: “ותאמר נעמי לכלתה ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים" וגו' (רות ב,כ). 'את החיים ואת המתים – שזן ומפרנס את החיים ונטפל בצורכי המתים' (רש"י). שבועז עשה חסד עם החיים ועם המתים, כמו שה' עשה (שעשה חסד לחיים והמתים. ובפרט שה' פרנס בנתינתו לאדם וחוה, וכך בועז פרנס אותם בנתינתו; וה' עסק בצורכי המת – לקברו, שקבורה זה לכבוד המת, וכך בועז עסק בצורכי המת – לייבם, שזה להשאיר לו זכר בעולם שזה מכבדו); ולכן הוא ברוך לה' שעשה מעשה טוב ובזה נדמה לקב"ה, וחלה בו דבקות בה': 'ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא"? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג, כא) "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (בראשית יח, א) "וירא אליו ה' באלוני ממרא", אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב (בראשית כה, יא) "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים, דכתיב (דברים לד, ו) "ויקבר אותו בגיא", אף אתה קבור מתים' (סוטה שם). [כאן מובאים עוד חסדים שנעשו בתורה, כך שזהו כמו שאמרנו שמה שנאמר תחילה וסוף הכוונה למתחילה ועד סוף]. הרי שהובאו החסד לאדם וחוה והחסד למשה כמעשים שבהם אנו דבקים בשכינה – בקב"ה. ממילא כשנאמר על בועז שעושה חסד, זהו דבקות בה', כעין גילוי כמו שה' עשה בתורה – כך שמקביל גילוי החסד בין התורה ומגילת רות. מגילת רות מספרת את היוחסין של דוד, שזה השורש שממנו יצא, וכך החסד זהו השורש שממנו התורה יוצאת, שדרך ארץ קדמה לתורה, ו'אם אין דרך ארץ, אין תורה' (אבות ג,יז). דוד הוא הראשון לשושלת מלכות בית דוד, והוא היה הכי קטן מבין אחיו ("ודוד הוא הקטן" [שמואל א יז,יד]), כגילוי שיצא משורש החסד שמתגלה בתורה ויחוסיו (ולכן הוא מתגלה כמלך שמגלה את שם ה' בעולם במעשיו, כעין שהתורה מגלה את שם ה' בעולם, וכעין כמו בועז שמגלה במעשיו חסד כגילוי חסד התורה); לכן כמו שבתורה החסד הראשון היה לאדם וחוה שהם ראשי שושלת האדם, כך דוד הוא ראש השושלת של בית דוד, וכמו שהחסד האחרון היה למשה שהיה הקטן מבין אחיו, כך גם הוא הקטן מבין אחיו.