לאחר שנולדו ליעקב עשרה בנים, התבססה האמונה שבמשפחת אברהם, יצחק ויעקב נולדים רק בנים, לפתע ילדה לאה בת — והדבר עורר תהיות. גם תמר חששה לזנות עם זר, פן תיוולד לה בת, וגם אשת פוטיפר, שרצתה בן ולא עוד בת, ניסתה לשכב עם יוסף.

כידוע, בתקופה מסוימת מנעה רחל מלאה לבוא אל יעקב, כדי לעצור את ריבוי הבנים כאשר היא עצמה לא הצליחה להרות. לרחל הדבר היה חשוב, שכן אם יעקב ימות בטרם יהיו לה בנים, בני לאה יטפלו בה בזקנתה — כפי שהיא עצמה נהגה כלפי אמם. בנוסף, אם לא ייוולד לה בן, היא לא תיכלל בברכת אלוהים לאבות ולאמהות ואפילו עשו יכול לדרוש ליבם אותה.

סביר שלאחר שנולדו ליעקב עשרה בנים, רחל מנעה מלאה לבוא אליו, בתקווה שהיא עצמה תלד את שני הבנים הנותרים — כדי להשלים לתריסר בנים. מספר זה נחשב מכובד, כשם שאלוהים בירך את ישמעאל שיהיו לו שניים-עשר נשיאים (בראשית יז כ).

והנה, להפתעת כולם, לאה הרה — ורחל מבינה שנותר לה סיכוי לבן אחד בלבד. ואז, לתדהמת הכל, לאה יולדת בת.

נפוצה הדעה שלאה נאפה מחוץ למשפחה — שזו הדרך היחידה שבאמצעותה יכלה ללדת בת, מלבד יד אלוהים. בהמשך, חז"ל הסתמכו על הפסוק "וַתֵּצֵא לֵאָה" (בראשית ל, טז) כאילו נהגה 'לצאת', ובכך רמזו על קלות דעת. ואכן, כשדינה המסכנה נפגעה, מצאו שנאמר גם עליה: "וַתֵּצֵא דִינָה" (בראשית לד, א).

לאה נפגעה מהרכילות, והסתמכה על דברי רחל עצמה, שטענה כי אלוהים לא מעניש אותה בעקרות על עבירה. כך אמרה רחל: "דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן לִי בֵּן; עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן" (בראשית ל', ו').

כך טענה לאה: לא חטאתי ולא נאפתי — ישפוט אותי אלוהים, ולא בני אדם. ולכן, כשם שרחל אמרה "דָּנַנִּי אֱלֹהִים" וקראה לבן שפחתה, דן, גם לאה קראה לבתה, דינה. וכיוון שאלוהים לא העניש את לאה, היה זה בעיניה הוכחה שלא "יצאה" — ולא עשתה עוול.

אילן סנדובסקי   https://www.ilans-books.com/

מחבר הספרים