"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'” (ויקרא כה,א-ב). '"בהר סיני" - מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני; כך שנויה בת"כ' וכו' (רש"י). מדוע נבחרה דווקא מצוות שמיטה ללמד על כלל התורה? (ראה 'תורת המקרא', “בהר", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שמרחיב את השאלה ועונה תשובה חזקה מדוע היתה חייבת מצוות שמיטה להנתן בסיני.) מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('הקדושה והטהרה', 'מצות השמיטה – מפגש עם התורה כולה'. אחרי שמרחיב הרבה מסכם) שבשמיטה מתגלה: 'א. השמיטה מבטאת בעוצמה את תכלית התורה כולה – העלאת ערך החיים הארציים. ב. שני סוגי מצוות התורה - “בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו" – מגיעים בה לשיאים עילאיים. ג. השמיטה מביאה את האדם להעלאת ערך "בין אדם לעצמו", בכך שהיא מרוממת את קומתו הרוחנית. ד. ולבסוף, השמיטה מדגישה את העיקרון, שהתורה כולה קשורה באופן מהותי לארץ ישראל. התורה יכולה להתקיים בשלמותה רק כשעם ישראל כולו יושב בארצו כעם ריבוני' (שם, 306). במצוות שמיטה בהרחבתה יש ארבע מצוות עיקריות: 'מצות השמיטה המורחבת האידיאלית כוללת ארבע מצוות עיקריות: א. שמיטת קרקעות, ממנה מסתעפת הפקרת התבואה וקדושת פירות שביעית. ב. שמיטת כספים. ג. מצוות "הקהל" בתום שנת השמיטה. ד. מצות היובל התקיימת אחת לשבע שמיטות' (שם, עמ' 298). אולי בכוונה מתגלות ארבע מצוות עיקריות בהקשר לשמיטה כרמז למעלת השמיטה שמתגלה בהשפעתה בעולם. שמיטת קרקעות מגלה בצורה חזקה את העניין של העלאת ערך החיים, שבמציאות מתגלה קדושה, שהפירות קדושים ושובתים ממלאכת הקרקע כעין שבת קודש שמגלה קדושה בעולם, שזה מדגיש שהכל קשור לגילוי העלאתו לקודש. שמיטת כספים מגלה בצורה חזקה ביותר בין אדם למקום ובין אדם לחברו, שמראה שאע"פ שעבד על כספו, ואדם מאוד קשור לכספו, בכ"ז מוחל כיון שכך ה' ציווה, וזהו גם בין אדם לחברו חזק, שמשחרר את חברו מהחזרת הלוואתו (ולכתחילה ראוי שחברו בכ"ז יחזיר לו את הלוואתו ['כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך המלוה לומר למחזיר: משמיט אני וכבר נפטרת ממני. אמר לו: אעפ"כ רצוני שתקבל, יקבל ממנו, שנאמר "לא יגוש", והרי לא נגש' (רמב”ם; הל' שמיטה ויובל ט,כח)], שזהו בין אדם לחברו חזק, שיכול להיפטר ובכ"ז מתאמץ ומחזיר). מצוות הקהל מעמידה את האדם כעין במעמד קבלת התורה מחדש, ומחזקתו לחיבור לתורה ('וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת. ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא'ל' [רמב"ם; הל' חגיגה ג,ו]) שבזה מעלה את האדם ברוחניותו – בחיבורו לקודש. ביובל השדות חוזרים לבעליהם המקוריים, כך שזה ביטוי של מעלת א"י שקשורה לבנ"י, שלכל אחד יש את מקומו בארץ, שזה מבטא שיש קשר חשוב ביניהם, שבחיבורם יש גילוי שכינה (ראה בחסד לאברהם ג,ז), ממילא זה גם מרמז שעיקר התורה זה דווקא בא"י (ולכן שמיטה מיועדת ללימוד תורה בארץ במשך שנה, כגילוי חיבור תורה ובנ"י וא”י). אולי אפשר גם שיש עוד יחס, שזהו בין אדם למדינתו (ראה דברי מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א ב'תורת השבת והמועד', 'המצוות שבין אדם למדינה'), וממילא בשביעית מתגלה גילוי מצוה כנגד כל חלק: שמיטת קרקעות – בין אדם למקום, שבו מתגלה עד כמה אדם מוסר עצמו בשביל דבר ה': '"גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְּבָרוֹ". במה הכתוב מדבר? א"ר יצחק: בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום א', לשבת אחת, לחודש א', שמא לשאר ימות השנה? ודין חמי חקליה ביירה, כרמיה ביירה, ויהבי ארנונא ושתיק, יש לך גבור גדול מזה?' וכו' (ויק”ר א,א). שמיטת כספים – בין אדם לחברו, שהוא עזר לחברו והלוואה לו (ובלי ריבית), ועכשיו עוד יותר מתקדם שגם מוחל על חובו; שכך הלווה יכול להמשיך בחייו בלי החובות שמכבידות עליו, ולקום מנפילתו הממונית (שלכן היה צריך ללוות כיון שלא היה לו מספיק משלו). מצוות הקהל – בין אדם למדינתו, שמי שמשמיע את דברי ה' זהו המלך, שזהו שיש גילוי קדושה בין אדם למדינתו. מצוות יובל – בין אדם לעצמו, לעלות ברוחניותו, שזהו ביובל שהעבדים משתחררים, שהעבד אינו יכול להיות עבד ה' בשלמות ('רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע' [קידושין כב,ב]), כך שהיובל מבטא בשיא את עניין העלאת רוחניות האדם – להיות קשור לה' (להיות עבד ה' בשלמות, ששם ה' יחול עליו. וזהו כעין הנאמר ברמב”ן: 'ועל דרך האמת "דרור" מלשון "דור הולך ודור בא" (קהלת א ד), וכן "יובל" שישוב אל היובל אשר שם שרשיו והיא תהיה לכם' [רמב"ן; ויקרא כה,י]). אולי גם ארבעת המצוות כעין מרמזים על החוזק של מצוות שמיטה, שלכן יש בזה קידוש השם גדול, שעושה את דבר ה' על אף הקושי הרב שבדבר (כמו שמוסבר הקושי בויק"ר א,א, שלכן נקרא עליהם הפס' "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְּבָרוֹ"). לכן זה כעין רמז כנגד המצוות של מסירות נפש על שמירת דבר ה' (ע”ז, ג”ע, ש”ד וקידוש השם), שיש בזה קידוש השם גדול: כרמז כנגד גילוי עריות זהו שמיטת קרקע, שנאמר על זה "ושבתה הארץ שבת לה'” (ויקרא כה,ב), שהיא שייכת לה' כעין עריות שהאשה שייכת לאיש אחר; והארץ נותנת פירות כמו שיש ילדים מהאשה, ואסור לחרוש ולזרוע כעין שאסור לו לבעול עריות. כרמז כנגד ע"ז זהו שמיטת כספים, שאדם עובד ורוצה להנות מפרי עבודתו שהרוויח, ואם לא מוותר על כספו שהלווה זהו כעין שחושב שכוחו בלבד זה מה שהביא לו את כספו, שזהו כעין ע"ז שמתעלם מהקב"ה ומחשיב רק מה שמתגלה דרך החומרי (ולכן נקרא “בליעל” [דברים טו,ט] כמו שנאמר בע”ז, בעיר הנדחת, “בליעל” [שם יג,יד]). כרמז כנגד מצוות קידוש השם זהו מצוות הקהל, שבו מגלים על כלל התורה שהיא מה', ובחשיבות גדולה (שזה במעמד כעין קבלת התורה), ולכן זה כרומז שאם יבוא גוי להחטיאנו לעבור על המצוות וזה בעשרה מישראל (רמב"ם; הל' יסודי תורה ה,ב), או בשעת גזרה אפילו הוא לבדו (שם,ג) אז חל בו מצוות קידוש השם שיהרג ואל יעבור. מצוות יובל כרמז כנגד שפיכות דמים, שביובל העבדים חוזרים לבתיהם, לחייהם כאחד האדם, שבהיותו עבד הוא כעין לא נחשב כחי בשלמות כאדם עצמאי, ולכן אם לא משחררו יש בזה כעין שפיכות דמים שמונע ממנו גילוי של חיות (ובפרט בדימוי בהגדרתו כעבד לעבדים אצל הגוים שלא היו נחשבים ככלום אלא רק כממון שיכול להרגו בלי בעיה [אמנם בישראל זה לא כך, אבל זה כרומז בהגדרתו כעבד כרמז על ביטול היותו בעל חשיבות של אדם בחייו]). אולי גם ארבעת המצוות כרמז שבשמיטה מעלתה בגילוי שם ה' כ"ך גדולה עד שנחשב כעין גילוי כנגד המרכבה; לכן מתגלה כעין רמז כנגד הדמויות שבה, נשר שור אריה ואדם. בשור חורשים, כנגדו זהו איסור בעבודת הקרקע (והקשור בכך). נשר עף גבוה, כנגדו זהו שמיטת כספים, שמשחררים את האדם מתפיסתו בגשמיות הקשה שהיה מחוייב לאחר, בכך כעין עולה למעלה חופשי מהמשא הכבד שהיה עליו. אריה הוא מלך החיות, כנגדו זהו מצות הקהל בה המלך קורא לעם. אדם זהו מצוות יובל בו העבדים משתחררים, שהאדם נעשה חופשי מעבדות לאחר ונעשה כאדם שלם במעלתו. אולי גם שלושת המצוות שבכל שמיטה זה כנגד האבות, ששמיטת קרקע כנגד יצחק שקשור במיוחד למקום א"י (ב"ר סד,ג). שמיטת כספים כנגד אברהם שהשתמש בכספו בשביל לקרוא בשם ה' – לקרבם לה' (סוטה י,א-ב). מצוות הקהל כנגד יעקב שבו מתגלים שבטי ישראל (בניו), שכל בנ"י באים למצוות הקהל. ובהמשך של השמיטות – ביובל מתגלה כנגד המשיח, שאז יהיה עולם מתוקן, שזהו שהיובל נקרא "עולם" ('"לעולם", לעולמו של יובל' [קידושין כא,ב]), שכך רמז שהאבות יסדו את תיקון העולם, ואנו ממשיכים את דרכם, עד שהעולם יהיה מתוקן לעתיד לבא כמו שיתגלה בזמן המשיח.