'אמר רב יהודה אמר רב: שתי טעיות טעה יואב באותה שעה, דכתיב (מלכים א ב, כח) "וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח", טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו, טעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים והוא תפס מזבח של שילה. אביי אומר: בהא נמי מיטעא טעה, טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, והוא זר היה. אמר ריש לקיש: שלש טעיות עתיד שרו של רומי לטעות, דכתיב (ישעיהו סג, א) "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה", טועה שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה, טועה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד היה, טועה שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך הוא' (מכות יב,א). 'טעה יואב - בדרשא דמעם מזבחי תקחנו ולא מעל מזבחי, וכסבור דהיינו מעל מזבחי. מזבח בית עולמים - דכתיב מזבחי המיוחד לי: ה"ג והוא תפס במזבח של במה שעשה דוד לפני הארון שהיה באהל אשר נטה לו דוד בעיר דוד, כדכתיב וינס יואב אל אהל ה', ומצינו בדברי הימים שעשה דוד מזבח לפניו; ואי אפשר לומר מזבח של שילה שהוא היה בימי דוד ושלמה. (היה בגבעון). שרו של רומי - סמאל שיברח לבצרה שבתחלה יפרע ממנו כשיגיע הקץ להחרב, כדכתיב (ישעיהו כד) "יפקוד ה' על צבא המרום במרום" ואחר כך "על מלכי האדמה על האדמה". חמוץ בגדים - מדמו של סמאל, ואף על פי שאין המלאכים בשר ודם כתב בו הכתוב כעין הריגת האדם לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמוע' (רש"י). אולי אפשר שדרשו ששרו של עשו יטעה שלוש טעויות ע"פ הדימוי לטעויותיו של יואב; כיון שבעולם של מטה הוא כעין העולם של מעלה, שיש השפעה מכאן לשם, ולכן כמו שמתגלה כאן כך גם יתגלה בשמים. וכך רמזו שבפס' נאמר: "ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו לעלם ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם מעם ה'" (מלכים א ב,לג), שזה גילוי של דם שמתגלה "לעלם", שיש קטרוג על סמא"ל על מעשיו, ולעתיד הוא יפגע וכעין יהיה על בגד ה' דמו של סמא"ל (וכעין רמז בבגד כלשון בוגד, שסמא"ל עשה מעשים נגד ה', כעין בוגד); וזה יקרה לעתיד לבא כשלזרעו של דוד יהיה שלמות בו ובביתו, שזהו לעתיד לבא שיגיע הזמן שתפסק הרשעה וזה ייעשה ע"י הפלת מלכות עשו שנגד מלכות דוד (נגד מלכות ישראל), וכרמז "ולכסאו יהיה שלום" כעין רמז לנאמר בעמלק שבעתיד יהיה כסא (ה') שלם - "כי יד על כס י'ה" (שמות יז,טז) 'ומהו כס ולא נא' כסא? ואף השם נחלק לחציו? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם' וכו' (רש"י) [וכסא מלכות דוד מתגלה כעין כסא ה' (דה"י א כט,כג), כך שקשור בין כסא ה' לכסא הנאמר בדוד]. אולי דרשו 'יואב' אותיות 'אויב', 'בן צרויה' כרמז לעשו שהוא 'בן' של יצחק אבל הוא עומד תמיד לעשות צרה (לשון צרויה) לישראל, וכן כעין צרה (אישה שניה) שרבה מול האישה השניה ושונאת אותה, שכך 'עשו שונא ליעקב' (רש"י; בראשית לג,ד), ועשו וישראל הם שני הפכים כעין שתי הנשים שרבות עם מי יהיה הבעל ולמי יתייחס טוב יותר, שהאחת מקבלת במקום השניה (על חשבון השניה) 'קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן, אל תאמן. ישבו שתיהן, אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי, תאמן, שנאמר (יחזקאל כו, ב) "אמלאה החרבה", אם מליאה זו חרבה זו אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: (בראשית כה, כג) "ולאום מלאום יאמץ"' (מגילה ו,א). לכן דרשו שלוש טעויות כנגד שלוש טעויות של יואב: כנגד 'טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו', זהו בסמא"ל: 'טועה שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה', שהמקום שבו נמצא אינו מגן. אולי גם כרמז שסמא"ל ילך לבצרה שזה בארבע אותיות במקום בצר שזה שלוש אותיות, כרמז כעין שיואב תפס בקרנות המזבח שהם ארבע קרנות, במרום להיות על גגו, שעל גגו יש שלוש מערכות של אש (רמב"ם; תמידין ומוספין ב,ד). כנגד הטעות השניה 'טעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים והוא תפס מזבח של שילה', זהו בסמא"ל 'טועה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד היה', שההבדל בין מזבח הבמה (ע"פ תיקון הגרסה שרש"י מביא) או המזבח בגבעון (שם) שאליה הגיע יואב לבין המזבח של המקדש זה במעלת קדושתו, שבמזבח שבמקדש הוא גדול יותר ולכן מגן יותר ואילו במזבח בבמה אין בו מספיק כח כדי להגן, וכך מתגלה בסמא"ל שחומרתו גדולה יותר, שהוא עשה במזיד ולכן אין בעיר מקלט מספיק כח כדי לכפר לו. כנגד הטעות השלישית 'טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, והוא זר היה' כנגד זה מתגלה בסמא"ל 'טועה שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך הוא', שטעותו של יואב היה שהחליף בין זר לכהן שעובד, ונאמר על כהן שהוא כעין מלאך: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאו'ת הוא" (מלאכי ב,ז), והמקדש מכוון כנגד כסא של מעלה ('זה שאמר הכתוב: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" (ירמי' יז יב), שם מכוון מקדשנו, וכן הוא אומר: "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" (שמ' טו יז)' [תנחומא "פקודי" סימן ב]) כך שהכהן שעובד הוא כעין מלאך העובד בשמים, וכך יטעה סמא"ל שיחליף בין אדם למלאך. אולי לפי זה אפשר להבין כיצד רש"י הביא בנביא: '"מבצרה" - אמרו רבותינו: שתי טעיות עתיד שר של שעיר לטעות, כסבור הוא שבצרה היא בצר במדבר שהיתה עיר מקלט, וטועה משום שאין קולטת אלא שוגג והוא הרג את ישראל מזיד' (רש"י; ישעיהו סג,א), והרי ר"ל הביא שלוש טעויות? מתרץ המהרש"א: 'ואפשר דכך היה גרסתו בשמעתין'. אולם גם בנוסחאות של כת"י זה מופיע כמו אצלנו. אמנם בכת"י תימני (יד הרב הרצוג) מובא: 'אמ' ריש לקיש: שלש טעיות עתיד שר שלרומי לטעות, דכת' "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה", טעה שאין קולטת אלא בצר והוא גלה לבצרה, טעה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד הוא, טעה שאינה קולטת אלא ישראל והוא גוי. רב אחא בר יעקב אמ': בהא נמי טעה - שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך הוא'. ממילא לפי גרסה זו, את הטעם של מלאך לא אמר ר"ל, והטעם השלישי של ר"ל לא מובא אצלנו, ממילא יכול להיות שהיו גם גרסאות שאמרו בשם ר"ל רק את השנים הראשונים ובשם ראב"י את השלישי (ולא נאמר בהתחלה שר”ל אמר שלוש), ורש"י הביא ע"פ דברי ר"ל (או שבגרסתו הורידו בכלל את הטעם השלישי כיון שאינו של ר”ל). אבל אולי לפי דברנו מובן שרש"י הביא שני דברים כיון שעליהם כולם מסכימים, ואילו הדבר השלישי זה כנגד העמדתו של אביי ולא רב, ולכן בהתאם לזה גם לא מוסכם על כולם בדימוי בסמא"ל, ולכן רש"י לא הביא זאת בפירושו בישעיהו, אלא הביא רק מה שמוסכם על כולם. ברמב"ם מובא: 'אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד ואין קולט אלא כהן ועבודה בידו אבל זר או כהן שאינו עובד בשעה שנהרג. או שהיה עובד ולא היה על גגו של מזבח אלא סמוך לו או אוחז בקרנותיו אינו נקלט. וכן מי שקלטו המזבח אין מניחין אותו שם אלא מוסרין [לו] שומרין ומגלין אותו לעיר מקלטו. במה דברים אמורים במחוייב גלות. אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו ואפילו היה זר הרי זה ניצל ואין לוקחין אותו מעם המזבח למות לעולם. אלא אם כן נתחייב מיתת בית דין בעדות גמורה והתראה כשאר כל הרוגי בית דין תמיד' (הל' רוצח ושמירת נפש ה,יג-יד), והקשה הכסף משנה: 'יש לתמוה: שזו טענה טובה ליואב לומר שלא טעה, והיאך אמרו שטעה? ועוד שא"כ לא היו יכולין לקחתו משם להמיתו, שהרי לא הרג בהתראה לאבנר ועמשא? וצ"ע'. אולי אפשר שדן את יואב על היותו מורד במלכות, אלא שאם היה רק מורד לא היה יכול להורגו, אלא שביואב היה גם דין של רוצח, ולכן חל בו: ' ... נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחומה בזדון הרי זה התיר עצמו למיתה ורשות לגואל הדם להרגו. ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו שנאמר אין לו דם' (שם,י), ממילא היה מותר להורגו כיון שהמזבח לא קלט אותו (בשל שלושת הטעמים) ולכן היה מותר להורגו (וק"ו אם נחשב כמזיד), וממילא אז מותר גם להורגו על היותו מורד במלכות כיון שאין לו את הגנת המזבח ממוות כיון שמותר להורגו על היותו רוצח, וכך בא להורגו, ומה שאמר הרמב"ם שלא נהרג בדין מלכות גם אם היה רק סמוך וכו' זה כשאין עליו דין רוצח, ובא להורגו רק מדין מורד במלכות או הוראת שעה על עברה, שאז אין להורגו אלא רק אם התחייב מיתה ע"פ דין כראוי (ובמקרה של רוצח מותר להורגו ע"פ דין אם לא נמצא בגג המזבח וכו'), ודוחק. אולי אפשר ששלמה זימן בי"ד – שהקים בי"ד לדונו והיו עדים שהתרו בו ולכן נידון כמזיד עם התראה (ואולי רמז לזה בגמ' בסנהדרין מח,ב, שנאמר שיואב לא רצה למות ע”פ דיני מלכות, משמע שנידון בדיני בי”ד) (ומה שעד עכשיו לא עשו זאת זה משום שהעדים פחדו להעיד בשל כוחו של יואב שיהרגם, או שלא העמידו בי”ד כי לא ידעו שהיתה התראה או שחשבו שזה נעשה ע”פ דין עד ששלמה העמיד לדונו כראוי, או שחשבו שידונו אותו כמורד במלכות ולכן השאירו זאת כך כדי לכבד את המלכות). אלא שאם כך קשה מדוע לא הביאו שיואב טעה גם בכך – שטעה בין מזיד לשוגג? אפשר שזה משום שבאו לומר דברים שיש לנו לדעת לדין, שזה לא פשוט מעצמו, אבל זה שמזיד נלקח למיתה זה לא חידוש כיון שזהו פס' בתורה, ולכן לא טרחו לומר זאת, שבאו לומר את הדברים המחודשים שהם תוספת על מה שברור מאליו. או שיואב לא ידע שדנוהו כמזיד ולכן לא טעה בכך, אלא חשב שנידון כשוגג (לפחות בינתיים עד שידונו כמזיד), והם אמרו מה שיואב טעה בהלכה ולא מה שטעה במציאות. או שלרב ואביי גם מזיד ניצל, ולכן לא הביאו זאת כטעות, אולם זה דחוק מאוד, כיון שהרמב"ם מסביר כיצד למדו ששוגג ניצל – שזה ממה שנאמר שמזיד נילקח מהמזבח (הל' רוצח ה,יב), ולכן כיון שזה דחוק אין הלכה כמותם; בפרט שכיון שלא אמרו זאת במפורש אלא זה רק משמע מתוך דבריהם, אז לכן הגמ' לא טרחה לחלוק במפורש כשזה ברור כ"ך (ואולי היתה לרמב"ם מסורת מהגאונים על כך [כמו שפעמים רבות הרמב”ם פסק ע”פ הגאונים]).