"כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להית לכם לאלקים והייתם קדשים כי קדוש אני. זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרמשת במים ולכל נפש השרצת על הארץ. להבדיל בין הטמא ובין הטהר ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" וגו' (ויקרא יא,מה-מז). 'אם זכה אדם אומרים לו: אתה קדמת לכל מעשה בראשית; ואם לאו, אומרים לו: יתוש קדמך שלשול קדמך ... א"ר שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף, כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף, הה"ד (ויקרא יא, מו): "זאת תורת הבהמה", ואח"כ "אשה כי תזריע"' (ויק"ר יד,א). (גם בגמ' נאמר כעין זה, שבבריאת האדם רמז שאם מתנהג שלא כמו שצריך [שמתגאה] אומרים לו שיתוש קדמו, ומצד שני בבריאתו יש מעלה: 'ת"ר: אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? שלא יהו המינים אומרים: שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר: כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד' וכו' [סנהדרין לח,א]). נראה שנאמר "והייתם קדשים כי קדוש אני" לפני "זאת תורת הבהמה" וגו' כמרמז שתורתו של אדם זה לאחר תורתם של הבהמה וכו', כנגד שיצירתו לאחריהם, וזה כדי לומר שאם חוטא אומרים לו שיתוש קדמו, לכן זהו שמקדים שנהיה קדושים, שבזה ההבדל האם אומרים לו שיתוש קדמו או שלא [וכן מודגש שה' הוציאנו ממצרים להיות לנו לאלקים, שנהיה מנותקים מרשעת המצרים הטמאים] (ואם זכה והתקדש אומרים לו שהוא קודם, וזהו כרמז "כי אני ה' המעלה" וגו', ואח"כ נאמר "זאת תורת הבהמה" וגו', כרמז שאם אנו קדושים אז אנו קודמים לגילוי שיתוש קדמו). “תורת הבהמה" נאמרה בפרשת שמיני, שבו 'הוקם המשכן' (רש"י; ויקרא ט,א) לאחר שבעת ימי המילואים, וכן מסופר על חטאם ועונשם של נדב ואביהוא, כך שיש רמז לקדושה (הקמת המשכן) ולחטא (חטאם), כרמז שמה שיאמר לאדם זה תלוי במעשיו, אם מתחבר לקדושה או ח"ו ההיפך. וכן אחריו נאמר על היולדת, שמצד אחד היא מביאה חיים לעולם ומקיימת מצות פו"ר [אמנם היא לא חייבת בפו”ר, אבל אם עושה אז מקיימת מצות פו"ר (ערוך השולחן; אה”ע א,ו)] (ומורידה נשמה קדושה לעולם), ומצד שני יש בה טומאה, כך שגם זה מרמז על שתי האפשרויות. ובפרט שזמן הטומאה כעין בשל שמהצער רוצה לפרוש מבעלה, ולכן זה ע"פ הזמן שמתחרטת (ראה נידה לא,ב), והצער הוא עונש על חטא עץ הדעת שהיה בזמן הבריאה (בראשית ג,טז), ולכן מרמז על שאומרים לאדם חוטא שבבריאה אפילו יתוש קדמו (שנאמר קודם "תורת הבהמה"); שזהו גם רמז בהולדה כעין הגעה לעולם – שהיתוש הגיע לעולם קודם האדם. נראה שזה נאמר כאן בפרשת שמיני של הקמת המשכן, כרמז לנעשה בהקשר למקדש, ובגילוי יתוש, שזהו שנעשה בטיטוס: ' … אזל שדריה לטיטוס, ואמר (דברים לב, לז) "אי אלקימו צור חסיו בו" זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה, ועבר עליה עבירה. ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא וכסבור הרג את עצמו, שנאמר (תהלים עד, ד) "שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות". ... מה עשה? נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני והביא כל כלים שבמקדש והניחן בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו, שנאמר ... עמד עליו נחשול שבים לטובעו. אמר: כמדומה אני שאלקיהם של אלו אין גבורתו אלא במים; בא פרעה טבעו במים, בא סיסרא טבעו במים, אף הוא עומד עלי לטובעני במים, אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה. אמאי קרי לה בריה קלה? דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה. עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו, ונקר במוחו שבע שנים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא, שמע קל ארזפתא, אישתיק. אמר: איכא תקנתא. כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה ... עד תלתין יומין עבד הכי, מכאן ואילך כיון דדש דש' וכו' (גיטין נו,ב). שזה נעשה במקדש, שהוא המשך המשכן שהוא שקול כבריאת העולם (תנחומא "פקודי" סימן ב), שכך זהו כרמז שכאן מתגלה כמו המתגלה לאדם מבריאת העולם, שזהו שאם לא הולך בדרך ה' אומרים לו שיתוש חשוב ממנו, שכך כאן טיטוס היה נגד ה', ואף התלהב מעצמו כאילו שהוא גדול מה' שהוא פגע כביכול בה' במקדש (שראה דם), ועוד טען שה' לא יכול נגדו אלא רק במים ולא ביבשה, כאילו לא הוא שברא את כל העולם שלכן הכל בידו; לכן ה' שלח את היתוש לומר שאפילו הוא גדול ממנו (וטיטוס רצה 'להשתבח בעירו', שזהו כבגמ' שאומרת 'שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית'). לכן שבע שנים סבל ברצף, כרמז לשבוע הבריאה; והיתה לו הפסקה לשלושים יום כעין חודש, כרמז שה' הוא שנתן לו את הכח להיות שליט בעולם, כעין הירח שמתגלה אורו ממה שהשמש מאירה עליו, ולא שיש לו מעצמו, שכך גם כוחו של טיטוס זהו שה' נתן לו. היתוש נכנס באפו וניקר במוחו, כרמז ל"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז), שזהו יצירת האדם, שבכך בא לרמז לו שמעלתו של האדם זהו בנשמתו שה' נתן בו, וזהו שכיון שחטא נכנס היתוש באפו כמו שמשם ה' נפח את "נשמת" האדם; וחיצונית מעלת האדם מעל החיות מתגלה בדעה ודיבור ("לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור' [רש"י]), שזהו שיש בו גדלות על שאר היצורים, והיה צריך לפעול בכך לקיים רצון ה' ולא לחטוא, ולכן כיון שחטא זה התגלה שניקר במוחו שם חלה הנשמה והדעת. ותחילת הפס' הוא "וייצר" שרומז שאדם צריך לבחור מה לעשות, כרצון ה' או יצה"ר (' … מאי דכתיב (בראשית ב, ז) "וייצר ה' אלקים את האדם" בשני יודי"ן? … דאמר ר' שמעון בן פזי: אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי' [ברכות סא,א]), שכך טיטוס היה צריך לבחור ברצון ה' ולא ברצון יצרו, ולכן נענש שנכנס באפיו ופגע במוחו כנגד הנאמר בהמשך הפס'. היתוש פסק כששמע את הרעש של הקורנס, כעין רעש של עבודה, כעין רמז שהוא קשור לבריאת העולם, שהבריאה זהו מלאכתו של ה', וזה בקול כיון שבריאת העולם נעשתה באמירה; וזה בעבודה של נפח כעין רמז ל"ויפח באפיו". בויק"ר למדו כאן על שאומרים לאדם … והעניין שנאמר בפס' כאן זהו כשרות לאכילה, ואכילה היא בפה, אולי זה בא לרמז שהיסוד להתחבר לתו”מ, זה בשמירה על הפה – שמירת הדיבור; כעין הנאמר "שמר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו" (משלי כא,כג). בנוסף זהו כרמז לתורה שלומדים בפה (“ודברת בם"), שהיא היסוד להתגבר על יצה"ר (קידושין ל,ב).