מ"ר עשה מסלול פנימי מימי הסנה: הוא פותח כשנוכחות ה' מתגלה, ומסתיר את פניו, ומתפתח עד לנקודה שממנו מגיע הזוהר, וממנו זולתו צריכים עכשיו להסתתר

בראשית ה'קריירה' שלו כנביא הוא עניו אך מתנגד לבקשות/מצוות ה', בשגגה חושב שזה מה שעליו לעשות כדי להיות צנוע. אלוקים נוהג כאילו זועם, כדי להורות אותו, וכולל את כל הפרטים של האינטראקציה בתורה ללמד את כולנו.

לימים בקריירה שלו, משה רבנו מתבטא בעזות רבתי לה', "אם כן, מחני נא" וה' אוהב אותו על כך, בדיוק בשביל זה בחר בו הקב"ה, להגן על עם ישראל.

למשה רבנו לא נוגע בכלל לחייו שלו, הוא יודע היטב ה' עלול למחוק אותו, להרוג אותו או לייסר אותו בחומרה על החוצפה שלו, אבל כל מה שמטריד אותו זה להגן על העם היהודי, לא על גורלו שלו. זו הענווה האמיתית שאלוקים רצה שיפתח. ה' לימד את מר"ר - ואותנו - שבסנה הוא הפגין גאווה שלא במתכוון , ולא ענווה - כאילו הוא סבר שהוא יודע טוב יותר מה' מי צריך לבצע את המשימה, כאילו חשב שה' חשב שהוא אישיות ונואם כל כך גדול שה' נצרך לכישוריו כדי לחלץ את היהודים. כמובן שזה לא נועד מצדו של מ"ר כהתנשאות, וה"כעס" של ה' היה רק כדי ללמד אותו, וגם אותנו.

 מאוחר יותר, כשנדמה היה שהוא יוצא ישירות נגד רצון ה' וביקש "מחני נא" שהיהודים יינצלו למרות שה' אמר שהם יושמדו, זו הייתה ענווה אמיתיתו שאלוקים רצה שיפתח.

 בתחילה, בסנה, חושש מ"ר, הוא מסתיר את פניו מזוהר נוכחות ה'. זאת כאשר פעל ביהירות בלתי מכוונת. אחר כך, כאשר הוא פועל מתוך ענווה אמיתית, ללא כל מחשבה על צרכי הבטיחות שלו עצמו, אזי פניו שלו זורחות ואחרים נרתעים להתקרב אליו עליו לכסות את פניו
[ושימו לב לדמיון של "סנה" ל"מסווה"].

זהו המסע שלו ב'סליל', מסתובב במסע שלוקח אותו בסופו של דבר בחזרה לאותה נקודה, אבל ברמה רוחנית גבוהה יותר "סליל"   

...... 

הרבה לפני שסיפור הבריאה בשישה ימים נגלה, אברהם גילה (כפי שאני מסביר בפירושי לפרשת וירא) את הסוד שמתגלה שם בבראשית - המהות שלנו היא "מאלוקים" ורק האגו שלנו חוסם את זה מלהאיר; כאשר אנו מוחקים את האגו שלנו כדי לעזור לבני אדם אחרים (כולם בדמותו של אלוקים) אזי אין שום דבר שיבלום את הנשמה הזורחת, ולכן נוכחותו של ה' מתגלה.

ולכן כאשר משה רבנו עניו באמת, פניו זורחות בזוהר נשמתו שהיא "מה'", ואחרים חוששים להתקרב אליו

סליל כפול :       

בתחילה אמר מ"ר על עצמו לה': "לא איש דברים אנוכי'. אבל זו בהחלט אירוניה מעניינת (ובמכוון) שבהמשך מ"ר בסופו של דבר     :1

. אומר את "עשרת הדברים" (הערה: הוא אמר את זה לבקשת בני ישראל במקום שישמעו ישירות מהקב"ה, כלומר הוא היה השליח גם לזה, ולבקשתם, לא כפי שהוא חשש שהם לא יקשיבו לו 

2.     מדבר כל הספר ששמו (של ספר משנה תורה) נקרא “דברים

הרעיון הוא שה' היה צריך את מ"ר כדי להיות איש דברים. ולא היה צריך עוד את הענווה (היוצאת דופן) שלו. מ"ר היה דרוש כמנהיג שיוכל לשדל, להעניש, להזכיר, להעיר, להזהיר. .. לרבות ממש לפני מותו, כדי שבני ישראל לא יתעו לאחר מותו 

בתחילה הענווה של מ"ר התבטאה בהסתייגות מלבצע את רצונו של ה’ כי הוא תפס זאת כשוללת את ענוותנותו, אך בהמשך מתפתח מ"ר עד למצב שבו הוא אינו עוסק ברצונותיו ובהעדפותיו שלו - למשל להתאים את עצמו לענוותנותו - אלא הוא מוכן לעשות כל מה שה' צריך ממנו, ענווה אמיתית, המתבטאת בקבלת מנת חלקו להיות מנהיג 

זהו סליל נוסף שבו מ"ר מסתובב במעגל מלא (מדברים לדברים, מהענווה לענווה), בחזרה לאותה נקודה, אבל ברמה רוחנית גבוהה יותר