בס''ד                     פרשת שמות: האם אשה כשרה למול

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, על משה ההולך עם ציפורה ובניו למצרים, על המלאך הרוצה להמית, ועל ציפורה שמנעה את המוות בזכות המילה שעשתה לבנה: ''וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ ה' וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ. וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי''. נחלקו המפרשים, את מי המלאך רצה להמית (מחלוקת המופיעה גם בגמרא במסכת נדרים (לא ע''ב)), ומי הוא חתן הדמים המצוין בפסוק:

א. האבן עזרא (ד, כה) פירש, שהמלאך רצה להרוג את משה כי בנו לא מהול, ומשה רעד מחמת הפחד מהמלאך, ולא יכול היה למול, דבר שהצריך את התערבות ציפורה. עם זאת, חתן הדמים הוא התינוק, שכן דרכו של התינוק להיקרא 'חתן', ובגללו משה היה עלול למות ('דמים'). ב. רבי אברהם בן הרמב''ם (שם) חלק והביא בשם הרמב''ם, שהמלאך התכוון להרוג את אליעזר, שלא היה מהול. להבנתו, משה כלל לא היה נוכח במאורע, והוא אירע בחזרת ציפורה והילדים למדיין, בעוד שמשה המשיך למצרים. כך גם מוסבר מדוע ציפורה מהלה את אליעזר ולא משה, שהרי הוא כלל לא היה נוכח[1]. ובלשונו:

''דעת אדונינו ז"ל בויפגשהו, שהוא חוזר אל אליעזר. ודעתו בקיצור, שכאשר יצאה צפורה עם שני ילדיה בחבורת האדון השליח כדי לנסוע עמו למצרים, או לברכת הפרידה, חזרה מתוך הדרך, לפי מה שאמרו שהוא ע"ה חזר מדעתו בזה. ופגע בהם יום שמיני בתוך הדרך בחזרתה למדין, והתרשלה מן המילה בשגיאה, או שחשבה שמותר לעכב מפני שהיה בדרך, וכשהיה במלון שהייתה רוצה ללון בו לפני סוף יום השמיני קרה מלפניו יתעלה מקרה של סכנה לאליעזר.''

בעקבות התורה העוסקת בציפורה המלה את בנה, נעסוק השבוע במחלוקת, האם נשים כשרות למול, שכן לכאורה העובדה שהן עצמן אינן מהולות ולא שייכות במצווה, מונעת מהן למול אחרים. ראשית נפתח במצוות המוטלות על האב, והאם הוא יכול למנות שליח שיקיים במקומו את מצוות המילה, ולסיום גם נראה האם יהודי שאינו מהול בעצמו, יכול למול אחרים.

מצוות המוטלות על האב

הגמרא במסכת קידושין (כט ע''א) כותבת מספר מצוות, המוטלות על האב ביחס לבנו, ודורשת דינים אלו מפסוקים:

א. האב חייב במילת בנו. ב. לפדות אותו כאשר הוא מגיע לבן חודש, אם מדובר בבנו הבכור. ג. ללמדו תורה. ד. לדאוג שישא אשה. ה. ללמדו אומנות. ו. ויש אומרים אף שידע לשוט על פני המים, כדי שינצל מטביעה. למרות שכאמור הגמרא דורשת את כל הלימודים הנ''ל מפסוקים, נראה שבכל זאת יש הבדל ביניהם, הבדל הבא לידי ביטוי גם בפסיקת הרמב''ם:

שלושת המקרים הראשונים אותם מביאה הגמרא, הם מצוות מובהקות, שהחובה לקיים אותן חלות רק על גברים. וכיוון שצריך לקיימן כבר מגיל קטן, מסתבר שהאב הוא זה שחייב לדאוג לקיומן ולא האם. לעומת זאת, החיוב להשיאו אשה וללמדו אומנות, אינן מצוות החלות באופן מובהק על גברים בגיל צעיר, אלא מדובר בחובות מוסריות של ההורים כלפי ילדיהם, ואם אימו של הנער יודעת ללמדו אומנות, אין סיבה שלא תלמד. נראה שמחמת כך, לא הביאם הרמב''ם בהלכותיו, והביא רק את המקרים הראשונים.

שליח האב בברית

נחלקו המפרשים, כיוון שהאב צריך למול את בנו, האם במקרה בו הוא יודע למול, החובה חלה רק עליו והוא חייב למול בעצמו:

א. הש''ך (חו''מ שפב, ד) סבר, שאכן במקרה בו האב יודע למול, חובה עליו למול. ולראייה, פשט הגמרא במסכת קידושין שראינו לעיל, הכותבת שמצווה על האב למול. עוד הוסיף ראייה מדברי הרא''ש (חולין ו, ח), שכתב שבמקרה בו אב רוצה למול את בנו, ובא אחר והקדימו, עליו לשלם לאב על כך שגנב לו את המצווה, ומשמע מכאן שחובה על האב בדווקא למול את בנו. מחמת כך, תמה על אותם אנשים המכבדים אחרים למול למרות שהם יודעים למול בעצמם, שהרי הם מבטלים מצוות עשה.

ב. התבואות שור (כח, יד) חלק וסבר, שעל אף שמצווה על האב למול את בנו, מכל מקום אין מניעה שאחר ימול את בנו, שהרי הגמרא במסכת קידושין (מא ע''א) כותבת, ששלוחו של אדם כמותו, וגם מצוות מילה כלולה בדין זה. על בסיס אותו היגיון כתב, שגם מצוות כיסוי הדם, למרות שהגמרא כותבת שעל השוחט לכסות, אין מניעה שהשוחט ימנה אדם שיכסה במקומו.

ראייה להבנתו הביא מהגמרא במסכת נדרים (לו ע''ב) הכותבת, שלמרות שיש מצווה שהאדם יפריש את תרומותיו, בכל זאת יכול למנות שליח, ואדרבה, כאשר הגמרא במסכת קידושין (שם, ע''ב) לומדת את דין שלוחו של אדם כמותו, היא לומדת דין זה מהמילה 'גם' מהפסוק ''כֵּ֣ן תָּרִ֤ימוּ גַם־אַתֶּם֙ תְּרוּמַ֣ת ה' מִכֹּל֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם'', העוסק במעשרות, ומכאן שאין בעיה ששליח יפריש. ובלשונו:

''... וראייה ממילה, דמוטלת המצווה על האב תחילה, ומעשה בכל יום שאפילו האב יודע למול, הוא מכבד לפעמים אחרים, ובהדיא מדמה הרא''ש קדימת האב במצוות מילה וקדימת השוחט לכסות. ועוד ראייה ממה שכתוב בגמרא במסכת נדרים, דאדם שיש לו להפריש תרומה, מצווה דיליה הוא וניחא ליה למעבדה. ומכל מקום, לא אשכחן דאין לו להרשות אחר, אדרבה, מהתם ילפינן שליחות לכל התורה.''

כיצד יישב הש''ך דברי התבואות שור? קצות החושן (שפב, ב ד''ה ובזה) טען, שמצוות מילת בנו, למרות שהיא לא מתקיימת על גוף האב, דומה במהותה למצוות תפילין וציצית, שמצוות אלו המוטלות על גופו של אדם, לא שייך לקיימן בשליחות. לכן לא שייך להביא ראייה מהפרשת תרומה, או קביעת מזוזה, שכן מצוות אלו אינן מוטלות על גופו של האדם, ולכן ניתן למנות שליח.

מילה על ידי גוי ואשה

כפי שראינו בעבר (לך לך שנה א'), הגמרא במסכת עבודה זרה (כו ע''ב) מביאה מחלוקת בין התנאים, האם גוי כשר למול יהודי, ונחלקו האמוראים מהיכן אלו האוסרים למדים דין זה. לדעת רב, למדים דין זה מפסוק בפרשת לך - לך (יז, ט) 'ואתה את בריתי תשמור', ואילו לדעת רבי יוחנן למדים מאותה פרשה, אך מהמילים (שם, יג) 'המול ימול'.

הגמרא מעלה אפשרות של נפקא מינה בין השיטות, בדין ערבי מהול. לדעת רב, הוא אינו יכול למול, שכן דווקא 'אתה', דהיינו אברהם והיהודים ממשיכיו, יכולים למול. לעומת זאת לפי רבי יוחנן, הפסוק אינו מתייחס לאברהם בדווקא, אלא לכל מי שמהול, ולכן ערבי מהול יוכל למול. אלא שלמעשה דוחה הגמרא הבנה זו, שכן הגויים נקראים ערלים, בין אם הם מהולים ובין אם לא.

לאור זאת מסיקה הגמרא (לאחר אפשרות נוספת אותה היא דוחה), שנפקא מינה בין השיטות תהיה, האם אשה יכולה למול. לדעת רב היא אינה יכולה למול, שכן היא אינה מצווה על שמירת מצוות המילה, שהרי היא לא בת מילה. לעומת זאת לדעת רבי יוחנן, גם אם היא אינה בת מילה, היא נחשבת מהולה, שכן אין לה ערלה, ולכן היא יכולה למול. ובלשון הגמרא:

''דרו בר פפא משמיה דרב אמר: ואתה את בריתי תשמור; ורבי יוחנן: המול ימול. מאי בינייהו? ערבי מהול וגבנוני מהול איכא בינייהו... והתנן: קונם שאני נהנה מן הערלים - מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים; אלמא, אף על גב דמהילי כמאן דלא מהילי דמו!... אלא איכא בינייהו: אשה, למאן דאמר ואתה את בריתי תשמור – ליכא (= אין ביכולתה למול), דאשה לאו בת מילה היא, ולמאן דאמר המול ימול – איכא (= יש ביכולתה), דאשה כמאן דמהילא דמיא.''

אלא, שקשה לדעת רב, שהרי כפי שמופיע בפרשה שלנו, ציפורה מלה את אליעזר, ומוכח מכאן שאשה כן כשרה במילה. אפשרות ראשונה ליישב, שכאשר נאמר בפרשה 'וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹר', צריך לשים פתח במקום חיריק תחת הת', שינוי היוצר משמעות שהיא גרמה לשליח למול, והיא לא מלה בעצמה. אפשרות שניה, היא רק התחילה את תהליך המילה, ומשה הוא זה שסיים.

מחלוקת ראשונים

נחלקו הראשונים בפסק ההלכה:

א. התוספות (שם, ד''ה אשה) כתבו, שלמרות שבדרך כלל במחלוקת רב ורבי יוחנן, הלכה כדעת רבי יוחנן, במקרה זה באופן חריג הלכה כדעת רב, שאשה אינה יכולה למול. טעם הדבר, שהגמרא כותבת שרבי יהודה הנשיא למד שגוי אינו יכול למול מהפסוק אותו הביא רב, 'ואתה את בריתי תשמור', ומכאן שפסק כמותו, דבר הגובר על הכלל הרגיל שהלכה כרבי יוחנן.

ב. הרי''ף (שבת נו ע''א בדה''ר) והרמב''ם (מילה ב, א) חלקו וסברו, שהלכה כדעת רבי יוחנן וכפי שפוסקים בדרך כלל, ולכן אשה כשרה למול. כפי שהעירו התוספות, כפסיקה זו משמע יותר מהגמרא במסכת קידושין (כט ע''א) שראינו לעיל, הדורשת מפסוק שאשה אינה מחוייבת במילת בנה. ואם אשה לא נחשבת מהולה, מדוע צריך פסוק מיוחד ללמד שאינה חייבת למול את בנה, הרי הדבר פשוט (ולשיטתם צריך לדחוק ולומר, שכוונת הגמרא שהאשה אינה מחוייבת לחפש אחר שליח שימול את בנה).

להלכה

א. להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד רסד, א) כדרכו, דהיינו כרי''ף והרמב''ם הסוברים שאשה כשרה למול. עם זאת, הוסיף בעקבותיהם, שבמקרה בו ישנו גבר הידוע למול, עדיף שימול הוא, אולי כדי לחשוש לדעת רב האוסר. ב. הש''ך (שם, א) תמה על הרמ''א (שם), שכן הוא הביא דעת התוספות האוסרים, אך הוסיף שנוהגים להדר ולחפש גבר שימול, משמע מדבריו שאשה כשרה ורק משום ההידור עדיף גבר שימול ולמעשה, הרי שפסק ממש כדעת השולחן ערוך, ואם כן לא היה צריך להוסיף על דבריו.

ערוך השולחן (שם, ד) כתב ליישב, שכאשר השולחן ערוך כתב שיש להקדים גבר על פני אשה, אין כוונתו שהלכתית כך נכון לעשות, אלא שזה המנהג, כיוון שגברים בקיאים יותר וכדומה. לעומת זאת הרמ''א, בגלל דעת התוספות, סבר שיש גם עניין הלכתי להקדים גבר לאשה. לטענתו, בעוד שלדעת השולחן ערוך רק כאשר יש מוהל בעיר צריך לקרוא לו, אך אין לטרוח ולהביא מוהל מעיר אחרת אם יש מוהלת באותה העיר, לדעת הרמ''א יש לטרוח ולקרוא למוהל מעיר אחרת, וכן המנהג.

מילה על ידי אינו מהול

בנוסף לדיון בכשרות אשה למול, הגמרא במסכת עבודה זרה (כז ע''א) דנה בשאלה, האם יהודי שאינו מהול כשר למול. למסקנה, הגמרא כותבת, שיהודי ששני אחיו מתו מחמת מילה, יכול למול. דנו הפוסקים, מה הדין ביהודי שלא מל בגלל התנגדות עקרונית.

א. התוספות (ד''ה איכא) כתבו, שמומר לערלות יכול למול לכתחילה. ולראייה, כאשר הגמרא שראינו לעיל דנה במחלוקת רב ורבי יוחנן, היא כותבת שנפקא מינה בין הפסוקים שהביאו היא האם אשה יכולה למול, אך היא לא כותבת שמומר לערלות אינו מקיים את הפסוק 'ואתה את בריתי תשמור' ולכן אינו יכול למול. אלא מכאן שגם לשיטת רב צריך לומר, שהוא נחשב כ'בן שמירת ברית'.

ב. בעל העיטור (מילה ב, נ) נראה שחלק וסבר, שרק מי שלא מהול מחמת שמתו אחיו הוא כשר למול, אך לא מומר למילה. כדבריו פסק השולחן ערוך (יו''ד רסד, א) שכתב, שמי שמתו אחיו מחמת מילה כשר למול, ודייק הש''ך (שם, א) שהמומר לערלות אינו כשר. כך פסק גם הרמ''א (שם) בפירוש, וכן פסק הרב משה פיינשטיין (יו''ד ב, קכג), שאם מומר מל, יש צורך להטיף דם ברית לתינוק.

ג. רבי עקיבא איגר (רסד, א) בגישת ביניים סבר, שאמנם לכתחילה יש לחפש אחר מוהל כשר, אולם במצבי דחק, כאשר הדבר עלול לגרום סכסוכים, ובפרט כאשר מדובר במוהל שאינו מומר להכעיס אלא לתיאבון, ניתן לסמוך על הפוסקים הסוברים שמומר כשר למול. בנוסף לכך, כפי שראינו בעבר (ויקרא שנה א'), הוא סובר שכדי להיחשב מומר, יש לחלל שבת דווקא בפני עשרה שאינם מחללים שבת, ולא בפני עשרה מומרים כמותו, מהם הוא לא מתבייש, ואם כן יש לדון שאותו מוהל כלל לא נחשב מומר.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...