'אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוה, וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה ובעי רחמי ואתי מיטרא. זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא, שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה למבעי רחמי דניתי מיטרא. אזול לביתיה ולא אשכחוהו, אזול בדברא ואשכחוהו דהוה קא רפיק. יהבו ליה שלמא, ולא אסבר להו אפיה ... אמר לה לדביתהו: ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו, ניסק לאיגרא וניבעי רחמי, אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא ולא נחזיק טיבותא לנפשין. סקו לאיגרא, קם איהו בחדא זויתא ואיהי בחדא זויתא; קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו. כי נחית אמר להו: אמאי אתו רבנן? אמרו ליה: שדרי לן רבנן לגבי דמר למיבעי רחמי אמיטרא. אמר להו: ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה. אמרו ליה: ידעינן דמיטרא מחמת מר הוא דאתא, אלא לימא לן מר הני מילי דתמיהא לן: מאי טעמא כי יהיבנא למר שלמא לא אסבר לן מר אפיה? אמר להו: שכיר יום הואי ואמינא לא איפגר ... ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר לעננא דידיה? - משום דאיתתא שכיחא בביתא ויהבא ריפתא לעניי ומקרבא הנייתה, ואנא יהיבנא זוזא ולא מקרבא הנייתיה. אי נמי, הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן, אנא בעי רחמי דלימותו, והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא ואהדרו' (תענית כג,א-ב). 'רפיק בדברא - עודר בשדה. לא אסבר להו אפיה - לא החזיר להם פניו. ... לאיגרא - עלייה. זויתא - זוית. מזויתא דדביתהו - מאותו הרוח שאשתו שם עלו העבים תחלה שהיא נענית תחלה. לא אפגר - לא אתבטל ממלאכתי כמו יומא דמיפגרי רבנן (שבת דף קכט:). ... דאיתתא שכיחא בביתא - כל יומא, וכי מיצטריך ענייא מידי אזלה ויהבה. ועוד דמקרבא הנייתה - שדבר אכילה היא נותנת לעני, והוא בלא טורח ממה שהיתה נותנת מעות ויטריח העני עד שיקנה. אי נמי - אהכי קדים ענני דידה. משום ביריוני - בורים עמי הארץ' (רש"י). מזה שמתחיל הסיפור בייחוסו של אבא חלקיה לחוני המעגל משמע שבאו לרמז שיש בזה קשר להבאת גשמים, שכיון שחוני המעגל הוריד גשמים (כמסופר בגמ' קודם) אז זכות אבות זו משפיעה בצאצאיו שגם להם יענו משמים להוריד גשמים (וכן בסיפור הבא בגמ' החכם שבקשו ממנו הורדת גשמים מיוחס לחוני המעגל: 'חנן הנחבא בר ברתיה דחוני המעגל הוה' וכו'). כך גם נראה שבמעשיו (לפחות ההתחלה) יש קשר לזכות הורדת גשמים, שהיה שכיר ולכן לא ענה להם שלום כשמפנה פניו אליהם, כדי שלא יתבטל ממלאכה. שאם יתבטל ממלאכתו יהיה בזה כעין שגוזל את מעסיקו, לכן הקפיד מאוד שלא יהיה שמץ קשר לגזל, וכך יש בו זכות לביטול עצירת גשמים, כיון שהם באים (בין השאר) על גזל: 'אמר ר' אמי: אין הגשמים נעצרין אלא בעון גזל, שנאמר (איוב לו, לב) "על כפים כסה אור בעון כפים כסה אור", ואין כפים אלא חמס, שנאמר (יונה ג, ח) "ומן החמס אשר בכפיהם", ואין אור אלא מטר, שנאמר (איוב לז, יא) "יפיץ ענן אורו". מאי תקנתיה? ירבה בתפלה, שנאמר (איוב לו, לב) "ויצו עליה במפגיע", ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר  (ירמיהו ז, טז) "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה [וגו'] ואל תפגע בי"' (תענית ז,ב). לכן כשמתפלל שבזה יש תקנה כדי להביא גשמים, והוא עצמו יש בו זכות של ריחוק גמור מגזל, אז זוכה להביא גשמים בתפילתו. עוד נראה שבמעשיו הקפיד שלא לפגוע במעסיקו, ולכן כתוספת משמים לזכות זו שיש בו, יורדים גשמים בתפילתו, שבזה מייטיב למעסיקו; שהרי הוא נשכר לעדור בשדה, ועכשיו צריך שירדו מים לשדה, כך שיוצא כעין המשך הקפדה בהטבה למעסיקו, שמשמים מגבירים את מעשי האמת הישרין שלו. וכן זוכה מידה כנגד מידה, שכמו שהוא עושה את רצון השוכר, וזהו רצון ה' שכך ייעשה, כך נחשב כעין שעושה את רצון ה' שהוא כעין שוכרנו לעבוד את הארץ, שהרי ציווה עלינו ליישב את א"י; ולכן מידה כנגד מידה, כמו שהוא עושה את רצון ה' בליישב את הארץ, ה' מחזיר לו במידה דומה ומוריד גשמים ע"פ בקשתו כדי שיוכלו לחיות וליישב את הארץ. בנוסף, הוא נזהר שלא למעט את ממון מעסיקו, שלא יקח לו כסף שלא מגיע לו, כך ה' מזכהו בביטול עצירת הגשמים, שלא למעט את ממון ישראל. ובפרט שה' מוריד גשמים, שהמפתח בידו בלבד והוא הנותן לנו: 'אמר ר' יוחנן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח. ואלו הן: מפתח של גשמים ... מפתח של גשמים - דכתיב: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו" (דברים כח, יב)' (תענית ב,א). שזהו כעין המעסיק שנותן לפועל, ולכן כמו שאבא חלקיה היה פועל נאמן בשלמות למעסיקו, אז כך ראוי שמעסיקו יתן לו בשלמות כנגדו, ולכן זה מתקשר עם גשמים שה' נותן לנו כעין מעסיק שנותן בעצמו, ולאבא חלקיה יש זכות שראוי שיתגלה שינתן מהמעסיק, ולכן מתגלה שה' שומע לתפילתו ונותן לו. העננים הגיעו מכיוון אשתו, והוא הסביר שזה מטעם שמקרבת את הנאת המזון לעני, שנמצאת תדיר בבית ונותנת לעני אוכל ולא ממון שצריך ללכת ולקנות אתו, וטעם שני זה בשל אותם שכנים, ומובא על זה בפרשנים: 'ומ"ט קדים סלוק ענני מהאי זויתא דקיימא דביתהו וכו' ויהבא ריפתא לעניא וכו'. ראיתי לרבינו אפרים בפירושו על התורה כ"י פ' פנחס שכתב דהמחלק לחם לעניים כאלו הקריב כל הקרבנות, וז"ש "את קרבני לחמי", פירוש: לחם לאישי פי' לעניים שנדונין באש, עכ"ד. ולזה חשיבא טפי צדקת האשה דיהבא ריפתא, והו"ל כאלו מקרבת קרבנות דמקרבא הנייתא, וקדים סליק עננא וכו': א"נ הנהו בריוני דהוו בשביבותן וכו', ברוב גמרות של קלף המדוייקות ליתיה להאי א"נ, וכן נראה עיקר, דבשלמא מ"ש דמקרבא הנייתא הוי מדה כנגד מדה דקדים סליק עננא, דהאיש נותן מעות ואפשר דביני ביני עד שיקנה לחם ימות, כעובדא דנחום איש גמזו וכיוצא. אבל הא דבריוני אינו מדה כנגד מדה, ולכן נראה עיקר דל"ג ליה. וזוהי שכתב רש"י לעיל סוף ע"א: אי נמי משום בריוני לא כתוב בספרינו, ודברי רש"י אדהכא קאו. וכן הסכימו הרבנים מהר"ר סולימאן ן' אוחנה ומהר"ר יום טוב צהלון. אבל הרב מהר"ר יעקב אבואלעפיא פירש דדברי רש"י הם במקומם, והיה גירסא לעיל גבי חוני דבעי רחמי דלימות משום דלא נהגי ביה יקרא, א"נ משום בריוני דהוו באותו הדור מה שלא היו בדורו, והיה מצטער מהם. ועיין בן גוריון ספר חמישי פרק ל"ז עכ"ל לקוטי מהר"ר אברהם פליף כ"י. ומה שדחה גירסת א"נ הנהו בריוני וכו' דאינה מדה כנגד מדה וכתב דרש"י אהא קאי, ק"ק עליו דרש"י לא דחה ושבש הגרסא כמותו, רק כתב: א"נ משום הנך בריוני לא כתוב בספרינו, הרי שלא כתב ל"ג וכיוצא אלא כתב דליתא בספריו. וכפי דברי מהר"א פליף הנז' הו"ל לדחות הגירסא הנז' ולומר דל"ג לה. ותו דמאי דקשיא ליה דמאי מדה כנגד מדה איכא, לק"מ; דטעמא דדביתהו היינו כדאמרינן פ"ק דברכות יתמו חטאים ולא כתיב חוטאים. והכא שהעולם בצער ואיהו בעא רחמי שלא יזכור החוטא וירחם על ישראל, והיינו כסברת דביתהו דיתמו חטאים ולא חוטאים. ואמטו להכי קדים סליק עננא מסט' דדביתהו, והיה זה מדה כנגד מדה שמרחמת על החוטאים ודוק' (פתח עיניים). 'אִי נַמִי: בִּרְיוֹנֵי שְׁכִיחֵי בִּשְׁבֵיבוּתָן וכו'. הקשה בפתח עינים ז"ל מאי מדה כנגד מדה הוה בזה? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאיתא בפסיקתא: שאלו לחכמה חוטא מה ענשו? והשיבה (יחזקאל יח, ד) "נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת"! ושאלו לנבואה והשיבה (משלי יג, כא) "חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה"! ושאלו להקב"ה אמר יעשה תשובה! נמצא אבא חלקיה תפס כשיטת השליח ודביתהו תפסה כמו שאמר הקב"ה, ולכן מדה כנגד מדה המטר שהוא ביד הקב"ה ולא נמסר מפתחו לשליח קדים ואתי בזכותה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש: היינו מדה כנגד מדה, כי היא התפללה שיחזרו בתשובה ובזה חייתה נפשם וחיו ניצוצי קדושה שהיו מתים בקליפה, לכך המטר שהוא חיים לעולם וגם בו יהיה בירור ניצוצי קדושה מן הדומם קדים ואתי בזכותה, עד כאן דבריו נר"ו' וכו' (בן יהוידע). אולי כולנו כעניים לפני הקב"ה ומבקשים שיוריד לנו גשמים, לכן כמה שיותר מקרבים הנאה לעניים, כך גם ה' שומע ומקרב יותר לקיים את בקשתנו לגשמים. בנוסף, עצירת גשמים באה בשל גזל, שלוקח מאחר, וממילא בנתינה לעני, שנותן לאחר, נעשה ההיפך מזה ומוריד גשמים. עוד נראה שמובא בגמ': 'אמר רב אושעיא: גדול יום הגשמים שאפי' ישועה פרה ורבה בו, שנאמר "תפתח ארץ ויפרו ישע". אמר רבי תנחום בר חנילאי: אין הגשמים יורדים אלא א"כ נמחלו עונותיהן של ישראל, שנאמר (תהלים פה, ב) "רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה". א"ל זעירי מדיהבת לרבינא: אתון מהכא מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה: (מלכים א ח, לד) "ואתה תשמע השמים וסלחת לחטאת" וגו'. ... אמר רב חסדא: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות, שנאמר "ציה גם חום יגזלו מימי שלג". מאי משמע? תנא דבי רבי ישמעאל: בשביל דברים שצויתי אתכם בימות החמה ולא עשיתם, יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים' (תענית ז,ב). לכן בנתינה לעני, שזה כעין תרו"מ יש זכות להורדת גשמים, היפך מביטול תרו"מ שמביא לעצירת גשמים; וכן עם הגשמים באה ישועה לעולם, ולכן כשנותנים לעני, שבזה עושה ישועה לצרתו, מגלה בזה גילוי שקשור עם הגשמים ולכן מזכה להבאת גשמים (וכמה שיותר מקרב הנאתו כך זהו יותר קירוב ישועתו, ולכן יותר מזכה בגשמים). וכן מובן על שבשל פעולתה של אשתו להחזיר בתשובה את החוטאים קירבה את הגשמים, כיון שהגשמים יורדים רק כאשר 'נמחלו עונותיהן של ישראל', והרי היא גרמה שישובו בתשובה, ולכן ימחלו עוונותיהם, וזהו זכות להורדת גשמים. עוד אפשר בפשטות שהגשמים תלויים בצדקותם של ישראל (כמו שמובא רבות בתורה), ולכן בזה שהתפללה שישובו בתשובה, ואכן שבו בתשובה (ונעשו צדיקים ולא חוטאים), יש בזה גילוי זכות של הורדת הגשמים. עוד אפשר שחזרה בתשובה תלויה באדם, כיון שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אלא שבתפילה זירזה אותם שישובו בתשובה, שהיא פעלה בתפילתה שירגישו רצון לשוב בתשובה, והם מכח זה התחזקו (בעצמם) ושבו בתשובה. לכן כנגד זה שהיא פעלה להשפעה על דבר שאינו ע"י שליח, אלא תלוי בעצמו, כך נעשה לה זכות לגשמים שאינם יורדים ע"י שליח אלא ע"י הקב"ה בעצמו (ששכנעה אותו להוריד גשמים, כמו שגרמה להם שישתכנעו לשוב בתשובה). עוד נראה שנמשלה הנבואה לגשמים: "יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב" (דברים לב,ב). שזה בא לבטא שהנבואה יורדת לעולם ומשפיעה כעין גשמים שיורדים לעולם ומשפיעים (ראה 'תורת המקרא' "האזינו" אות ב, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), וספרי הנבואה באו כדי להחזיר את ישראל בתשובה: 'אמר  רב אדא ברבי חנינא: אלמלא (לא) חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא. מאי טעמא? "כי ברוב חכמה רב כעס"' ( נדרים כב,ב). תפילה זהו חיבור בין ישראל לקב"ה, כעין נבואה שזהו חיבור ה' וישראל; לכן כשהתפללה שזה כעין ניצוץ נבואה, ובה התגלה חזרה בתשובה שזה עיקר גילויי הנבואה, (וזה פעל בעולם), אז נעשה בה גילוי של קשר לגילוי גשמים, שמשולה הנבואה (שמשפיעה בעולם) אליהם. עוד נראה שהטעם שהתפללה עליהם שישובו בתשובה ולא רצתה במותם, זה משום שהם יצירי ה', ובפרט שכל בנ"י נקראים "בנים" לה' (שיש בנו נשמה אלוקית ניצוץ מה'): "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד,א); בפס' מודגש שאנו בנים לה' ולכן שלא להזיק את גופנו, הרי שמכאן עוד רמז שבשל מעלתנו כבנים ראוי שלא להתפלל למיתת החוטאים אלא לחזרה בתשובה. לכן כנגד זה חל על ידה קירוב הגשמים, שה' ירחם עלינו כיציריו, ובפרט בהיותנו בניו ויוריד לנו גשמים (אולי זה נרמז בסיפור שבהמשך הגמ' שהשתמשו בביטוי אבא בשביל גשמים: 'חנן הנחבא בר ברתיה דחוני המעגל הוה, כי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן ינוקי דבי רב לגביה, ונקטי ליה בשיפולי גלימיה, ואמרו ליה: אבא אבא הב לן מיטרא. אמר לפני הקב"ה: רבש"ע, עשה בשביל אלו שאין מכירין בין אבא דיהיב מיטרא לאבא דלא יהיב מיטרא').