בחנוכה קוראים את פרשת מקץ, נראה שזה לא במקרה יוצא כך, אלא שיש בזה רמז שיש גילוי בין סיפור יוסף במצרים וחנוכה; כעין רמז (בנסתר) בתורה למעשה באבות שמתגלה בבנים. אולי רמזו לזה חז"ל בכך שדרשו על חושך בהקשר ליוסף בבור, ובהקשר לרעה בעולם: '"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים" (איוב כח, ג): "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ" זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה, ומאי טעם קץ שם לחושך? שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם, דכתיב "אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת"; נעקר יצר הרע מן העולם, אין אופל וצלמות בעולם. דבר אחר: "קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ",  זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום' (ב"ר פט,א). זמן החושך של יצה"ר מתגלה במיוחד בשעבוד יון, שנרמז בבריאת העולם: '"וְחֹשֶׁךְ" זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן; שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל' (ב"ר ב,ד). ממילא נראה שרמזו בכך שדרשו על שניהם, שבא לרמז שיש קשר בין יוסף במצרים (ובפרט בפרשת "מקץ") לגילוי בחנוכה. אולי גם דגש שהמדרש מביא על שעבוד יון (מבין כל הגזירות) שהם גזרו לרשום על קרן השור שאין להם חלק באלקי ישראל, כדי לרמז על יוסף במצרים; שמצרים נרמזת בפרה: "עגלה יפה פיה מצרים" (ירמיהו מו,כ) [בפס' זה נרמז על כריתתה ע"י מלכות בבל שבאה מצפון, שממשיך הפס': "קרץ מצפון בא בא", כך שגם כעין רמז בעניינו למלכות כובשת מצפון, שזהו יון שבאה מצפון ושלטה עלינו; ומדובר על כיבוש והכרתה, וכך (אמנם ההפך משם שזה הצפון שמכרית, אבל העיקר זה הכרתה) אנחנו הכרתנו את שלטונה של יון שהיה עלינו: 'אבל במלכות של יון, שכילה אותה הקב"ה' וכו' (פסיקתא רבתי,ב)]. וכן יוסף נרמז בשור, ובקרנים (של ראם): "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ" (דברים לג,יז) [ובפס' זה רמז למלכות, כמו שחזרה לנו המלכות בימי החשמונאים, והיונים היו שולטים בעולם, ולכן נפילתם אצלנו זה כעין נפילה ברמז לכל העולם, כמו שהפס' מרמז על הנפילה בכיבוש הארץ (ע"י יהושע) לכל המלכים בעולם: '"בכור שורו" - יש בכור שהוא לשון גדולה ומלכות ... "אפסי ארץ" - שלשים ואחד מלכים; אפשר שכולם מא"י היו? אלא אין לך כל מלך ושלטון שלא קנה לו פלטרין ואחוזה בא"י, שחשובה לכולם היא, שנאמר "נחלת צבי צבאות גוים"' (רש"י). וכן בספרי: '"בהם עמים ינגח" - וכי מה עמים כיבש יהושע? והלא לא כיבש אלא ל"א מלכים! - מלמד שכיבש מלכים ושולטונים שהיו מסוף העולם ועד סופו' (ספרי)]. נראה שהקשר בין יוסף וחנוכה זה שיוסף היה מי שגרם לירידת ישראל למצרים, שם בנ"י שקעו בטומאת מצרים עד שהגיעו לשער המ"ט בטומאה, כך שסיפור יוסף הוא הבסיס לזה (שעלה לגדולה ובעקבות זה ירדו למצרים), וזהו כמו היונים שבאו לטמא את ישראל בכפירה בה' (שזהו שגזרו לרשום על קרן השור שאין להם חלק בה'). אולי גם רמז שבסיפור יוסף במצרים שאר בנ"י היו בארץ, וזהו השונה בשיעבוד יון משאר הגלויות שזה היה כשבנ"י היו בארץ ולא בגלות (ששאר הגלויות - בבל, פרס ומדי ואדום היו בגלות בחו"ל, שהחלה בהורדה לחו"ל והמשיך שם, או [בפרס ומדי] בהיותנו כבר בחו"ל; שלא כמו שעבוד יון שהיה בארץ). יוסף נשאר עוד שנתיים בבור בשל גילוי חוסר ביטחון בה', שסמך על אדם: '(תהלים מ, ה): "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו", זה יוסף. "ולא פנה אל רהבים", על ידי שאמר לשר המשקים  (בראשית מ, יד): "זכרתני והזכרתני", נתוסף לו שתי שנים' (ב"ר פט,ג) [אמנם ראה ב'מעשי אבות - ב', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, שהכוונה שיוסף לא ביטא במילים את ביטחונו בה', אע"פ שבליבו ודאי סמך על ה']. כך נראה כרמז שזהו ההבדל בין החשמונאים ובין בר כוכבא, ששניהם נלחמו בשביל כיבוש הארץ (החשמונאים נגד יון ובר כוכבא נגד רומא, ששתי מלכויות אלו יצאו בערך מאותו אזור) והחשמונאים הצליחו כיון שבטחו בה' (שנלחמו למען האמונה בה') וזהו כיוסף שיצא מהבור בעקבות חלום פרעה, שאז ביטא בדבריו את ביטחונו בה', שלמד את הלקח מעונשו (שנשאר עוד שנתיים בבור), ואמר לפרעה: "ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה" (בראשית מא,טז); ואילו בר כוכבא נפל (כעין ההמצאות בבור הכלא, שזה השארות תחת המשעבד שכופהו בבור, וכן סכנת חיים [שלכן מברך ביציאה מהכלא הגומל, על הצלתו מסכנת חיים], שכך לוחמי בר כוכבא נהרגו ונשארנו תחת מלכות אדום) שלא בטח בה' אלא אמר לה' שלא יעזור (' ... וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר: ריבוניה דעלמא, לא תסעוד ולא תכסוף'  [יר' תענית ד,ה]). בעקבות הניצחון של החשמונאים 'חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה' (רמב"ם; הל' מגילה וחנוכה ג,א), כמו יוסף שיצא מהצרה - מהבור, ועלה אז למלכות (משנה למלך) [וכעין רמז שבנ"י היו במצרים 210 שנים, ו-9 שנים קודם לכן עלה יוסף למלכות, כך שיוצא קצת יותר ממאתיים שנה, וזהו כעין שבחנוכה חזרה מלכות לישראל לקצת יותר ממאתיים שנה]. יוסף עולה למלכות ע"י חלום פרעה שחלם על הנעשה ביאור (ובפרט חלם שראה את עצמו עומד על היאור: "ופרעה חלם והנה עמד על היאר" [בראשית מא,א]), שזהו אלוהות מצרים - הנילוס ופרעה עצמו (שעשה עצמו אלוה), שכך נלחמו ביונים שהכריחו לעבוד ע"ז; וכן נס חנוכה מתבטא בהדלקת הנרות כנגד נס פך השמן שדלק מעבר לזמן, שזהו גילוי נגד האמונה היוונית שהעולם נברא מכח האש, שבנס פך השמן הוכח שה' הוא הבורא והשולט בעולם (ראה ב-'מועדי ישראל', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), כך שזה כנגד הנילוס ופרעה אלוהי מצרים (ובפרט שפרעה אמר שהוא ברא את הכל: "אשר אמר לי יארי ואני עשיתני" [יחזקאל כט,ג; ראה במלבי"ם], כעין כנגד זה האמונה הפילוסופיה היונית שהאש בראה את הכל); ועל זה אמר יוסף שה' הוא השליט: "את אשר האלקים עשה הגיד לפרעה" (בראשית מא,כה), כמו שהוכח בנס פך השמן שה' הוא הבורא והשולט בעולם. הנשים חייבות בחנוכה בשל קשרם המיוחד לנס: 'דא"ר יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס' (שבת כג,א). 'שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה. ועל יד אשה נעשה הנס' (רש"י; ד"ה 'היו') [ואף יש בהם חיוב יתר בשל כך, שלכן מחמירות שלא לעשות מלאכה בזמן שהנרות דולקים: 'חנוכה מותר בעשיית מלאכה. אך הנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה כל זמן שהנרות שבבית דולקות, ואין להקל (לאפשר) להם. והטעם שהנשים מחמירות יותר, מפני שהגזירה היתה קשה על בנות ישראל, שגזרו: בתולה הנישאת – תיבעל להגמון תחילה. ועוד, מפני שהנס נעשה על ידי אשה: בת יוחנן כהן גדול היתה יפת תואר מאד, ובקשהּ המלך הצורר שתשכב עמו' וכו' (קצשו"ע קלט,ג)]. כך התגלה גם ביוסף, שהוא עלה לגדולה מהבור של אסירי המלך, שם למד כיצד להתנהג בגינוני מלכות, וכן דרך שם התגלגל לפתרון חלום פרעה (ע"י שהיה עם שר המשקים שאמר לפרעה על יוסף) שמזה עלה למלכות; ולבור הגיע בעקבות שאשת פוטיפר אדונו רצתה שישכב עמה ("ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי" [בראשית לט,יב]), ובזה דומה לנס חנוכה שהגיע בעקבות הגזרות שאחת מהן היא הבעילה להגמון, שהוא האדון שמעליהם, שזהו עניין בעילה ואדנות, כמו אצל יוסף (שאשת אדונו רצתה שישכב עמה), שבעקבות המרד עלו למלכות (חזרה מלכות לישראל). יון גזרו שלא להזכיר את שם ה', ובזכות הניצחון תיקנו להזכיר את שם ה': 'שגזרה מלכות יון גזרה שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים: בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא'ל עליון' (ר"ה יח,ב). כך יוסף היה בבור בשל שלא הזכיר את שם ה' לשר המשקים, ואח"כ עלה לגדולה כאשר הזכיר את שם ה' לפני פרעה. והגילוי אצל שר המשקים שהוכח על היותו של יוסף פותר חלומות התגלה ביום הולדת של פרעה: "ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האפים בתוך עבדיו. וישב את שר המשקים על משקהו ויתן הכוס על כף פרעה. ואת שר האפים תלה כאשר פתר להם יוסף. ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (בראשית מ,כ-כג). שכך בניצחון גזרו להזכיר שם שמים יחד עם כתיבת תאריך התכהנות הכה"ג, כעין כנגד תאריך של הולדת פרעה. (וביומולדת של פרעה שר המשקים שכח את יוסף, וגם אח"כ שכחו, בשל החסרון בהזכרת שם ה' ע"י יוסף, וכך נשאר בבור, שזהו כנגד שעבוד יון שגזרו על הזכרת שם ה' כעין השארות בצרה, בבור; ובהמשך יוסף עלה בשל מה שהוכח ביומולדת, וכך בניצחון תיקנו להזכיר בתאריך שם שמים). היוונים גזרו על ברית המילה והזמנים: 'עַתָּה בֽוֺאוּ וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם וּנְבַטֵּל מֵהֶם אֶת־הַבְּרִית אֲשֶׁר כֹּרַת לָהֶם שַׁבָּת רֹאשׁ־חֽוֺדֶשׁ וּמִילָה' (מגילת אנטיוכוס, י), וכך אצל יוסף במלכותו התגלה כביטול גזרות היוונים, שיוסף גזר על כל מצרים למול (ב"ר צ,ו ["אשר יאמר לכם תעשו", ר' אבא בר כהנא אמר: כפאן למול. ר' שמואל בר נחמן אמר: חייתנו אין כתיב כאן, אלא "החייתנו", נתת לנו חיים בעוה"ז וחיים בעוה"ב'. אולי רמז שבנצחון על היוונים ניתן לנו החיים בעוה"ז - שהיוונים לא יהרגו בנו, וחיים בעוה"ב - שאנו מקיימים תו"מ), והתגלה עניין של זמנים, שזהו שבע שנות השובע ושבע שנות הרעב (שה' קבע שיבואו ויתגלו בעולם, כעין שבת ור"ח שה' קבע לנו לגלות בעולם [ודרכם זוכים להוריד שפע וברכה לעולם]). יוסף עושה דברים נגד אחיו בנ"י, כך כעין שהיוונים גזרו גזרות נגד עם ישראל (ויוסף עשה זאת, כעין שהיו גם מתיוונים שפעלו עם היוונים נגד ישראל). יעקב שלח את בניו למצרים עם כסף כדי לשלם על אוכל, ויוסף החזיר את כספם, וכשחזרו שוב הביאו את הכסף ועוד כסף לשלם, ויוסף אמר שישאירו את הכסף שמצאו, וכשנשלחו שוב יוסף שם את כספם; כך שיש הרבה התעסקות עם כסף, וכן צער לשבטים, זהו כעין שהיוונים ציערו אותנו ופשטו ידם על כספנו, כמו שמביא הרמב"ם: 'בבית שני כשמלכו יוון, גזרו גזירות על ישראל, וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם; ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות.  וצר להם לישראל מאוד מפניהם, ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו, והושיעם מידם, וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה - עד החורבן השני' (רמב"ם; הל' מגילה וחנוכה ג,א). וכמו שהיה יעקב ובניו מול האימפריה המצרית, כך היה מתתיהו בן יוחנן כה"ג ובניו מול האמפריה היוונית (ויוסף היה משנה למלך אבל שולט על כל מצרים [למעט פרעה]: "אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך. ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אתך על כל ארץ מצרים" [בראשית מא,מ-מא]; כך כעין גילוי במלכות יון שאנטיוכוס היה המלך, אבל בכלל שלטון היוונים על העולם היו ארבעה שליטים). החשמונאים יצאו למלחמה על טהרת המקדש וכיבוש הארץ; שכיבוש הארץ זה בשל מעלת א"י (שהיא קדושה ויש מצוה לכבוש ולדור בה), שזה מתגלה בפרשה כשיעקב שולח מפירות א"י: "ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" (בראשית מג,יא); '"מזמרת הארץ" - מתורגם: מדמשבח בארעא, שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם' (רש"י), שזהו גילוי לשבח הארץ. (ובפרט שבפירות א"י יש קדושה בשל השכינה השורה א"י [ראה 'לזמן הזה', שבט, 'פירות א"י', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א], שזהו השורש של מצוות כיבוש הארץ, בשל הקדושה). בהתנגשות בין יוסף לאחיו היה דגש על בנימין (שיעקב לא רצה שירד, ויוסף אמר להורידו ואח"כ אמר שיהיה לעבד), שזה מרמז כנגד שהחשמונאים נלחמו למען טהרת המקדש, והמקדש מתגלה בבנימין: "לבנימן אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתיפיו שכן" (דברים לג,יב). '"לבנימן אמר" - לפי שברכת לוי בעבודת הקרבנות, ושל בנימין בבנין בית המקדש בחלקו, סמכן זה לזה. וסמך יוסף אחריו שאף הוא משכן שילה היה בנוי בחלקו, שנאמר "וימאס באהל יוסף" וגו', ולפי שבית עולמים חביב משילה לכך הקדים בנימין ליוסף' וכו' (רש"י), כך שהגילוי על בנימין מרמז על מלחמת החשמונאים לטהרת המקדש, וכן מרמז על הנס שנעשה במנורה במקדש (וכן קשור ליוסף שהוא זה שרצה שירד, שאצל יוסף מתגלה המשכן בשילה, שהוא כעין המקדש; והחשמונאים כהנים משבט לוי שבברכה הוא סמוך לבנימין). כמו כן, מי שעמד בכח להגנה על בנימין היה יהודה, שגם אצלו יש חלק של המקדש: 'דתניא: מה היה בחלקו של יהודה? הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין? אולם, והיכל ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי' וכו' (יומא יב,א), שזה מרמז על חנוכת המזבח שעשו החשמונאים (ועל שם זה נקרא חנוכה מלשון חנוכת המזבח). יוסף אסר את שמעון לעיניהם, וכשהלכו הוציאו: "ויקח מאתם את שמעון ויאסר אתו לעיניהם" (בראשית מב,כד). '"את שמעון" - (ב"ר) הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי: "הנה בעל החלומות הלזה בא". ד"א, נתכוין יוסף להפרידו מלוי שמא יתיעצו שניהם להרוג אותו. "ויאסור אותו לעיניהם" - לא אסרו אלא לעיניהם וכיון שיצאו הוציאו והאכילו והשקהו (ב"ר)' (רש"י). ששמעון הוא היוזם להזיק (ליוסף [שאמר ללוי שיוסף מגיע]) והוא שהזיק (שהשליך לבור), כעין המתיוונים שהזיקו לישראל, וכשהלכו יוסף שחררו כעין שמי שהתיוון לא הזיקו לו היוונים (שמלכו כאן, כעין יוסף שמלך במצרים). ויוסף פחד ששמעון ולוי יבואו להרגו ולכן אסר את שמעון, לכן כנגד זה התגלה שמי שלא נתפס ע"י המלכות להתיוונות (שלא כשמעון שנאסר), היה קשור להפלת היוונים זהו משבט לוי, החשמונאים. אצל יוסף הוא רדף אחר בנימין ע"י הגביע שלו: "ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן" (בראשית מד,ב), ודרך זה התגלגל שיהודה עמד מול יוסף עד שיוסף נשבר והתגלה לאחיו, שזהו כעין שמצאו החשמונאים פך קטן (שמכיל נוזל, שמן, כעין גביע שמחזיק נוזלים), שלא טימאו היוונים, ונעשה בו נס שמרמז על הניצחון על היוונים (כמו שיוסף נשבר והתוודה לאחיו). החשמונאים נלחמו על טהרת המקדש וכיבוש הארץ (וניצחו את היוונים), שזה נרמז בבנימין (שעליו בא יהודה אל מול יוסף ואז יוסף נשבר) שבו מתגלה המקדש והארץ: 'ד"א: מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו? מפני שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ ובנימין נולד בארץ ישראל' (ילקו"ש; רמז תתקנז [ספרי; דברים לג,יב]). יהודה לקח אחריות על בנימין ועמד מול יוסף, והמלוכה שייכת ליהודה, כך שזה כעין מלכות ישראל מול מלכות הגוים היוונים; וככלל יהודה זהו מלכות ויוסף מלך (במצרים), כך שמדגיש שיש כאן עניין של גילוי מלכות ישראל, שחזרה המלכות לישראל ע"י החשמונאים. ובחנוכה זה מתגלה בשבט לוי, כעין שיוסף היה בפועל במלכות, ויוסף הוא גילוי של מלכות שאינה מיהודה (כמו שהתפצלה המלכות בבית ראשון בין מלכות יהודה ומלכות ישראל שעליהם שלטו צאצאי יוסף), כך החשמונאים היו משבט לוי שזהו מלכים שאינם מיהודה (וכמו שמלכות ישראל לא היתה אמורה למלוך במקום יהודה, כך גם מלכות החשמונאים לא היתה ראויה ע"פ הרמב"ן [ראה באריכות ב'תורת המועדים', 'מלכות החשמונאים לאור ההלכה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]). יהודה נשלח ע"י יעקב לפניו לארץ גושן כדי להקים את התורה: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה" וגו' (בראשית מו,כח). '"להורות לפניו" - כתרגומו: לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה. "לפניו" - קודם שיגיע לשם. ומ"א: להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה' (רש"י). שכך יהודה בא להתייעץ עם יוסף, ששניהם מלכים, ויש עניין חשוב להקמת התורה והוראתה, לכן זה התגלה במלכות אצל החשמונאים בהיותם משבט לוי עליהם נאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" וגו' (דברים לג,י). אולי רמז בעניין יוסף ואחיו לחנוכה, שיוסף הרגיע את אחיו שלא ינזקו ע"י רמז בנרות שלא יכבו: '(בראשית נ, כא) "וינחם אותם וידבר על לבם", אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: מלמד שאמר להם דברים שמתקבלין על הלב. ומה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, נר אחד היאך יכול לכבות עשרה נרות?' (מגילה טז,ב), כרמז לעתיד שיתגלה בחנוכה שלא יכבו הנרות שבמנורה (ובפרט שיש שרמזו שהנס בפך השמן מרמז על בנ"י שלא התבוללו בהתיוונות, כמו שמן שלא מתערבב אלא צף; שכך בדברי יוסף עשרת הנרות מרמזות על בנ"י).