' ... מראש חודש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפילה שחרית ... ואין תוקעין בערב ראש השנה (מנהגים)' (שו"ע; או"ח סימן תקפ"א סעיפים א-ג). 'ואין תוקעין וכו' – להפסיק בין תקיעות דרשות לתקיעות דחובה. [ואף כשחל יום א' של ראש השנה בשבת, גם כן אין תוקעין בערב שבת]. ומכל מקום מותר לתקוע להתלמד, דדי כשמפסיק בבית הכנסת. אבל במנהגים כתב הטעם כדי לערבב השטן, אם כן אין לתקוע כלל. ובאליה רבה בשם ספר אמרכל משמע דלהתלמד שרי בחדר סגור' (מ"ב). בער"ה מפסיקים לתקוע בשופר כדי לעשות הבדלה בין תקיעת רשות לחובה, שיהיה ברור שבר"ה זה תקיעת מצווה, שראוי להבדיל ביניהם (ואף כך ידע האדם לכוון בר"ה לקיים מצוות שופר). מעבר לצד ההלכתי אולי יש בזה רמז שתוקעים בשופר בר"ה כיון שזהו היום בו נברא האדם, והשופר מבטא את הקול הפנימי של האדם, שתוקעים בשופר בנפיחה כעין רמז לנפיחה שה' נפח באדם: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז), שזה מרמז על הנשמה שה' שם בנו (ראה ברמב"ן בפס') [אולי לכן למדו לקולות התרועה מאם סיסרא שבכתה על חיי בנה (ר"ה לג,ב), כרמז שזה קשור לחיי אדם, שניתנה בו נשמה כשנברא לחיים; ואף מדגיש את בנ"י שמנצחים בעולם, שכך סיסרא מת, ובניצחון משפיעים בעולם שתחתינו, שכך אנו מעלים את הכל לקדושה ע"י גילוי תו"מ שמתגלה בנו בשל מעלת נשמתנו שלכן ראויים לקיום תו"מ]. שכך בתקיעת שופר אנו מכריזים על מהותנו ויעודנו – לגלות שם ה' בעולם ולהמליכו, שזה מתגלה בר"ה בו אנו ממליכים את ה' בעולם ע"י תקיעת השופר כעין שתוקעים בהמלכת מלך. באדם נאמר שנעשה לנפש חיה כעין שנאמר בחיות, אלא שיש הבדל ביננו בשל מעלת השכל, כמו שמביא רש"י בפס': '"לְנֶפֶשׁ חַיָּה" - אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור' (רש"י). לכן ראוי שלא לתקוע בער"ה, כיון שביום זה נבראו העופות והדגים (ולא נברא בו האדם, שהוא העיקרי ולכן בבריאה ביום שישי מודגש יצירת האדם ולא החיות שנבראו ביום זה), ולכן מדגישים שהנפש חיה שבאדם זה ייחודי לו, להבדיל ממה שנאמר על החיות והעופות שיש בהם נפש חיה: "ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" (בראשית ב,יט). שכך מבורר שבר"ה תוקעים כגילוי של נשמתנו (שבאה לידי ביטוי בדעה שמפעילה את הדיבור שיוצא מהפה, שכך גם תוקעים בפה; ובצורת נפיחה כעין נפיחת הנשמה בנו), שלא כשאר היצורים שאין בהם נשמה אלוקית. אולי זה העניין שזה קשור לערבוב השטן, שהשטן מתערבב בשל שנזכר בגאולה העתידה, כמו שנאמר על תקיעות דמיושב ומעומד: 'כדי לערבב את השטן. פירש בערוך [כדאיתא] בירושל': "בלע המות לנצח", וכתיב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול, ומטא זימניה למתבלע; ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא' (תוס' ד"ה 'כדי'; ר"ה טז,ב). שכך גם נראה שבעומק השטן מתערבב כשלא תוקעים בער"ש, שזה מדגיש את מהותנו בתיקון העולם – בדבקותנו בה', בשל נשמתנו, ולכן זה מזכיר לו את הגאולה, שהעולם כולו יתוקן וכך מתערבב. והיסוד לזה הוא בתקיעת שופר שמראה את חיבובנו את המצוות, כמו שמפרש שם רש"י: 'כדי לערבב - שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו' (רש"י). שזה היסוד שבגללו השטן מתבלבל וחושב על הגאולה, כיון שרואה את דבקותנו במצוות, שזה היסוד לגאולה (אמנם רש"י והתוס' אלו פירושים שונים, אבל נראה שקשורים בעומקם זה בזה, שלכן פרש"י מסביר את השורש של שיטת התוס'). שכך גם כאן בהבדלה בין התקיעות האדם מתחדד במעלת תקיעת השופר של ר"ה שזה דאורייתא, ולכן מכוון יותר בקיום המצווה ומחבבה, ולכן זה מערבב את השטן; שזהו שמבדילים בין רשות לחובה, ובעקבות זה מודגש לאדם מעלת מצוות תקיעת שופר שבר"ה (וכך שני הטעמים להפסקת תקיעת שופר בער"ה קשורים). אולי אפשר גם שתקיעת השופר בחודש אלול זה כדי לעורר לתשובה, לתקן את החטאים; לכן עושים הפסקה בין תקיעות רשות לחובה כביטוי שעל האדם לעשות הבדל ברור בין דברי רשות לדברי מצווה, שמצוות חייב לקיים, אבל לקבל על עצמו דברי רשות – להחמיר על עצמו (כמו שלא חייבים בתקיעת שופר, ותוקעים כרשות), בזה צריך לברר היטב כיון שלפעמים אדם מקבל על עצמו דברים שאינם חובה אלא רוצה להחמיר על עצמו, אולם בזה הוא גורם לעצמו ליפול. שיש פעמים שמחמיר בדבר אחד וזה בא על חשבון דבר חיובי אחר, וזה לא ראוי, ואף לפעמים גורם לעצמו לעבור ממש על מצוות כתוצאה מכך, וכן יש פעמים שלקח על עצמו דברים שלא עומד בהם, ואז כתוצאה מנפילה ממה שקיבל על עצמו מסיתו יצה"ר להמשיך להתדרדר בעוד דברים, גם בדברים שהם חובה ולא רק רשות. לכן כגילוי לחזרה בתשובה (שבתקיעת שופר) מגלים בער"ה אי תקיעה כדי להבדיל בין רשות לחובה, שזה קשור לעמידה שלא לחטוא. בנוסף, דבר זה קשור לדין שבר"ה, כיון שר"ה נקבע כיום דין בשל שבו יצא האדם בדינו לחירות (' ... באחת עשרה נידון. בשתים עשרה יצא בדימוס מלפני הקב"ה. אמר לו הקב"ה: אדם, אתה סימן לבניך, כשם שנכנסת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות נכנסין לפני בדין ביום הזה ויוצאים בדימוס' [ילקו"ש; רמז תשפ"ב]). והדין היה על שחטא באכילה מפרי עץ הדעת, שזה נגרם בעקבות שחוה החמירה ואמרה שאסור אפילו לגעת בעץ ('"ולא תגעו בו" - הוסיפה על הצווי לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל) "אל תוסף על דבריו"' [רש"י; בראשית ג,ג]). לכן חשוב להדגיש אז את ההבדל בין חובה לרשות, שכך מתגלה בר"ה שבו תוקעים כחובה, ולפני זה תקעו תקיעת רשות, ולכן הפסיקו בער"ה להדגיש את ההפרדה ביניהם; ובזה אנו מראים שאנו מתקנים את שורש החטא בעולם (שנעשה בחטא עץ הדעת), שזהו כל מהותנו בעולם – לתקן עולם במלכות ה', שכך בהמשך יבוא העולם לתיקונו השלם שלעתיד; לכן השטן נזכר במה שיהיה לעתיד לבא ומתערבב.