' ... א"ל: כשם שהיה בלבי מה להשיבך ולומר לך: אתמול אמרת לי: "כי ביצחק יקרא לך זרע", עכשיו אתה אומר לי העלהו שם לעולה?! וכבשתי את יצרי ולא השבתיך; כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאין ונכנסין לצרה תהא נזכר להן עקדתו של יצחק ותחשב לפניך כאלו אפרו צבור על גבי המזבח ותסלח להן ותפדם מצרתן. א"ל הקב"ה: אתה אמרת את שלך ואומר אני את שלי: עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני ואני דן אותם בר"ה, אלא אם מבקשין שאחפש להן זכות ואזכור להן עקידת יצחק יהיו תוקעין לפני בשופר של זה. א"ל: ומה הוא השופר? א"ל: חזור לאחוריך, מיד "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו", זה אחד מעשרה דברים שנבראו בין השמשות. "נאחז בסבך בקרניו". א"ל הקדוש ברוך הוא: יהיו תוקעין לפני בקרן איל ואושיעם ואפדם מעונותיהם, והוא שדוד משבח (שמואל ב כב, ג) "וקרן ישעי משגבי ומנוסי", ואשבור עול גליות מעליהן ואנחם אותם בתוך ציון, שנאמר "כי נחם ה'" וגו' אמן' (תנחומא וירא סימן כג). אברהם ביקש לזכור את עקידת יצחק כדי לכפר לישראל כשיחטאו ויבואו צרות, וה' אמר שזה ייעשה ע"י השופר. בפשטות השופר מזכיר את העקידה כיון שאת האיל אברהם הקריב במקום יצחק, וכך בשופר יעלה זכרון העקידה וזה יחזק את מידת הרחמים לסלוח על החטאים; אולם נראה שיש בזה רמז יותר עמוק, שקרני האיל מרמזות על החטאים והצרות, כיון שהם נתפסו בסבך: "וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו" (בראשית כב,יג) שזה רומז על שנאחזים בחטא ומסתבכים בצרות: '"וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחד" -- מהו "אחר"? אמר רבי יודן: אחר כל המעשים, ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות וסופן ליגאל בקרנו של איל, שנאמר (זכריה ט): "וה' אלקים בשופר יתקע" וגו'. אמר רבי יהודה בר סימון: אחר כל הדורות, ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות, וסופן ליגאל בקרנו של איל, הה"ד: "וה' אלקים בשופר יתקע". אמר רבי חנינא ב"ר יצחק: כל ימות השנה ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות, ובראש השנה, הן נוטלין שופר ותוקעין בו, ונזכרים לפני הקב"ה והוא מוחל להם, וסופן ליגאל בקרנו של איל, שנאמר: "וה' אלקים בשופר יתקע". רבי לוי אמר: לפי שהיה אברהם אבינו רואה את האיל ניתוש מן החורש הזה, והולך ומסתבך בחורש אחר, אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך, עתידין בניך להסתבך למלכיות מבבל למדי, מן מדי ליון, ומיון לאדום, וסופן ליגאל בקרנו של איל, הה"ד: "וה' אלקים בשופר יתקע"' (ב"ר נו,ט). לכן בשופר מזכירים את האיל שמצד אחד מרמז על ההסתבכות בחטא ושלכן נידונים לצרות ע"פ מידת הדין, ומצד שני מזכיר את הקרבתו של האיל במקום יצחק – שמגלה על מסירות נפש של ישראל על הקב"ה ולכן מעלה את מידת הרחמים. כך מעביר בשופר ממידת הדין למידת הרחמים, ומכפר ומציל וגואל מצרות: 'יהודה ברבי נחמן פתח (תהלים מז, ו): "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר". בשעה שהקדוש ברוך הוא יושב ועולה על כסא דין, בדין הוא עולה; מאי טעם? "עלה אלקים בתרועה". ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה, עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים, דכתיב "ה' בקול שופר", ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם, והופך עליהם מדת הדין לרחמים. אימתי? "בחדש השביעי"' (ויק"ר כט,ג). בב"ר מובא שבשופר יצאו מהצרות לאחר הסיבוך בשל החטאים, כך שנראה שבא לרמז שתקיעת השופר שאנו תוקעים מרמז על סיבוכים בשל חטאינו ועל הגאולה מהצרות, שכך אנו פועלים בתקיעת שופר לגלות גם אצלנו כפרה לחטאים והצלה ממידת הדין (כחלק מהגילוי הכללי הגדול שנעשה בעולם בחטאים וצרות וגאולה עתידית). אולי לכן תקיעת שופר נעשית ע"י תקיעה ואח"כ תרועה ואח"כ שוב תקיעה, כעין רמז למציאות העולמית שאנו באים לתקן את העולם להמליך את ה' בעולם בר"ה, שאז יושב בדין כמלך, ולכן אנו מגלים כנגד המציאות העולמית שאמנם כיום יש חטאים והסתר פנים, אבל לעתיד בגאולה השלמה יהיה שם ה' שלם בעולם, ולכן אנו מגלים זאת בשופר למלכות ה' שימלוך על כל העולם כולו בשלמות לעתיד לבא, וכך גם שיתגלה כיום ניצוץ מזה. לכן עושים תרועה כרמז על הסיבוכים שמתגלים בהקשר לחטאים והצרות שנעשה כעונש (ולכן התרועה היא כבכי: ' ... דכתיב (במדבר כט, א) "יום תרועה יהיה לכם", ומתרגמינן: יום יבבא יהא לכון, וכתיב באימיה דסיסרא (שופטים ה, כח) "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא"; מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל' [ר"ה לג,ב]), ולאחריה תקיעה ישרה כמו שיהיה לעתיד לבא שהעולם יגאל ויתבטלו כל הצרות, ויהיה שם ה' שלם בעולם, שאז העולם יתגלה בישרות. וגם לפני התרועה יש תקיעה ישרה, כעין רמז לגילוי שהוא הבסיס לתיקון העולם שלעתיד, וכן היה בו כעין מעט מהגילוי של התיקון שלעתיד, ולכן זה בתקיעה ישרה כעין התקיעה שלעתיד; וזה כנגד התקיעה שבהר סיני, ששם הוא הבסיס לתיקון העולם, ואף התגלה בו כעין מהגילוי שלעתיד שהיה בו גילוי של אי שעבוד, שזה יהיה לעתיד שנגאל בשלמות, או גילוי של שחיטת מלאך המוות שלעתיד, שכך לא מתו ('לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר (דברים ה, כה) "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם הוא" ... דתניא: רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' [ע"ז ה,א]). שזהו גילוי שיש בשופר – שיש שני שופרות שמתגלים מקרניו של האיל שבעקידה: ' קרניו של איל -- של שמאל שתקע בו בהר סיני, שנ' "ויהי במשוך בקרן היובל", ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא, שנ' "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והיה ה' למלך על כל הארץ"' (פרקי דר"א, לא). שכך היה ישרות במתן תורה, ואח"כ חטאו בעגל והתדרדרו לחטא ולצרות שבעקבותיו, ולעתיד הכל יחזור לישרות – לכן תקיעה ישרה ואח"כ תרועה שבורה בבכי, ואח"כ שוב תקיעה ישרה. אולי אפשר גם שנאמר בתנחומא (שם) שאברהם אמר שיכל להשיב ובכ"ז כבש את יצרו, ולכן כך גם שה' יסלח לישראל שיזכר עקידתו של יצחק בזכירת האפר של האיל. אולי לכן בשופר יש תרועה באמצע, כנגד כבישת יצרו של אברהם שהיה קשה לו מאוד ובכ"ז לא ענה אלא עשה את רצון ה', ולכן התרועה נלמדת מאם סיסרא שבכתה על בנה, כעין רמז על הבכי הפנימי של אברהם על שצריך להקריב את יצחק. ולפני ואחרי יש תקיעה ישרה, שזהו כנגד שהאיל היה כבר קודם, עוד מבריאת העולם, והוא החליף את יצחק בהקרבתו שכך לא מת יצחק, ולכן בגילוי של האיל יש כעין ישרות ורוגע (וכך גם אברהם חשב לפני העקידה שיצחק ימשיכו, ולכן היה בישרות ושמחה). לכן כיון שזה מתגלה באיל, שהחליף את יצחק, לכן בתקיעת השופר זה מביא לכפרה שמזכיר את העקידה, וזה נעשה בצורה של תקיעה תרועה ותקיעה. וזה בתקיעת שופר, שזה מהקרן של הבהמה, כרמז שהאיל נתפס בקרניו כדי שאברהם יקריבו.