סיימנו את המשנה הראשונה של בבא מציעא, ושני הדיונים האחרונים היו בנוגע לרכוב קונה או לא, ולאחר מכן קניין כלים שעל גבי בהמה. הסוגיה של קניין רכיבה מתחיל כמה עמודים לפני, וכבר שמה הבבלי מביא את דברי שמואל:

              תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ח עמוד ב

דתנן: המנהיג סופג את הארבעים, והיושב בקרון סופג את הארבעים, רבי מאיר פוטר את היושב בקרון. ומדאפיך שמואל ותני: וחכמים פוטרין את היושב בקרון, שמע מינה: רכוב לחודיה לא קני, וכל שכן רכוב במקום מנהיג.

הגמרא דנה רבות אחרי זה כדי להוכיח, מביאה שלוש ראיות (שניים שרכוב קונה ואחד שלא) ודוחה אותם, והמהלך הכולל מביא שרכוב לא קונה אלא אם הוא מנהיג ברגליו ואז הוא קונה או שהוא לא מנהיג ברגליו ויקנה במקרים מיוחדים, כפי שהתבאר בשלושת הסוגיות.

לאחר מכן הגמרא דנה על קניין כלים שעל גבי בהמה, ובמפורש מובן שלא ניתן לקנות כלים שעל גבי בהמה אפילו אם קונים את הבהמה עצמה:

              תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ט עמוד ב

בעי רבי אלעזר: האומר לחבירו משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו? - לקנות? מי אמר ליה קני? - אלא: משוך בהמה זו וקני כלים שעליה, מהו? מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים, או לא? - אמר רבא: אי אמר ליה קני בהמה וקני כלים מי קני כלים? חצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה.

הר"ח בפרושו למסכת שלנו, לאחר שביאר את הסוגיה של רבי אלעזר הוא מביא את הירושלמי המקביל:

              רבינו חננאל מסכת בבא מציעא דף ט עמוד ב

ירושלמי אמר רב הונא בשם רבנן [תני] תמן אשה שהיתה רוכבת על גבי בהמה ושנים מנהיגין אותה היא אומרת אלו עבדיי והבהמה והמשוי שלי וזה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי צריכה גט משניהן והיא משחררת את שניהן ושניהן משחררין זה את זה ובבהמה ובמשוי שלשתן שוין:

וניכר שרוצה לרמוז לנו על מחלוקת בבלי ירושלמי פה, תחילה אביא דברי הירושלמי:

              תלמוד ירושלמי מסכת בבא מציעא פרק א הלכה ב

מתני' היו שנים רוכבין על גבי בהמה או שהיה אחד רכוב ואחד מהלך זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחצייה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחצייה ויחלוקו בזמן שהן מודין או שיש להן עדים חולקין שלא בשבועה:

גמ' אמר רב הונא תניי תמן אשה שהיתה רכובה על גבי בהמה ושנים מנהיגין אותה ואומרה אילו עבדי והחמור והמשאוי שלי. וזה אומר זו אשתי וזה עבדי והחמור והמשאוי שלי. וזה אומר זו אשתי וזה עבדי והחמור והמשאוי שלי צריכה גט משניהם וצריכה לשחרר את שניהן. ושניהן משחררין זה את זה. בחמור ובמשאוי שלשתן שוין:

ומהדברים פה משתמעים שני דברים. הראשון שגם הרכוב שעל גבי הבהמה יש לו חלק בבהמה, וגם המושך בבהמה קונה את הכלים שעל גבי הבהמה. את שני הדברים האלה אפשר להבין שזאת דרך קניין של החפצים, כי אם לא היה אפשר לקנות ככה בהמה או כלים הם היו בגדר של "סרוחי מסרחא" ולא היה להם חלק בכלים או ההבמה.

לכאורה מההקשר של הדברים משמע שהר"ח הביא את הסוגיה בשביל לפסוק בעניין קניין כלים שעל גבי הבהמה. אך ההערות בר"ח הבין אחרת:

              פירוש הר"ח לב"מ עמ' 31 הערה 1

              כונתו להביא מהירושלמי דכיון דבבהמה שלשתן שוין חזינן דרכוב במקום מנהיג קנה ולכן יחלוקו

רמז לדבר הזה מופיע בסוגיה המקבילה בבבלי:

              תלמוד בבלי מסכת קידושין דף סה עמוד ב

מתיב רב אחדבוי בר אמי: שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עמהם, זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי, וזה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי, ואשה אומרת אלו שני עבדי וחבילה שלי - צריכה שני גיטין, וגובה כתובתה מן החבילה; היכי דמי? אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי, מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי? אלא לאו בעד אחד! ותסברא? עד אחד בהכחשה מי מהימן? אלא למישרי לעלמא - דכ"ע לא פליגי דשרי, והכא הכי קאמר: צריכה שני גיטין כדי לגבות כתובתה מן החבילה, ור' מאיר היא, דאמר: מטלטלי משתעבדי לכתובה.

ופה מופיע דברים דומים רק בלי הבהמה, ייתכן לומר שזה שינוי מכוון כי רכוב לא קונה לפי הבבלי.

בגלל שהערות הר"ח סובר שהר"ח הביא את הירושלמי עבור המחלוקת של קניין רכיבה, אביא עוד מקור שלשיטת הירושלמי ניתן לקנות כלים שעל גבי הבהמה:

              תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק א הלכה ד

רב חסדא אמר: משוך את הבהמה זו לקנותה – קנה. לקנות וולדותיה - לא קנה. לקנותה היא וולדותיה – קנה. אילו האומר לחבירו "משוך את הבהמה זו שתקנה משוי שלה" - שמא לא קנה?! א"ר יוסי: הדא דתימר בשלא היתה הבהמה עוברה, אבל אם היתה עוברה עשו אותה כמשאה.

כלומר לפי הירושלמי בוודאי שאפשר לקנות משאוי שעל גבי הבהמה.

הרמב"ם פסק שרכוב קונה (הלכות גזילה ואבידה יז ז), והיד פשוטה הסביר את פסיקת ההלכה שפסק כמו הירושלמי:

              יד פשוטה הלכות גזילה ואבידה יז ו-ז

וכבר עמדו על כך שבירושלמי כלאים (ח,ב) לא הובאה דעתו של שמואל להפוך את דברי רבי מאיר לחכמים, ושם פירשו שעצם המשקל של היושב בקרון הוא הגורם לבהמה ללכת הואיל והיא רתומה לקרון, גם אם היושב אינו עושה כלום. הואיל ושם מקומה של הלכה זו, לפיכך יש להכריע כסוגיא שם, ולא כסוגיא בבבא מציעא בה ניסו להעמיד כשמואל והוזקקו לדחוק להעמיד כמה משניות וברייתות שהוזכר בהן רוכב שלא כפשוטן ולפרש שבאמת מדובר על "תרי גווני מנהיגי".

 אם כן יוצאות לנו שתי מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, לפי הבבלי רכוב קונה, לפי הירושלמי רכוב לא קונה. לפי הבבלי ניתן לקנות את המשא שעל הבהמה, לפי הירושלמי לא.

תורת ארץ ישראל

בעקרונות של תורת ארץ ישראל כאשר ישנה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי אפשר לחפש מחלוקת רעיונית עמוקה יותר. הנצי"ב מסביר את ההבדל בין הבבלי לירושלמי כך:

              קדמת העמק א ט

"במחשכים הושיבני כמתי עולם", אמר ר' ירמיה זה תלמודה של בבל, ולא שֶגינו ח"ו תלמוד בבלי, אלא הכי קאמר, באשר בבל הוא מצולה חשוכה שאין בה אור תורה בעצם כלל, רק על ידי אבוקה גדולה של הפלפול דש"ס בבלי יהיה מאיר גם במחשכים להוציא אור ההוראה…  
והרי זה דומה למה שהמשילו במדרש קהלת, נכנס לפלטרין של הרבה חדרים ואינו יודע לצאת וצריך לקשור חבל בחבל וכו', והנה מי שיש בידו אור המאיר דרך הפתח, אינו צריך להתייגע כל כך, ובמעט חיפוש והשתדלות יצא לאור הפתח, אבל אם כן לא יתחכם לעמוד על חכמת אותו פלטרין, מה שאין כן מי שאין לו נר ואינו יכול לצאת, כי אם בהשתדלות והתבוננות על חכמת הפלטרין וגם נכשל כמה פעמים עד שלבסוף כשעומד על הפתח מוצא אור גדול של חכמת הבניין יותר מן הראשון.     
כך חכמי ארץ ישראל אור הזכות היה מהלך לפניהם, על כן לא הוצרכו כל-כך להתייגע, מה שאין כן חכמי בבל, לא מצאו אור ההוראה עד שנתייגעו הרבה וגם נכשלו בהוראה כמה פעמים, אבל כשיצאו לאור ההוראה, על פי רוב ההתבוננות, היו באור גדול. ועל זה כתיב בישעיה (כ"ט) "ושמעו ביום ההוא החרשים דברי ספר, ומאפל ומחשך עיני עורים תראינה". רצוני דוקא מאופל ומחושך יחזו אור השכל האמיתי בעמקת חכמת התורה, הרבה יותר מאשר אינם יושבים בחושך כל כך.

והרב יהושע ויצמן מסביר את הרעיון עוד יותר:

              זהב הארץ עמ' 7

הנמצא בחדר חשוך ורוצה לעמוד על תכולתו, נאלץ למשש ולגשש בידיו. הוא מכיר לפרטי פרטים כל חפץ וחפץ, ולאחר מאמצים יכול הוא לדעת מה יש בחדר. אמנם, חסרה לו התמונה הכללית של החדר, והיחסים בין החפצים בו, ועדיין עלול הוא להיתקל וליפול.

בחדר מואר, לעומת זאת, רואה הנמצא ברגע אחד את תכולת החדר ואת יעודו הכללי, וחסרה לו ידיעת הפרטים – ממה מורכב כל חפץ וכדומה.

וייתכן שזה ההבדל בין הבבלי לירושלמי גם בשתי הסוגיות שלנו. הבבלי נמצא בחושך והוא בוחן את הדברים בצורה פרטית ולא רואה את הדבר הכולל. ולכן ייתכן שהבבלי מנתק בין הבהמה לרוכב שעליה או לכלים שעליה, ולא מסתכל על הכל כגוף אחד. אך הירושלמי שרואה באור את הדבר הכולל כן רואה את הבהמה, הרוכב והכלים כגוף אחד ולכן רוכב קונה בהמה וניתן לקנות כלים שעל גבי הבהמה.

אין מחלוקת בבלי ירושלמי

לא כל הראשונים הבינו כך את הדברים. לפי חלק מהם אין מחלוקות בין הבבלי לירושלמי. תחילה יש ליישב מחלוקת בין הבבלי והירושלמי בנוגע לאישה ושני גברים, שלפי הבבלי "גובה כתובתה מן החבילה" ולפי הירושלמי "בבהמה ובמשאוי שלושתן שוים". לאור הישובים שנראה נוכל להבין את המחלוקות בצורות שיישבו את המחלקות. כמובן שצריך ליישב כי אפילו אם יש מחלוקת רכוב קונה או לא, עדיין במקרה שהובא בבבלי גם הבבלי וגם הירושלמי מסכימים שהדין אמור להיות זהה, אבל הוא לא. ויש 4 שונות לבאר את העניין:

בית הבחירה למאירי מסכת קידושין דף סה עמוד ב

ופירשו בתלמוד המערב שבמציעא פרק ראשון היא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה ושניהם נותנים גט וחולקים בבהמה ובמשאוי בשוה ויש מפרשים שכל שחולקת בחבלה אינה גובה כתבה ממנה וכל שגובה כתבה ממנה אינה חולקת אלא שידה על העליונה אם השליש המגיעה שוה יתר על מאתים של כתבה חולקת בשבועה ואינה גובה כתבה ואם מאתים של כתבה מרובין על שליש החבלה נוטלת כתבתה אם אחת אם שתים כל אחד לשיטתו וכל שבאה לגבות כתבה ושתהא כל החבלה משועבדת לכתבתה צריכה שני גיטין על הדרך שביארנו

כלומר האישה ידה על העליונה לבחור האם היא מעדיפה שליש (לדוגמא אם השווי הכולל גדל מ600 זוזים) או שהיא מעדיפה לקבל רק את הכתובה (השווי הכולל פחות מ600 זוזים). הרמ"ך יישב הפוך לגמרי:

    שיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף ט עמוד א

ירושלמי. ולא הביאו רבינו הגדול ז"ל ור"ח ז"ל הביאו. אשה שהיא רוכבת על החמור וחבילה עליה ושני בני אדם מהלכין לפניה היא אומרת אלו שניהם עבדי והבהמה והחבילה שלי וכל אחד משניהם אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וזו בהמתי צריכא גט מזה ומזה ומשחררת לשניהם ושניהם משחררין זה את זה וחולקין הבהמה והחבילה שלשתן בשוה. עד כאן.... ואיכא למימר דכיון דאיהי מודית מעיקרא דלית לה כתובה עלייהו כלל לית לה למשקלה כדין טענו חטים והודה לו בשעורים דכיון דהיאך קא מודה דלית ליה עליה שעורים כלל פטור הוא אף מדמי שעורים. מיהו היכא דהדרא איהי מנפשה וקבלה גיטא מינייהו נראה לומר דידה על התחתונה דאי הויא כתובה טפי מתלתא שקלא תלתא בחבילה ובהמה ואי כתובה בציר מתלתא שקלא כתובה חדא ותו לא... הרמ"ך

כלומר שידה על התחתונה. בדרך מאוד שונה הרמב"ן עצמו מיישב את המחלוקת:

    חדושי הרמב"ן מסכת קידושין דף סה עמוד ב

ומה שמצינו בירושלמי בפרק שנים אוחזין (ה"ב) צריכה גט משניהם והיא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה ובבהמה ובמשוי שלשתן שוים, התם היינו טעמא מפני ששלשתן הכחישו טענתם הראשונה, שקבלו גט ממנה וכל אחד מחבירו, נמצאת טענתם והכחשתם שוה לפיכך שלשתן שוין בחבילה, והאי דלא קתני נוטלת כתובתה, דרבנן היא דאמרי מטלטלי לא משתעבדי לה.

כלומר בבלי זו שיטת ר"מ ובירושלמי שיטת חכמים, כולם מבינים שלא ייתכן ששתי הדינים יתרחשו במקביל.

ואפשר לומר שכולם סוברים שבעקרון המשאוי והחמור מונחים עד שיבוא אליהו, ומה שהאישה מקבלת (ולאחר מכן חולקים) זה לא מדין של שניים אוחזין, אלא ממה נפשך שזה היה מגיע לאישה.

אך רש"י והרמב"ם הבינו אחרת, גם את היישוב בדין בין הבבלי לירושלמי עשה אחרת. רש"י מסביר כך:

חדושי הרמב"ן מסכת קידושין דף סה עמוד ב

והא דאקשינן מי מציא אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי. פרש"י ז"ל מי מציא אמרה הכי למהוי מותר החבילה בספק שלה ושלהן, דכיון דלא קתני דינא דחבילה שמע מינה דהכי קתני נוטלת כתובה יותר על הדין הקצוב בשנים אוחזין, וכן הוא דבמותר החבילה נוטלת שליש בשבועה על דרך שנים אוחזין בטלית או שתהא מונחת עד שיבא אליהו כפי הדין הפסוק שם.

כלומר הדינים יכולים להתקיים ביחד, וגם הרמב"ם פסק:

              רמב"ם הלכות גירושין פרק יב הלכה י

אשה ושני אנשים שבאו ממדינה אחרת, זה אומר זו אשתי וזה עבדי, וזה אומר זו אשתי וזה עבדי, והאשה אומרת שניהן עבדי, הרי היא מותרת לכל ואף על פי ששניהן החזיקוה באשת איש הואיל וכל אחד מהן לעצמו העיד אינן נאמנין.

ומסביר הרב רבינוביץ' למה הרמב"ם השמיט את הדין עם הכתובה:

יד פשוטה שם

מסקנת הגמרא היא: "למשרי לעלמא כולי עלמא לא פליגי דשרי", וזהו שפסק רבינו: הרי היא מותרת לכל ואינה צריכה גט. אלא שאם כן, מהו זה ששנה לנו התנא "צריכה שני גיטין וכו'"? לפיכך מסבירה הגמרא שכך הוא פירושו של דבר: "צריכה שני גיטין לגבות כתובה מן החבילה" - כלומר, כל עוד שהיא עומדת בטענתה שהם עבדיה והחבילה שלה היא, אינה צריכה גט, ואשר לחבילה - יחלוקו, כמו כל שנים אוחזין (בבא מציעא ב,א). אולם אם היא רוצה לגבות מטעם כתובה, וכגון שכתובתה יותר על שליש מהחבילה, כי אז צריכה היא שני גיטין, ואין לה כלום בחבילה מטעם היותה טוענת כולה שלי, שהרי הודתה לטענתם. כך הביא הרשב"א ז"ל בחידושיו (ד"ה מי): "הרב אלברצלוני ז"ל כתב: הואיל וקבלה שני הגיטין והכחישה טענתה, אין לה בחבילה כלום". ברם הרשב"א עצמו חולק על הברצלוני אבל נראה שרבינו סובר כמותו, שהרי השמיט רבינו דין החבילה, ומן הסתם הוא בגלל שהוא סובר כי כל עוד לא הודתה להם להתרצות לקבל גט, הרי שלשתם טוענים "כולה שלי" ויחלוקו (הלכות טוען ונטען ט,ז). ואם הודתה וגירשה, פשוט הוא שחייב ליתן כתובה (וראה הלכות אישות ט, טז).

כלומר גם הרמב"ם סובר ששני הדינים יכולים להתקיים ביחד. וייתכן שההבדלים ביישובים של הדין זה על בסיס השאלה האם יש אצל האישה והגברים דין של שניים אוחזין. כי אם אין דין של שניים אוחזין אז רק אחד מהדינים יהיה תקף פה (בכל אחת משלוש הצורות שהובאו לעיל), אבל אם יש שניים אוחזין אין שום בבעיה ששני הדינים יחולו ביחד, גם החלוקה וגם הכתובה יחולו ביחד.

והמחלוקת האם יש דין של שניים אוחזין זאת השאלה האם הרכוב נחשב כאוחז בבהמה ואז יש דין של שניים אוחזין, או שהרכוב לא נחשב כאוחז, ועל מנת שיקבל משהו מהחמור לא ייתכן שיש פה דין של שניים אוחזין, והויא מקבלת רק ממה נפשך להוציא מידי עד שיבוא אליהו.

עוד דרך מאוד פשוטה ליישב את המחלוקת בנוגע לרכוב קונה או לא, זה שאפילו לירושלמי רכוב לא קונה. אבל האישה פה קונה בגלל הסיבה הפשוטה שאישה קונה ברכיבה אפילו בלי לנהוג ברגליה, שהיא חלק מהיוצאים מן הכלל שקונים ברכיבה:

              רש"י מסכת בבא מציעא דף ט עמוד ב ד"ה ואי אדם

ואי אדם חשוב הוא - אין דרכו להנהיג בהמה ברגליו, ודרך כבוד לרכוב עליה אף בסמטא שאין בני אדם שם, וכן אשה שאין בה כח לאחוז הבהמה פן תינתק הימנה.

כעת אציג את השיטות שטוענות שאין מחלוקת אפילו בנוגע לקניין כלים שעל גבי הבהמה.

בירושלמי בקידושין כתוב "משוי שלה", וכן הסוגיה בעיקרה מדברת על עובר. ומזה מדייק המאירי:

בית הבחירה למאירי מסכת בבא מציעא דף ט עמוד ב

יש מי שאומר שאף אם משך הבהמה על דעת שיקנה את הכלים קנה הכלים במשיכת הבהמה אף על פי שאינה כפותה וכן פרשו שאף לקנות או תקנה לשון קניה הם והביאו את שתיהם ממה שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת קדושין פרק ראשון... ומ"מ לשטתנו אנו מפרשים בירושלמי שהעובר והמשוי כעין תכשיט הוא והרי הוא כבי פגי שקנאו בקניית הבהמה כמו שכתבנו למעלה וכלים הנזכרים כאן הם בכלים אחרים שאינם עליה דרך משוי הרגיל בו:

כלומר מי שמפרש מהירושלמי שקונים כלים שעל גבי הבהמה, אין זו ראיה כי מדובר דווקא על משוי מיוחד של הבהמה, שהוא כעין תכשיט עבורה ולא מדובר על סתם כלים שלא קשורים לבהמה.

גם באחרונים הראשון לציון הרב רפאל חזן מסביר את הירושלמי על פי דברי הבבלי – שכל הדיון בירושלמי זה על כפותה:

              חקרי לב חושן משפט חלק ג י"ז

ובהכי ניחא לי לפרש הירושלמי דפ"ד דקידושין שלא פליג אתלמוד דידן והכי פירושו: דלרב חסדא... אבל אם אמר קנה אותה ואת וולדותיה שהקנה לו האם כדי לקנות הולדות או כלים שעליה בכהאי גוונא הווי קניין אם היתה כפותה מדין חצר וכדאית בב"מ...