בגמרא הקודמת אמרנו שרכוב לא קונה. הגמרא אצלנו כבר שבוע שני מנסה להוכיח את זה:

              תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ח עמוד ב

תא שמע: שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגין בחמור, או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג, (ט' ע"א) במדה זאת קנו. רבי יהודה אומר: לעולם לא קנה עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור... ואית דמותיב מסיפא: במדה זו קנה, במדה זו למעוטי מאי - לאו למעוטי רכוב? - לא, למעוטי איפכא. - אי הכי היינו רבי יהודה! - איכא בינייהו צד אחד דלא קנה, אית דאמרי משיכה בחמור, ואיכא דאמרי הנהגה בגמל.

ב3 נקודות הגמרא מביאה מהלך מאוד דומה למה שקורה ב"אית דמותיב מסיפא", הקושיות טיפה שונות. אך אני אתמקד יותר בחלק הזה. אסביר את הפשט לפי ההבנה הראשונית:

מדייקים מלשון הברייתא "במידה זאת קנה", וממעטים מזה שרכיבה לא קונה, הגמרא דוחה את הראיה ואומרת שכן לומדים מזה משהו, שפעולת קניין הפוכה, כלומר הנהגה בגמל ומשיכה בחמור לא קונה. הגמרא הקשתה שאי אפשר ללמוד את זה, שאם ככה אין מחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה ומתרצת לבסוף שאחד מבין הפעולות ההפוכות לא קונה ויש מחלוקת (או ספק) מה מהפעולות ההפוכות לא קונה.

התוס' שואל למה הגמרא הקשה "אי הכי היינו ר' יהודה", היא היתה יכול להקשות משהו גדול יותר:

              תוספות מסכת בבא מציעא דף ט עמוד א ד"ה אי הכי

אי הכי היינו ר' יהודה - הוה מצי לאקשויי מגופה דקתני או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג ש"מ דבחד צד קני.

כלומר הגמרא היתה יכולה להקשות מגוף הדברים של ת"ק, שאמר במפורש "או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג במידה זאת קנו", שמשמע שאו גמל או חמור נקנים בשתי הפעולות, והגמרא לא היתה חייבת להקשות דווקא מרבי יהודה. וראינו שתי תשובות באחרונים, כל אחד הגיע עם גישה שונה לחלוטין.

המהר"ל הסביר מה היה קורה אילו היו מקשים את הקושיה של התוספות:

              חדושי המהר"ל מסכת בבא מציעא דף ט עמוד א

אי הכי היינו רבי יהודה וכו'. כתבו בתוספות דהוי מצי לאקשויא מרישא. ויראה דלא קשה, דפירוש או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג קנה אף לר' יהודה, דאע"ג דמשיכה לאו אורחא בחמור, כיון דאיכא חד דמנהיג והוי אורחיה, אף על גב שהשני מושך עמו קנה שפיר, דמאחר שהאחד מנהיג כאורחיה, כאשר (מנהיג) [מושך] השני נמי אורחיה הוא, ולא הוי שלא כאורחיה רק כשאין מנהיג בחמור כלל ואין מושך בגמל כלל, אבל דבר שהוא עם המשיכה בגמל והנהגה בחמור הוה קנה שפיר, ולא קשיא מידי. ומה שאמר דאיכא חד צד דלא קנה, היינו משיכה בחמור לחוד או הנהגה בגמל בלחוד, אבל כשהם שניהם בין בחמור בין בגמל קנה שפיר. והשתא יתורץ דקאמר איכא צד דלא קנה, ולמה לא נאמר דברייתא כפשוטה דקאי אחד מושך ואחד מנהיג אחמור דשנה בסיפא, אלא ודאי הא דקאמר או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג קאי אגמל ואחמור, ואיכא חד צד דקאמר היינו דקתני ברישא הנהגה בגמל ומשיכה בחמור, וכהאי גוונא איכא חד צד דלא קנה, אבל אם אחד מושך ואחד מנהיג שפיר קנה בין בחמור ובין בגמל.

והא דמקשה אי הכי היינו רבי יהודה, דהא ת"ק סבר דוקא משיכה בגמל והנהגה בחמור, ואפילו הכי סבר דאחד מושך ואחד מנהיג קנה בשניהם, דסוף סוף הוי משיכה בגמל והנהגה בחמור, א"כ לר' יהודה ג"כ אף על גב דצריך משיכה בגמל והנהגה בחמור, אם אחד מושך ואחד מנהיג הוי שפיר דמי, ושפיר מקשה אי הכי היינו רבי יהודה וכו'. ואפילו אם נאמר שאין זה החילוק לפי המסקנא, רק לפי המסקנא הא דתניא אחד מושך ואחד מנהיג (ו)קאי על חד צד דקני בו שניהם, מ"מ לא הוי מצי להקשות מגופיה דברייתא, דהוה אמינא דכך פירושו כדאמרינן, ולא קשיא מידי.

כלומר אם היו מקשים את הקושיה הזאת היינו מעלים על דעתנו שהמשפט "או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג במידה זאת קנו" זה גם לשיטת ת"ק וגם לשיטת ר"י. היינו חושבים שזה שהנהגה בגמל לא קונה, אבל אם יחד איתו יש מושך בגמל אז זה נחשב קניין, וגם כן היינו חוזרים לשאלה "אי הכי היינו ר' יהודה", ובשביל לא להכנס לסתם דיון לא הביאו את העניין הזה, כי זה לא הלך למסקנה.

הקיקיון דיונה הולך על כיוון אחר לגמרי, הוא מסביר את מהלך הגמרא בצורה יצירתית ככה שהשאלה לא עולה בכלל:

              קיקיון דיונה ב קמ"ז ע"ב

תוספות בד״ה אי הכי וכו׳ ה״מ לאקשויי מגופא דקתניאו שהיה אחד מושך וכו״׳ בלימוד הישיבה העליתי דמגופא ליכא למידק די״ל האי דקאמר או שהיה א׳ מושך וא׳ מנהיג קנו קאי אחמור דהיינו אם בחמור א׳ מושך וא׳ מנהיג קנו הא בגמל בשנים מושכין דוקא קנו:

ולכן פריך היינו רבי יהודה ר״ל למה אמר לעולם לא קנו עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור הלא במשיכה בגמל גם הת״ק סובר כמו ר״י ולא הל״ל רק לעולם לא קנה עד השתא הנהגה בחמור ולכן מתרץ איכא בינייהו צד א׳ דלא קני ומביא א״ד משיכה בחמור וא״ד הנהגה בגמל ואם כן הואיל ות״ק לא מפרש דבריו הוכרח ר״י לומר עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור ודוק:

כלומר כשהגמרא אומרת "איפכא לא קני", היא מתכוונת שרק בגמל איפכא לא קני, וסברא לדבר כי מבחינה לשונית הברייתא מדברת על גמל, "שניים שהיו מושכין בגמל", ואז מדברת על חמור, "או מנהיגים בחמור", וקל לומר שהמשפט שאחרי הוא מדבר גם על חמור. והקושיה "אי הכי היינו ר' יהודה" הכוונה למה ר' יהודה חולק על ת"ק אם ת"ק מודה שבגמל לא קונים בהנהגה, משמע שאין מחלוקת. והתירוץ שלא כזה פשוט שדווקא חמור קונה בשתי דרכי הקניין, יש ספק בדבר, וזה מסביר למה ר' יהודה חלק גם על חמור וגם על גמל, כי לא ידע מה שיטת ת"ק.

בהמשך רצינו לברר מה לגבי שאר בהמות, האם גמל או חמור מהווים אב טיפוס לשאר בהמות. ולא מצאנו תשובה. התחלנו בלברר האם אלו בהמות גסות או דקות. הגמרא אומרת על היריון של בהמות:

              תלמוד בבלי מסכת בכורות דף ח עמוד א

בהמה דקה טהורה לחמשה חדשים, וכנגדן באילן - גפן, בהמה גסה טמאה לשנים עשר חודש, וכנגדו באילן - דקל, טהורה לתשעה חדשים

כלומר אם נמצא את משך ההריון של גמל וחמור נוכל לברר מה הם, ואכן שניהם בהמות גסות:

              ויקיפדיה:

חמור הבית הוא תת-מין ממשפחת הסוסיים. הוא בעל דמיון לסוס, אך ראשו גדול יותר, אוזניו ארוכות וזקופות ולו רעמת שיער דלילה מאשר לסוס, וקול שונה - בעוד הסוס צוהל, החמור נוער. נקבת החמור קרויה אָתון. היריון האתון אורך כשנה ומספר הוולדות הוא אחד.

הנאקה ממליטה בֶּכֶר אחרי היריון של כשנה ויכולה להיכנס להיריון נוסף כעבור שנה מההמלטה הקודמת (כלומר טווח הזמן המינימלי בין שתי המלטות של אותה נאקה הוא שנתיים). רוב ההריונות הם של בכר אחד בלבד.

וחשבנו שאם לא מצאנו שום התייחסות לנושא אז החילוק הוא דווקא בגמל או חמור, ושאר בהמות גסות נקנות בדרך הרגילה, כפי המחלוקת הגדולה שיש בנושא.

אז למה יש חילוק דווקא בגמל או בחמור? ראינו את המהלך של הרב ויצמן שדיבר על המהות של גמל והמהות של חמור ואביא את המהלך שלו.

החמור כידוע בחילוף אותיות זה חומר, וכן מצאנו במשיח שרוכב על חמור, והכוונה היא החומריות של העם, שהגאולה של הרוח תגיע על גבי גאולת החומר.

והגמל הוא המהות של המוות והרוע בעולם, כמו שכתוב על חלום של גמל:

              ברכות נ"ו ע"ב

הרואה גמל בחלום – מיתה נקנסה לו מן השמים והצילוהו ממנה

וכך כתב בזוהר:

              זוהר ח"ב רל"ו ע"א תרגום

פתח ואמר (בראשית כ"ד): "ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד וגו'", מהכתוב למעלה, ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפול מעל הגמל". פסוק זה – למה נכתב בתורה, ועוד, וכי משום שראתה את יופיו של יצחק נשמטה מהגמל?

אלא פסוק זה סוד הוא, בא וראה, בשעה שבאה רבקה אל יצחק שעת תפילת המנחה היתה, ובאותו זמן הדין מתעורר בעולם. וראתה אותו ברוגז דין קשה, וראתה שהסיום של דין קשה למטה הוא גמל, וזה הוא סוד המוות. ומשום כך ירדה והשמיטה עצמה מגמל ההוא. כי כשהדין קשה מסתכל מתחזק גמל ההוא, ומשום כך השמיטה עצמה ממנו ולא ישבה שם… וזה הוא גמל העומד לאכול הכל ולכלות הכל, וזה הוא מוכן תמיד נגד בני אדם. ומשם כך מי שרואה בחלומו גמל, הראו לו שנגזר עליו המוות וניצל ממנו.

בוא וראה, צד הטומאה הזה נקרא כך, שגרם מוות לכל העולם וזהו שהסית אדם ואשתו… אדם הוא משך אותו אליו, וכיון הוא משך אותו אליו אז הוא נמשך אחריהם עד השטה אותם.

ובהינתן החילוק הזה פשוט למה הנהגה בחמור ומשיכה בגמל:

              גמל במשיכה וחמור בהנהגה אתר ישיבת מעלות

מה בין הנהגה למשיכה? המושך הולך לפני הבהמה, ושולט בכל תנועה ותנועה של הבהמה. אין היא יכולה ללכת ימין ושמאל בלא רצונו של המושך. המנהיג, לעומת זאת, הולך מאחורי הבהמה. הבהמה הולכת מעצמה, והמנהיג מכוון אותה לדרך הרצויה. יש הבדל בין התייחסותנו לרע ובין התייחסותנו לחומר. החומר אינו רע. פשוט הוא, ללא תארים. ברצותך תעשנו רע וברצותך תעשנו טוב. הצורך של האדם לאכול הוא דבר נתון. ברצותנו נשתעבד לאכילה ונעשנה אכילה גסה, ואז רעה היא, וברצותנו נשלוט עליה ויהיה השלחן כמזבח והאוכל כקרבן. על אשה אמרו חכמים (יבמות ס"ג ע"ב): "בא וראה כמה טובה אשה טובה וכמה רעה אשה רעה" (ומן הסתם גם האנשים כן…). צריכים אנו להשתמש בחומר לשם שמים. אמרו חכמים: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות פ"ב מי"ב). ועוד אמרו: "דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה – (משלי ג') 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך'" (ברכות ס"ג ע"א).

כיצד משתמשים בחומר לשם שמים? נראה פשוט שעלינו להנהיג את חיינו החומריים. הדרך היא שלפני כניסתנו למציאות חומרית עלינו לקבל על עצמנו לעשותה לשם שמים. בזמן העיסוק עצמו עלינו להתרכז בדברים עצמם ולא לחשוב על השמים "תוך כדי תנועה". משל לאדם הנוסע לקיים מצות פדיון שבויים. אם יעצום עיניו להתרכז בעשייתו את המצוה לשם שמים תוך כדי נהיגתו בכביש מהיר – פושע יקרא. את הכוונה עליו לכוון קודם צאתו לדרך, ובעת הנסיעה עליו להתרכז בנהיגה נכונה ובטוחה.

להבנת הדבר נעמוד על דוגמא מלימוד התורה. לימוד תורה כולל עיסוק רב בצד ה"חומרי" של התורה – בסוגיות ובהלכות. אדם המעוניין לעסוק בתורה לשמה, ומשום כך יתפעל בכל מילה ומילה שהוא לומד, מן העוצמה של דבר ה' המתגלה אליו – לא יבין את לימודו. הכיצד, אפוא, יכול אדם ללמוד לשמה? קודם תחילת לימודו עליו לומר ולכוון שלימודו הוא על מנת ללמוד לשמה. בעת הלימוד עצמו עליו לעסוק ב"חומר" ובו להיות מרוכז – בהבנת המילים והמשפטים של הסוגיא. על כן ההגדרה היא שאת החומר מנהיגים.

אל הרע יש להתייחס אחרת. פעמים צריך האדם להיפגש עם הרע. הרמב"ם, למשל, אמר שקרא ספרי עבודה זרה (עי' מורה נבוכים ח"ג פכ"ט). במקרים אלה לא ניתן להסתפק בהנהגה. יש למשוך את הרע אחר האדם. בכל רגע ורגע צריך האדם לזכור כי הוא עוסק במפגש עם הרע, ואל לו לתת לרע קיום והליכה מצד עצמו.

ולסיום, שאלה קטנה שעלתה לי. בהמשך הגמרא מובא:

              תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ט עמוד א

תא שמע: אחד רכוב חמור ואחד תפוס במוסירה - זה קנה חמור וזה קנה מוסירה. שמע מינה: רכוב קני! - הכא נמי במנהיג ברגליו. - אי הכי נקני נמי רכוב במוסירה! - אימא: זה קנה חמור וחצי מוסירה, וזה קנה חצי מוסירה. - בשלמא רכוב קני - דקמגבה ליה בן דעת, אלא תפוס במוסירה במאי קני? - אימא: זה קנה חמור וכוליה מוסירה, וזה קני מה שתפוס בידו. - האי מאי? אם תימצי לומר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו - הני מילי היכא דקא מגבה ליה אדעתא דחבריה, האי - אדעתא דידיה קא מגבה ליה, איהו לא קני - לאחריני מקני? - אמר רב אשי: זה קנה חמור ובית פגיה, וזה קנה מה שתפוס בידו, והשאר לא קנה לא זה ולא זה.

אך בסוגיה הקודמת ראינו משהו דומה עד כדי זהה:

              תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ח עמוד א

אמר רבא: השתא דאמרת אמרינן מגו, חרש ופקח שהגביהו מציאה, מתוך שקנה חרש - קנה פקח. בשלמא חרש קנה - דקא מגבה ליה בן דעת, אלא פקח במאי קנה? אלא אימא: חרש - קנה, פקח - לא קנה. ומאי מגו? מגו דשני חרשין בעלמא קנו - האי נמי קני. - האי מאי? אם תמצא לומר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו - הני מילי היכא דקא מגבה ליה אדעתא דחבריה, האי - אדעתא דידיה קא מגבה ליה, איהו לא קני, לאחריני מקני? אלא אימא: מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש.

לכאורה בסוגיה הקודמת לא מקבלים את מה שיש ביד, אך בסוגיה שלנו כן מקבלים את מה שיש ביד. ועל זה ענה הרשב"א:

              חדושי הרשב"א מסכת בבא מציעא דף ח עמוד א

מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש. ודוקא מה דביני ביני אבל מה שתפוס בידו קנה כדאמר לקמן זה קנה בי פגיה וזה קנה מה שתפוס בידו והשאר לא זה קנה ולא זה קנה.