בנוגע לקניין בהמה:

              תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ח עמוד א

אמר רב יוסף, אמר לי רב יהודה: (ח ע"ב) שמעית מיניה דמר שמואל תרתי, רכוב ומנהיג - חד קני וחד לא קני, ולא ידענא הי מינייהו. היכי דמי? אילימא רכוב לחודיה ומנהיג לחודיה - מנהיג לחודיה מי איכא מאן דאמר לא קני? אלא אי איכא למימר דלא קני - רכוב הוא דאיכא למימר. אלא, רכוב במקום מנהיג איבעיא ליה, מאי? רכוב עדיף - דהא תפיס בה, או דלמא מנהיג עדיף - דאזלא מחמתיה. אמר רב יוסף, אמר לי רב יהודה: נחזי אנן. דתנן: המנהיג סופג את הארבעים, והיושב בקרון סופג את הארבעים, רבי מאיר פוטר את היושב בקרון. ומדאפיך שמואל ותני: וחכמים פוטרין את היושב בקרון, שמע מינה: רכוב לחודיה לא קני, וכל שכן רכוב במקום מנהיג.

בצורה פשוטה יש 4 שלבים בגמרא – השלב הראשון שר' יהודה מסתפק בדברי שמואל, הוא שמע על רכוב ומנהיג שאחד קנה ואחד לא, והוא לא יודע מי מהם קנה ומי לא. בשלב השני הגמרא פוסלת את האפשרות שר' יהודה הסתפק במקרה שכל אחד עם הבהמה לבד כי פשוט שהמנהיג קונה כי כך קונים בהמה, והרכוב לא קונה. בשלב השלישי הגמרא מציגה שהספק הוא במקרה שהרכוב והמנהיג קונים ביחד, ובמקרה הזה לא ידע מי קנה ומי לא, ושלב הרביעי הגמרא מכריעה את הספק דרך זה שלשיטת שמואל לשיטת חכמים היושב בקרון לא סופג מלקות על רכיבה בבהמת כלאיים, משמע שהוא גם לא קונה אותה, וק"ו כשיש גם מנהיג הוא לא יקנה.

ויש כמה שאלות שצריך לשאול, בשלב השני כל כך פשוט לגמרא שרכוב לא קונה, אז מה ההווא אמינא שהוא יקנה כשיש גם מנהיג?

בשלב השני והרביעי הגמרא נשארת באותה הבנה, שרכוב לא קונה בכל מצב ומנהיג לא קונה בשום מצב, מה התחדש לגמרא בין לבין?

וכיצד שמואל מסתדר עם המשנה בדף ב ששמה הרוכב והמנהיג חולקים, שהרי אצל שמואל רכוב ומנהיג אחד קונה ואחד לא, וממה נפשך לא משנה מי קונה במשנה לא ייתכן שמי שלא קונה יקבל חצי!

ואציג שתי הבנות שונות בסוגיה בראשונים, ואראה מי מההבנות נפסקה להלכה.

הבנת הריטב"א

הריטב"א מביא 5 הבנות שונות, הראשונה היא הבסיסית:

              חדושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף ח עמוד ב

אלא רכוב במקום מנהיג. כלומר דהא ודאי רכוב לחודיה או מנהיג לחודיה כל חד מינייהו קני, אבל כי הוו תרווייהו בהדדי זה רוכב וזה מנהיג, הא אתא לקמיה דשמואל ואמר דחד מינייהו קנה ואידך לא קנה, ולא ידע רב יהודה הי מינייהו קנה,

וישר הריטב"א מקשה עליה שזה סותר את המשנה:

              חדושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף ח עמוד ב

והקשו בתוספות היאך אפשר לשמואל לומר בזו דחד קנה וחד לא קנה והלא שנינו במשנתינו או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג יחלוקו והיאך חולקים בשבועה דהא חד מינייהו לא קנה כלל, והתנא בטוב היה יודע רכוב במקום מנהיג איזה מהם קנה,

אז הריטב"א מציע שתי אופציות דומות מאוד אחת לשניה, ואת שתיהן הוא דוחה מטעם מאוד דומה. בהצעה הראשונה הוא עושה חילוק בין המקרה במשנה למקרה של שמואל:

              חדושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף ח עמוד ב

וכי תימא דמתני' במנהיג ברגליו והכא ברוכב שאינו מנהיג ברגליו

כלומר בעקרון רכוב הוא חלש יותר, ובמשנה הוא גם רכוב וגם מנהיג ברגליו ולכן במשנה חולקים, אבל שמואל דיבר על מקרה שלא רכוב ברגליו ולכן אצלו הרכוב לא יקבל כלום, אך הוא מקשה מלשון הגמרא, שהרי הגמרא מציעה את האופציה שהרכוב חזק יותר:

              חדושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף ח עמוד ב

א"כ היכי אמרינן או דילמא רכוב עדיף והלא אפי' רכוב שהוא מנהיג ברגליו קתני מתני' דלא עדיף ממנהיג

והריטב"א מציע הצעה כמעט זהה לאוקימתא ודוחה מטעם דומה:

              חדושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף ח עמוד ב

וכי תימא דהא דשמואל במנהיג ברגליו ומתני' ברוכב שאינו מנהיג ברגליו, א"כ היכי אמרינן או דילמא מנהיג עדיף וכו', והלא אפילו ברוכב שאינו מנהיג קתני מתני' דלא עדיף מנהיג מיניה.

ובפסקה שאחרי הוא מציע עוד אופציה להעמיד את המשנה על מקרה אחר, שבו הם רק הגיעו מוחזקים אלינו רכוב ומנהיג, אבל מודים אחד לשני שבזמן הקניין הם היו באותה דרגה:

              חדושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף ח עמוד ב

ויש שפירשו בתוס' דס"ל לשמואל דמתני' לא היה רכוב ומנהיג ביחד אלא שבאו לפנינו כן וכל אחד מהן אומר אני לבדי החזקתי ובא חברי ותפס בשלי, ואנן אמרינן דישבעו ויחלוקו דאימר תרווייהו הנהיגוה ביחד או רכבוה ביחד,

והוא מקשה על ההבנה הזאת שתי קושיות:

              חדושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף ח עמוד ב

ואין זה מחוור בעיני רבותי, חדא דאם איתא דרכוב במקום מנהיג חד מינייהו לא קנה, כשבאו לפנינו זה רוכב וזה מנהיג הרי אותו שאינו ראוי לקנות אינו לגבי חברו אלא כמאן דמסריך ביה סרוכי דלאו כלום הוא, ולמה הוא נאמן עליו כי הוא החזיק תחלה עד שיטול מחצה בשבועה, ועוד דכיון דקתני סיפא ואם יש שם עדים או ששניהם מודים יחלוקו בלא שבועה, משמע דאכולה מתני' קאי שיש עדים או מודים זה לזה שקנו זה ביחד כדרך שבאו לפנינו זה רוכב וזה מנהיג, מדלא קתני בהדיא שבאו עדים או שמודים זה לזה שהנהיגו שניהם ביחד או שרכבו ביחד.

הראשונה יוצא מתוך דבריו שבמקרה של המשנה אחד מהם הוא לא מחזיק במשנה בדרך קניינית הלכתית חוקית, ובלשון הגמרא "מסריך סרוכי", וידוע ש"סרכא לאו כלום היא" (ב"מ ו' ע"ב) אז ממילא רק אחד מהם צריך לקנות בכל מקרה. והשני מתוך זה שבסיפא מובא שהם מודים, משמע שברישא הם לא מודים אחד לשני שקנו ביחד באותה צורה.

ומעניין לראות את האופציה האחרונה שדרכה מעמיד הריטב"א את השאלה, הריטב"א עושה שילוב בין האוקימתא השניה והשלישית שהביא בגמרא:

              חדושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף ח עמוד ב

והנכון בזה כמו שפירשו בתוס' בשם רבינו יוסף איש ירושלים ז"ל כי בכלל ספיקו של רב יהודה הוא גם כן באיזה רכוב איירי שמואל ובאיזה רכוב איירי מתני', והכי קאמר רכוב אמר שמואל דעדיף משום דתפיס במוסרה ומיירי כשהנהיג ברגליו, ומשנתינו שקנו שניהם בשאינו מנהיג ברגליו, או דילמא מנהיג אמר שמואל דעדיף דקא אזלה מחמתיה ומיירי באין הרכוב מנהיג ברגליו, ומתני' דקני במקום מנהיג מיירי במנהיג ברגליו, וא"ת כיון דהשתא סבירא לן דרכוב לחודיה קנה ומנהיג לחודיה קנה, כי הוו תרווייהו בהדדי למה לא יקנו שניהם, וי"ל משום דכי הוו בהדדי דילמא אחד מהם מבטל כח חברו שלא תלך מחמתו, ולא ידעינן הי מינייהו מעכב על חברו דליהוי עדיף טפי.

כלומר הספק של רב יהודה זה מה סוג הרכוב שדיבר שמואל. אם שמואל דיבר על רכוב שאינו מנהיג ברגליו, אז הרכוב במשנה מנהיג ברגליו, ובגלל שבמשנה חולקים והרכוב אצל שמואל פחות מוחזק מהרכוב במשנה אז אצל שמואל המנהיג קונה. והצד השני בספק של רב יהודה זה ששמואל דיבר על רכוב שמנהיג ברגליו, אז הרכוב במשנה לא מנהג ברגליו, ובגלל שבמשנה חולקים והרכוב אצל שמואל יותר מוחזק מהרכוב במשנה אז אצל שמואל הרכוב קונה. וכך הוכרע בגמרא לפי הריטב"א:

              חדושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף ח עמוד ב

והשתא משנתינו מיירי ברוכב המנהיג ברגליו, כדאמרינן לקמן.

הבנת הרשב"א

הרשב"א הבין אחרת לגמרי:

              חדושי הרשב"א מסכת בבא מציעא דף ח עמוד ב

וי"ל דרב יהודה כולה מלתא הוה מספקא ליה וה"ק שמעית מינה דשמואל וכו' ולא ידענא היכי שמעית מיניה, ובודאי אי רכוב לחודיה ומנהיג לחודיה קאמר רכוב הוא דאמר לי דלא קני, אבל אי רכוב במקום מנהיג קאמר ליה הא ודאי מספקא ליה אי רכוב הוא דקני או מנהיג הוא דקני, ופשיטנא דלשמואל רכוב לחודיה לא קני וכיון שכן ע"כ רכוב לחודיה ומנהיג לחודיה קאמר ליה לרב יהודה וקאמר ליה דמנהיג קני רכוב לא קני, והא דמסיק מדרכוב לחודיה לא קני כ"ש רכוב במקום מנהיג אנן הוא דמסקי' הכי ולאו אסוקי מאי דקאמר נחזי אנן הוא.

הרשב"א הבין את הספק שבשלב השלישי כספק על איזה מקרה דיבר שמואל בכלל, על שניים ביחד או כל אחד בנפרד, ולא כמו שהבנו בהתחלה שהספק הוא מי קונה במקרה של רכוב במקום מנהיג, ושני צדדי הספק הם ככה – אם שמואל דיבר על רכוב לבד ומנהיג לבד, אז המנהיג הוא הקונה, אבל אם שמואל דיבר על רכוב במקום מנהיג גם לא ברור מי קונה, הרכוב או המנהיג. ועצם המחשבה שייתכן שרכוב קונה מכריח להבין את האמירה בשלב 2 שגם רכוב ומנהיג קונים לבד, והגמרא בשלב 2 התכוונה שאם שמואל דיבר על מקרה של שכל אחד לבד אז שמואל פסק שרק המנהיג קונה, אבל בוודאי שגם רכוב יכול לקנות לבד.

וככה גם בדברי הריטב"א, היות שבצד של הספר ששמואל דיבר על רכוב ומנהיג ברגליו, כלומר במשנה מדובר על רכוב שאינו מנהיג והוא חולק עם המנהיג בהכרח שרכוב לבד יכול לקנות, משמע שגם לריטב"א בשלב 2 גם הרכוב וגם המנהיג יכולים לקנות לחודיה והלשון של הגמרא הוא לשון בעלמא.

ולשיטת הרשב"א כאשר הספק הותר הבינו שלשיטת שמואל רכוב לבד לא קונה, אז הבינו ששמואל דיבר על רכוב במקום מנהיג שהרכוב לא קונה. ואם ככה קשה, למה שמואל לא דיבר על רכוב ומנהיג שיש לו שמה חידוש יותר גדול? והרשב"א עונה ששמואל דיבר על מנהיג לבד ורכוב לבד, ו"נחזי אנן" כלומר אנחנו התלמידים השלכנו את דבריו על רכוב במקום מנהיג.

שאלה זו רלוונטית גם על הריטב"א, שאומנם הבין את הספק של רב יהודה אחרת, אבל את מה שאמר שמואל הוא לא יכול לשנות, שהרי גם לפי הריטב"א שמואל דיבר על המקרה הפחות כללי, ועל שאלה תירץ (הריטב"א, התוספות ראש והר"ן) אחרת:

              חדושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף ח עמוד ב

וא"ת ומאי איריא דברוכב במקום מנהיג אמר שמואל דלא קנה דהא אפי' רוכב לחודיה לא קנה, י"ל דמעשה שהיה כך היה.

כלומר שזה המקרה שבא לפני שמואל ולכן הוא פסק להלכה עבור המקרה ולא שאף להגיד את החידוש הגדול ביותר.

ושיטת הרשב"א בהבנת דברי שמואל מסתדרת עם המשנה, בגלל שבכל מקרה הגמרא בהמשך העמידה את המשנה על מנהיג ברגליו, ואת שמואל לא.

פסיקת ההלכה

ההלכה נפסקה כמו הגמרא בהמשך:

רא"ש מסכת בבא מציעא פרק א סימן טז

מתני' היו שנים רוכבין על גבי בהמה או שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו. משנה שאינה צריכה היא ומוקי לה בגמ' דאתא לאשמועינן דרכוב קני. וחזינן בגמרא (דף ח ע"ב) דשמואל סבר דרכוב לא קני ומוקי רכוב דמתניתין במנהיג ברגליו. ולא אשכחן מאן דפליג עליה וכל מאי דפריך ליה שני ליה. ומסתברא דהלכה כותיה. ורכוב ומנהיג ברגליו לא איצטריכא מתני' לאשמועי' דקני דהיינו מנהיג גמור ועוד דעדיף טפי דתפיס בה. אלא איצטריך לאשמועינן דשנים רוכבין על בהמה אחת קנו שניהם דלא תימא קמא עדיף שהוא עיקר והשני הוא טפל שכן דרך הנערים לנוח מעט אחורי אדוניהם קמ"ל. וגם אשמועינן דרכוב ומנהיג כאחד קנו שניהם:

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יז הלכה ו

בהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסרה לא קנה עד שימשוך או ינהיג, וכן בנכסי הגר, אבל קנה המוסרה לבדה.

שולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רעא סעיף ב

בהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסירה, לא קנה עד שימשוך או ינהיג, וכן בנכסי הגר, אבל קנה המוסירה לבדו.

טור חושן משפט הלכות חזקת מטלטלין סימן קלח

ט שנים שחלוקים על בהמה ושניהם רוכבים עליה ומנהיגים ברגליהם או שאחד מהם רוכב ומנהיג ברגליו והשני מנהיג אותה לבד שניהם קנו אותה בשוה וימכרוה ויחלקו דמיה:

י וכן בכל דבר שאין בו כדי חלוקה ויפסד אם יחלקוהו ימכרוהו ויחלקו הדמים:

יא אבל אם רוכב בלא הנהגה ברגליו אינו קונה כלום:

בקיצור: (בנוגע למשנה בכלאיים יש מחלוקת רא"ש -רי"ף ורמב"ם האם ההיפוך של שמואל נפסק להלכה)

אדם אחד במציאה – לא קונה ברכיבה רק במשיכה.

שני אנשים במציאה – אם הרכוב לא מנהיג ברגליו לא קנה, והמנהיג קנה בכל מקרה.

שני אנשים במקח וממכר – אפשר לקנות גם במוסירה (כאשר רכוב בלבד), ועכשיו נראה מחלוקת ראשונים בנוגע למוסירה, האם נדרשת מסירה בפועל או מספיק דיבור שיצור שליחות.

הגמרא אצלנו דנה וקובעת שמוסירה לא קונה אם אין מסירה:

              תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ח עמוד ב

אמר ליה אביי לרב יוסף: היכי פשיט מר רכוב מיושב? יושב - לא תפיס במוסירה, רכוב - תפיס במוסירה. - אמר ליה: הכי תנא אידי: מוסירה לא קני. אתמר נמי, אמר רבי חלבו אמר רב הונא: מוסירה, מחבירו - קנה, במציאה ובנכסי הגר - לא קני. מאי לשון מוסירה? אמר רבא: אידי אסברא לי - כאדם המוסר דבר לחבירו. בשלמא מחבירו קני - דקא מסר ליה חבריה, אלא במציאה ובנכסי הגר - מאן קא מסר ליה דליקני?

כלומר קניין מוסירה עובד רק אם מסרו. הגמרא בב"ב דנה באיך קונים במסירה:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף עה עמוד ב

כיצד במסירה? אחזה בטלפה, בשערה, באוכף שעליה, בשליף שעליה, בפרומביא שבפיה, בזוג שבצוארה - קנאה; כיצד במשיכה? קורא לה והיא באה, או שהכישה במקל ורצתה לפניו, כיון שעקרה יד ורגל - קנאה;

רשב"ם מסכת בבא בתרא דף עה עמוד ב ד"ה בטלפה

בטלפה - ברגלה במצות המוכר.

כלומר לפי הרשב"ם קונה אפילו אם המוכר רק אמר לו שילך ויקח, וככה יכול לקנות אפילו בלי משיכה אלא רק החזקה. וריב"א חולק עליו ומביא ראיה מהסוגיה שלנו:

תוספות מסכת בבא בתרא דף עה עמוד ב ד"ה אחזה בטלפה

אחזה בטלפה - פריב"א דמסירה בעינן מיד לי,ד ומייתי ראיה מפ"ק דב"מ (דף ח: ושם) דאמר" מאי לשון מסירה כאדם שמוסר דבר לחבירו" ואמר נמי התם מסירה מחבירו קנה, במציאה ובנכסי הגר לא קנה דמאן מסר ליה למיקני? משמע דבעינן מסירה מיד ליד!

כלומר ריב"א מדייק מהגמרא שלנו שמסירה זה דווקא במסירה ממש. אך התוספות עצמו בשיטת הרשב"ם וחולק על ריב"א ומביא ראיות רבות.

    תוספות מסכת בבא בתרא דף עה עמוד ב ד"ה אחזה בטלפה

ואין נראה, דהא קתני הכא אחזה בטלפה משמע דבעצמו אחזה! ורבינו שמואל פירש נמי "אחזה בטלפה במצות המוכר". ועוד דאמר לקמן גבי מסירה כל היכא דאמר ליה "לך חזק וקני" כ"ע ל"פ דקנה, ואי בעינן מסירה מיד ליד לא הו"ל למימר "לך חזק וקני" אלא "תא חזק וקני". והאי דאמר בבבא מציעא (שם) כאדם המוסר דבר לחבירו, היינו שאומר לו "לך חזק וקני" והא דאמר במציאה ונכסי הגר מאן מסר ליה היינו - מי יאמר לו לך חזק וקני דליקני באחיזה בעלמא?!

וגם הריטב"א הביא את דברי התוספות אצלנו:

              חדושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף ח עמוד ב

בנכסי חברו קנה דהא מסר ליה וכו'. מכאן הקשו בתוס' על רשב"ם שפירש בבבא בתרא (ע"ה ב' עיין שם) דמסירה לא בעינן מיד ליד אלא כיון שאחזה במצות המוכר סגי, ולאו קושיא היא, דאדרבה אם איתא דבמסירה מיד ליד בעינן פשיטא שאינה קונה במציאה ונכסי הגר, אלא לאו ה"ק בנכסי חברו קנה דהא מסר ליה באמירה, במציאה ונכסי הגר מאן מסר ליה באמירה דליקני.