ישנה מחלוקת גדולה בראשונים, ובתוכה מחלוקת האם יש מחלוקת בין האמוראים האם אדם שחשוד על ממון – חשוד גם על שבועה. אביא מקורות ראשוניים לברר את הצדדים ואנסה ליישב שתי שאלות שעולות מתוך הגמרא שלמדתי השבוע לשני הצדדים במחלוקת.

הגמרא מסבירה מדוע מודה במקצת הטענה נשבע – הוא לא מכחיש הכל כי הוא לא מעיז פניו בפני בעל חובו, מצד שני הגמרא שואלת למה שלא יודה בכל, ועל זה עונה כי אין לו מספיק כסף והוא רוצה זמן על מנת להחזיר. על שלב השאלה רש"י כותב:

              רש"י מסכת בבא מציעא דף ג עמוד ב ד"ה והאי בכוליה

והאי בכוליה בעי דלודי כו' - וכי תימא: מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, ולא נרמי עליה שבועתא. לא חשיד אממונא, לפי שברצונו היה מודה בכולו, אלא שאין בידו לפרוע, וסבר: עד דהוי לי [זוזי], ופרענא ליה.

רש"י שואל אם תאמר שחשוד על ממון חשוד על שבועה למה שמודה במקצת ישבע, ועונה שהוא לא חשוד על ממון. משמע שלשיטת רש"י חשוד על ממון חשוד על שבועה. התוספות שם לב להנחת יסוד הזאת וחולק עליה:

תוספות מסכת בבא מציעא דף ג עמוד ב ד"ה בכוליה בעי

בכוליה בעי דלודי ליה - מה שפירש רש"י כיון דחשיד אממונא היכי נשבע? נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא! ומשני דמשתמיט ולא חשיד. ועל זה תימה - דהא מסיק לקמן (דף ו.) דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא!

תוספות מביא ראיה פשוטה מהגמרא – כתוב במפורש שחשוד על ממון לא חשוד על שבועה. וצריך להבין כיצד רש"י הבין את הגמרא בדף ו.

ישנן שתי דעות בנוגע לשאלה "למה יש שבועה בשניים אוחזין בטלית?"

              תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ה עמוד ב

וכי מאחר שזה תפוס ועומד, וזה תפוס ועומד, שבועה זו למה? - אמר רבי יוחנן: שבועה זו תקנת חכמים היא, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו, ואומר שלי הוא.

לאחר הבאת דעה זו הגמרא מקשה – הרי חשוד על ממון חשוד על שבועה ולכן אם חשש שגזל טלית לא נשביע. הגמרא מוכיחה שחשוד על ממון לא חשוד על שבועה ולכן אין קושיה, ומגיעה הגמרא ומסכמת:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ו עמוד א

אלא: לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. אביי אמר: חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו.

כלומר אחרי שהגמרא חתמה את הדיון הביאה את שיטת אביי. רש"י כבר בשלב הקושיה על ר' יוחנן הסביר שכל המהלך בגמרא זה רק לשיטת ר' יוחנן:

              רש"י מסכת בבא מציעא דף ה עמוד ב ד"ה ונימא מגו

ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד כו' - אדרבי יוחנן פריך, דאמר חשדוהו רבנן שמא ילך ותוקף בטליתו של חבירו, ואומר שלי הוא, אם חשוד הוא בכך - חשוד הוא נמי לישבע.

כלומר רש"י הבין שכל המהלך, כולל המסקנה שחשוד על ממון לא חשוד על שבועה זה רק על שיטת ר' יוחנן, וממילא רש"י מסביר את דברי אביי כך:

              רש"י מסכת בבא מציעא דף ו עמוד א ד"ה אביי אמר

אביי אמר - טעמא דמתניתין לאו כדר' יוחנן, דאי הוה חשיד לן אהולך ותוקף בטלית חבירו חנם - הוה לן חשוד אשבועה, אלא: חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו על זה, ומכיר בו ששכחה, ויכפור בו, והולך ותוקף בטליתו, ונשבע שיש לו בה דמי חציה, וטלית זו שלו - דהא אפילו גלימא דעל כתפיה שעביד ליה.

יוצא שלשיטת רש"י יש מחלוקת אמוראים האם חשוד על ממון חשוד על שבועה, וייתכן לומר שהוא פוסק כמו אביי שאומר שחשוד על ממון לא חשוד על שבועה, נראה ברי"ף שהוא פוסק בצורה יותר ברורה. אבל התוספות הבין בפשטות שמהלך הגמרא הוא לא רק לשיטת ר' יוחנן ולכולי עלמא חשוד על ממון לא חשוד על שבועה ואביי ור' יוחנן חולקים בנושא אחר.

הרי"ף פסק ככה:

              רי"ף מסכת בבא מציעא דף ד עמוד א

ומאחר שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד שבועה זו למה? אמר ר' יוחנן - שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אדם הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא. ולימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא? אמר אביי - חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. ולימא מגו דתפיס ממונא מספיקא משתבע נמי מספיקא? אמר רב ששת בריה דרב אידי - פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי אינשי מספק ממונא. מאי טעמא? ממון אפשר בחזרה, שבועה לא אפשר בחזרה:

והגהות אלפס ישן הבהיר את דעתו בצורה ברורה יותר:

הגהות מאלפס ישן על בבא מציעא ד א

בגמ' מפרש לא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, והרי"ף לא הביא האי לא אמרי' כו'. משמע דהרי"ף ז"ל ס"ל אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא, וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם הרי"ף:

כלומר הרי"ף פוסק כמו רש"י שיש מחלוקת וכמו אביי במחלוקת.

הרא"ש הקשה על זה:

              רא"ש מסכת בבא מציעא פרק א סימן ט

ומדלא הביא רב אלפס ז"ל אלא דברי אביי - מכלל דס"ל דאמרינן מאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. אף על גב דסוגיא דגמרא מסיק דלא אמרי' מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. ומיהו אין נפקותא בזה, דלא אשכחן לאביי מאן דחשיד אממונא בלא עדים דאמר שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. דאם לא כן תקשה לאביי מכל הלין, דמוכח מינייהו דלא אמרי' מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא:

קושייתו היא – הרי אם יש שני עדים האדם הוא וודאי גזלן אז הוא לא נשבע, ואם אין שני עדים הוא לא חשוד כלל כי תמיד אפשר לומר ספק מלווה ישנה יש לו עליו. יוצא שאין נפקא מינא להלכה ואי אפשר להגיד כמו רש"י שיש מחלוקת אמוראים במשהו ללא נפקא מינא. הריטב"א עונה על שאלה זו והדיון ממשיך גם לאחרונים.

עד כאן בחינת הצדדים במחלוקת חשוד על ממון, נראה את הגמרא שהגענו אליה השבוע.

שתי שאלות

המשנה קבעה את לשון השבועה שצריך להשבע:

              משנה מסכת בבא מציעא פרק א משנה א

שנים אוחזין בטלית - זה אומר אני מצאתיה, וזה אומר אני מצאתיה. זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה – ויחלוקו.

הגמרא בדף ו שואלת על לשון זו:

              תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ה עמוד ב

זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה [וכו']. על דאית ליה משתבע או על דלית ליה משתבע? - אמר רב הונא, דאמר: שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה. - ונימא: שבועה שכולה שלי! - ומי יהבינן ליה כולה? - ונימא: שבועה שחציה שלי. - מרע ליה לדיבוריה. - השתא נמי מרע ליה לדיבוריה! - דאמר: כולה שלי, ולדבריכם - שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה.

לשון המשנה זה "שאין לי בה פחות מחציה", לשון הגמרא "יש לי בה ואין לי בה פחות מחציה". בסוף הגמרא מציעה עוד אופציה "כולה שלי ולדבריכם[1] שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה", אך אופציה זאת לא משנה את לשון השבועה, ולכן נתייחס כעת לשתי השבועות האלה כזהות שהרי לרוב הדעות אין הבדל מהותי בין עם "ולדבריכם" לבין בלי "ולדבריכם".

השאלה הראשונה שעולה מהגמרא זה מה הכוונה בשאלה "על דאית ליה משתבע או על דלית ליה משתבע"? והשאלה השניה זה בנוגע לפסיקת ההלכה בנוגע ללשון השבועה, כיצד חלק מהפוסקים פסקו כלשון המשנה ולא כלשון הגמרא? ומעניין ששתי השאלות האלה קשורות אחת לשניה ותלויות בהבנות השונות בנוגע לחשוד על ממון האם הוא חשוד על השבועה.

רש"י הבין את שאלת הגמרא ככה:

              רש"י מסכת בבא מציעא דף ה עמוד ב ד"ה על דאית

על דאית ליה משתבע או על דלית ליה משתבע - הבא לישבע וליטול חציה, צריך הוא לישבע שיש לו בה חציה או לישבע שאין לו בה פחות מחציה? שמא אין לו בה כלום - וכי משתבע שאין לו בה פחות מחציה - באמת הוא נשבע, שהרי אין לו כלום, דבשלמא אם היה לו בה שליש או רביע, והוא נשבע שאין לו בה פחות מחציה - נשבע בשקר, שהרי יש לו בה שליש שהוא פחות מחציה, ואין לו בה חציה, אבל כשאין לו בה כלום - נשבע הוא באמת!

כלומר ייתכן שאדם ישבע "אין לי בה פחות מחציה" ויתכוון "אין לה בה כלום", ואז יוצא שיש בלשון המשנה משהו בעייתי והגמרא סתמה את החור הזה שיכול להיות מנוצל על ידי רמאים בכך שהוסיפה "יש לי בה ואין לי בה פחות מחציה".

נעזוב לעת עתה את שיטת התוספות ונעבור לשאלה השניה, נראה את פסיקת ההלכה בנושא.

    רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ט הלכה ז

שנים שהיו אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבין על גבי בהמה אחת, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג או יושבין בצד ערמה של חטים ומונחות בסמטא או בחצר של שניהם זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו ויחלוקו, ושבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהיה כל אחד תופס בטליתו של חבירו ונוטל בלא שבועה.

רי"ף מסכת בבא מציעא דף ד עמוד א

אלא נימא הכי כולה שלי היא ולדבריכם שבועה שאין לי בה פחות מחציה

טור חושן משפט הלכות חזקת מטלטלין סימן קלח

שנים המוחזקין בדבר המיטלטל כל אחד אומר כולו שלי הוא יחלקו ביניהן ויטול כל אחד חציו אחר שישבע שאין לו בו פחות מחציו

כלומר הרמב"ם והרי"ף ובעקבותם הטור – כמו לשון המשנה. אך הרא"ש, והבית יוסף בעקבותו פסקו כמו לשון הגמרא:

רא"ש מסכת בבא מציעא פרק א סימן ט

זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה. ומסקינן דהכי מישתבע דאמר כולה שלי ולדבריכם שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה.

שולחן ערוך חושן משפט הלכות חזקת מטלטלין סימן קלח סעיף א

שנים שהיו אוחזים בכלי אחד, או שהיו רוכבים על גבי בהמה אחת, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג, או יושבים בצד ערימה של חטים המונחים בסימטא או בחצר של שניהם, , זה אומר: הכל שלי, וזה אומר: הכל שלי, כל אחד מהם נשבע שיש לו בזה הדבר ושאין לו בה פחות מחציו, ויחלוקו. ואם אמר אחד לחבירו: השבע וטול כולו, שומעין לו. ואם גם השני אינו רוצה לישבע, חולקין בלא שבועה. הגה: שנים שהיו חלוקין על גג שעל ביתם, וכל אחד אומר: כולה שלי, הרי הוא כאילו שניהם תופסים בו, וחולקין.

וצריך לברר מדוע עזבו הרמב"ם והרי"ף את לשון הגמרא ופסקו כלשון המשנה. הסמ"ע עונה תשובה:

    סמ"ע סימן קלח ס"ק ה

והרמב"ם והטור לא כתבו שצריך לישבע שבועה שיש לו בה, וכתבתי בדרישה דנראה דה"ט משום דאנו משביעים על דעת המקום ועל דעת הב"ד ותו ליכא למיחש לרמאות, ע"ש מ"ש עוד מזה:

כלומר הרמב"ם וסיעתו מתבססים על גמרא בשבועות שאומרת שאדם נשבע על דעת הבית דין וזה לא משנה מה הוא חושב בלב שלו:

    תלמוד בבלי מסכת שבועות דף לט עמוד א

וכשמשביעין אותו, אומרים לו: הוי יודע, שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת המקום ועל דעת ב"ד.

ואם ככה, אז מה היתה שאלת הגמרא בכלל?! הרי לפי ביאור רש"י את השאלה יש חשש רמאי, ואם זה בלתי אפשרי להשבע על דעת עצמך אז אין חשש לרמאי. ממילא יוצאת גם מחלוקת בהבנת שאלת הגמרא. ואכן התוספות מסביר כך את שאלת הגמרא:

    תוספות מסכת בבא מציעא דף ה עמוד ב ד"ה על דאית

על דאית ליה משתבע כו' - ואף על גב דעל דעת ב"ד משביעין אותו, מ"מ לא הו"ל לתקן שבועה בלשון דלא משתמע שחציה שלו.

כלומר השאלה לפי תוספות זה תמיה על לשון המשנה, שהרי בכל השבועות נשבעים על מה שאתה מקבל ולא מה שאין לך, ובדברי המרה"ם שיף זה מוסבר כך:

    חידושי מהר"ם שיף מסכת בבא מציעא דף ה עמוד ב

גמ'. על דאית ליה כו'. נראה שהוא בלשון תמיה - משתבע על דלית ליה או על דאית ליה?! ודאי על דאית ליה משתבע! ובמתני' קתני ישבע שאין לו בה פחות מחציה:

כלומר שאלת הגמרא זה לא הווא אמינא, אלא תמיה.

נסכם, יש מחלוקת כיצד יש להבין את שאלת הגמרא. לפי רש"י מדובר בשאלת בירור כי יש סברא שהוא לא נשבע על מה שבית דין חושבים שהוא נשבע, ועוד נתרץ את דבריו מהקושיה בשבועות. ולפי תוספות מדובר בשאלת תמיה.

לשיטת מ"ד שחשוד על ממון חשוד על שבועה אבל לא נשבעים בגלל ספק מלווה ישנה, שאלת הגמרא היא כמו שרש"י הסביר – "אולי האדם רמאי?" , ועכשיו נראה איך זה מסתדר עם תשובת הגמרא ולמה הרמב"ם והרי"ף השמיטו את לשון הגמרא:

תומים סימן קלח ס"ק א

וראיתי בדפוס בשם גאון לתרץ דלפי דקי"ל (שם ו א) דהא דלא אמרינן חשוד אשבועתא אף דחשוד אממון הוא רק משום ספק מלוה ישנה[2], וא"כ איך יערים באמרו שאין לו בה בפחות מחצי דאין לו בו כלל הא יש לו ספק מלוה ישנה?

כלומר הרי"ף והרמב"ם פסקו כמו המשנה שלא חוששת לרמאות בשבועה בגלל שיש לו ספק מלווה ישנה בוודאי הנטען סובר שיש לו בחפץ ולכן לא צריך להשביע אותו על זה. והתומים מקשה על זה:

תומים סימן קלח ס"ק א

ודברים אלו אין להם מקום כלל. דאדרבא, הוא מסופק במלוה ישנה אם אמת חצי שלו בבירור ואם אינו אמת אין לו בטלית כלום, ולכך נשבע בלשון שאין לו בו בפחות מחציה דהוא לשון שהוא אמת על כל פנים ואין בו מהכזב, דאם אמת שחייב לו המלוה הרי יש לו החצי - ואמת נשבע שאין לו בה פחות מחציה כי חציה שלו כמש"כ רש"י (שם ה: ד"ה דאי), ואי אינו חייב לו א"כ אין לו בה כלום ופשיטא דנשבע באמת, וא"כ נשבע באמת בממ"נ בלי כושל ואין לדברים אלו ממש.

כלומר, אדרבה, בגלל שיש לו רק ספק מלווה השבועה בלי "יש לי בה" זה בדיוק מה שהוא רוצה, ספק יש לו בחפץ וספק אין לו בחפץ, ואם נוסיף את המילים "יש לי בה" זה לא יאפשר לו להשבע רק על ספק מלווה ישנה.

על זה ענה הנחלת דוד:

נחלת דוד מסכת בבא מציעא דף ה עמוד ב

שם בגמ' אמר רב הונא דאמר שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה. הרי"ף והרמב"ם השמיטו להא דרב הונא, ותמה עליהם בנימוקי יוסף (ב, ב ד"ה ולדבריהם). והנכון בזה כמו שהביא באורים ותומים בשם גאון אחד לתרץ דלמאי דקיי"ל כאביי דחשיד אממונא חשיד אשבועתא רק דלהכי משבעינן ליה משום ספק מלוה ישנה, וא"כ לא מצי לכווין בשבועתו דאין לו בה כלל, דדלמא חייב לו מלוה ישנה והוי כאילו יש לו בה, ורב הונא דאמר דצריך לומר שבועה שיש לי בה היינו משום דסבר כר' יוחנן דלא אמרינן מיגו דחשיד כו', ומה שדחה זה באורים ותומים דאימא להכי נשבע בלשנא דמשתמע לתרי אנפי משום דמספקא ליה במלוה ישנה לכך נקיט בשבועתו ג"כ לשון מסופק דמשתמע לתרי אנפי, אינו כלום, דהא בשבועתו ע"כ צריך לכווין לכוונה אחת וזה פשוט.

בצורה פשוטה הוא עונה שאדם בשבועה שלו יכול לכוון רק כוונה אחת.

עדיין עומדת השאלה כיצד רש"י סובר כנגד גמרא מפורשת שחוששים למה שהאדם חושב ולא נשבעים על דעת בית דין. קושיה זו הובאה בדברי הב"ח ונראה כמה דרכים לענות עליה בהמשך.

בנוסף, עדיין עומדת השאלה על הרי"ף והרמב"ם כיצד פסקו שלא כמו הגמרא לשיטת מ"ד שחשוד ממון לא חשוד על השבועה. לשיטתם ניתן לענות שהגמרא רק הסבירה את דברי המשנה, כמו שנראה לקמן. תשובה זו יושבת גם למ"ד שחשוד על ממון חשוד על שבועה, אבל כפי שראינו המ"ד הזה הבין את השאלה בצורה אחרת ולכן האמירה שהגמרא רק הסבירה את דברי המשנה לא מוכרחת עבורם.

הבית יוסף כותב תשובה זו:

    בית יוסף חושן משפט סימן קלח אות א (א) ד"ה (א) שנים

ולא כתב רבינו כאן ולא הרמב"ם פרק ט' מהלכות טוען (ה"ז) שנוסח שבועה זו שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה ויש לתמוה עליהם ונראה שהם מפרשים דלאו למימרא שיאמר כן ממש אלא לומר שפירוש דברים הללו כאילו אומר כן:

כלומר דברי הגמרא הם הסבר למה שנאמר במשנה כלומר מה האדם התכוון. בצורה מפורטת יותר, הדרך השניה להבין את מהלך הגמרא הוא כך: קושית הגמרא היא כיצד האדם יכול להשבע את לשון המשנה הרי הוא יכול להתכוון למשהו אחר, ועונה את הכוונה שהאדם מתכוון כשהוא נשבע. הקשנו כיצד ניתן להבין כך את שאלת הגמרא – הרי נשבעים על דעת בית דין, והתשובה זה שמכל מקום יש לחשוש לדעת האדם, כדברי הנימוקי יוסף, שמופיעים בעקרונות דומים גם וברא"ש[3]:

נימוקי יוסף מסכת בבא מציעא דף א עמוד א

אף על פי שכל הנשבע בב"ד על דעת ב"ד הוא נשבע, מ"מ יש לדיין להחמיר שיפרש הנשבע בשבועתו כל צד רמאות שיכול לחשוב בלבו, ומכאן הוא דשמעינן הכי:

אם ככה, כיצד הבית יוסף יכול לומר שהרמב"ם והרי"ף לא חששו לדעת הנטען שישבע על מה שבראשו והשביעו אותו בלשון שמשתמעת לשתי פנים. וזו בדיוק קושית הב"ח:

ב"ח חושן משפט סימן קלח

שנים וכו'. משנה ריש פרק שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה. ומסיק בגמרא דמשתבע שבועה שיש לי (חלק) בה ואין לי בה פחות מחציה. וכתב בית יוסף דמדברי רבינו והרמב"ם פרק ט' מטוען שלא כתבו נוסח שבועה זו בלשון זה, נראה שמפרשים דאין צריך לומר כך בשעה שנשבע, אלא שפירוש דברים אלו כשנשבע - שאין לו בה פחות מחציה הוה ליה כאלו אמר כך. אבל בהגהת האלפסי (שה"ג א א) בשם ר' ישעיה אחרון כתב להדיא נוסח לשון שבועה זו כדקאמר בגמרא, וכן נראה להדיא מדברי נמוקי יוסף (א א ד"ה שנים) אהא דקאמר זה ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים דאף על פי שכל הנשבע בבית דין על דעת בית דין הוא נשבע (שבועות כט א) מכל מקום יש לדיין להחמיר שיפרש הנשבע בשבועתו כל צד רמאות שיכול לחשוב בלבו. והוא מדברי הרא"ש לשם (סי' א) והכי נקטינן:

והדרישה עונה תשובה שדומה לתשובת הבית יוסף – המשנה קבעה אבטיפוס של שבועה, שלא יהא מרע ליה לדיבוריה, ואין עניין בלשון המשנה דווקא ולכן הגמרא רק הביאה עוד נקודה שלא יוכל להשתמע לשתי פנים, - יוצא שהגמרא רק מסבירה את המשנה:

    דרישה חושן משפט סימן קלח

ועוד נראה לי ליישבו גם לשיטת פירוש רש"י, ולומר דסבירא להו דלא הקפידו לישבע דוקא בהאי לישנא שבועה שיש לי בה כו'. אלא, ללמדנו בא במתניתין לישבע באופן שלא יהא מרע לדיבוריה, ושוב ישבע באיזו לשון שיהיה רק שלא יהא בו רמאות.

תשובות נוספות

בנוגע לקושית התוספות כיצד רש"י התייחס לדעת הנשבע אבל נשבעים על דעת בית דין ישנן עוד תשובות, כמו של המאירי[4] והמהר"ל:

              חדושי המהר"ל מסכת בבא מציעא דף ה עמוד ב

וכתבו התוספות על הא דפריך על דאית ליה משתבע או על דלית ליה, אף על גב דעל דעת ב"ד אנו משביעין, מ"מ לא היה להם לתקן בלשון דלא משתמע דחציה שלו, עד כאן. ומצאתי דלא אמרינן שהוא נשבע על דעת ב"ד, אלא משום שצריך בשבועה שיהיה פיו ולבו שוים, דאם אמר נשבע אני בשם אלוקי ישראל וירצה בלבו אלוקי ישראל - דייני ישראל, אין כאן שבועה שהרי אין פיו ולבו שוים. אף על גב שלא נקרא אלוקי ישראל בלשון הבריות דייני ישראל, אם היה לבו לזה אין כאן שבועה, ולפיכך הוא נשבע על דעת ב"ד, וכן שאר השמות אשר יעשה. אבל בזה לא שייך לומר שאם אינו יוציא שבועה מפיו כלל כגון הכא שהוא נשבע שאין לו פחות מחציה, ומשמע שאין לו בה פחות מרביעית, אין זה נשבע לשקר, שאין דעת ב"ד עושה שאינו שבועה שבועה, כי בכל לשון אין [זו לשון] שבועה, ומכיון שאין כאן שבועה לא יעשה הדעת ב"ד שבועה. 

כלומר אדם נשבע על דעת בית דין רק בדברים שהכוונה היא חד משמעית ואפשר לעשות פלפול מוזר בשביל להגיע למסקנה אחרת, אבל במקרה של המשנה זה פשוט שאפשר להבין לשתי הכיוונים.

יוצא אם כן שיישבנו את שתי השאלות שהיו לנו, הראשונה על מה הגמרא התכוונה והשניה כיצד הרמב"ם והרי"ף פסקו לא כלשון הגמרא, וכל אחת מהתשובות עבור כל צד במחלוקת האם חשוד על ממון חשוד גם על שבועה.

בנוגע לשאלה על הרמב"ם והרי"ף - הנצי"ב ענה תשובה אחרת:

              מרומי שדה מסכת בבא מציעא דף ה עמוד ב

דאמר כולה שלי ולדבריכם שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה. ונראה לי דהרי"ף והרמב"ם שלא הביאו נו' שבועה שיש לי בה, ס"ל דרק בתחילה עד שלא ידענו שיש לו לומר כולה שלי ולדבריכם, שפיר היה הכרח לומר שבועה שיש לי בה. אבל השתא דאמר שבועה שיש לי בה ולדבריכם, סגי באומרו ולדבריכם אין לי פחות מחציה, ואין לחוש שמא מכוין שאין לו בה כלום, שהרי קאמר כולה שלי ורק לדבריכם קאמר, א"א לומר שמכוין שאין לו בה כלום:

להבנתו המילים "ולדבריכם" פוטרים את האדם מלהשבע "יש לי בה", והקשה עליו בהערה באוצר מפרשי התלמוד[5] שהרי לרי"ף זה מסתדר, כי באמת כותב "ולדבריכם". אבל לרמב"ם שלא כותב כיצד תשובתו של הנצי"ב מסתדרת?

ועל זה לדעתי ניתן לענות שהרמב"ם לשיטתו לא חושש כלל לרמאי, כלומר לא חושש לרמאות במילים, ולכן לא מכריח לומר "ולדבריכם", כי בכלל הוא לא מכריח שום לשון. הראיה לשיטת הרמב"ם מופיעה בדברי המגיד משנה:

    מגיד משנה הלכות טוען ונטען פרק ט הלכה ז

...ודע שיש מן המפרשים סבורין שאם היה אחד אומר אני ארגתי טלית זו ואחד אומר אני ארגתיה כיון דאיכא ודאי רמאי יהא מונח עד שיבא אליהו ולא אמרו יחלקו אלא במה שאפשר ששניהם זכו בו כאחד ונתלו בזה בסוגית הגמ' ודעת רבינו עיקר שלא חילק בזה דבכל גוונא חולקין בשבועה וכן נראה מן ההלכות ומדברי רבינו וכ"כ הרשב"א ז"ל: