זאת אומרת המגביה מציאה לחברו קנה חברו

השבוע למדתי בסדר עיון את בבא מציעא דף ח עמוד א בסוגית המגביה מציאה לחברו. במאמר זה נסכם את הנלמד ואטען שיש קשר בין מחלוקת בסיסיות במסכת לבין המחלוקות המופיעות בסוגיה שלנו וסוגיות קודמות.

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ח עמוד א[1]

אמר רמי בר חמא, זאת אומרת: המגביה מציאה לחבירו - קנה חבירו. דאי סלקא דעתך לא קנה חבירו - תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע, ולא יקנה לא זה ולא זה, אלא לאו שמע מינה: המגביה מציאה לחבירו - קנה חבירו.

אמר רבא, לעולם אימא לך: המגביה מציאה לחבירו - לא קנה חבירו, והכא היינו טעמא - מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. תדע, שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי, וגנב - פטור. ושותפין שגנבו - חייבין. מאי טעמא - לאו משום דאמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה? שמע מינה...

אמר ליה רב אחא בריה דרב אדא לרב אשי: דיוקיה דרמי בר חמא מהיכא?... אלא מסיפא: זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי הא תו למה לי? אלא ממשנה יתירה שמע מינה: המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו...

ופירושו: מתוך המשנה שלנו, שניים אוחזין, רמי בר חמא דייק דין שהמגביה מציאה לחברו קנה חבירו. הוכחה על דרך השלילה -  אם לא תאמר כך, במשנה של שניים אוחזין בטלית עבור כל אחד מן האוחזים בטלית - החצי של הטלית שאינו אוחז בה היא כאילו מונחת על הקרקע, ואין הגבהה נחשבת אם יש חלק שנוגע בקרקע ולכן אף אחד מן האוחזים לא יוכל לקחת חלק בטלית – בסתירה.

רבא חולק[2] עליו, לשיטתו המשנה תסתדר גם בלי להכריח שהמגביה מציאה לחברו קנה חבירו, בעזרת דין מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, כך ניתן לקנות גם לאדם וגם לחברו. רבא מביא הוכחה לשיטתו משותפים שגנבו, שהיות והם הקנו אחד לשני חצי מהגניבה, אין כאן דין של המגביה מציאה אבל כן יש דין של מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.

בהמשך הגמרא מבררת מאיפה בדיוק במשנה רמי בר חמא למד את הדין שלו, אחת ההצעות זה מהדין "זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי", והדין – זה לוקח רבע וזה לוקח 3 רבעים, בשבועה. מתוך שדין זה מיותר למד רמי בר חמא מייתור הדין, והגמרא דוחה את זה בהמשך.

וישנן שלוש שאלות שניתן לשאול:

1.      מה זה אומר "זאת אומרת"? נאמר ישירות מהמשנה או שמבוסס על גמרות קודמות?

2.      "כאילו מונחת על גבי קרקע" – האם זה רק בטלית ארוכה[3]?

3.      מה הכוונה במקרה ב"שותפין שגנבו"? מה הציור של האירוע?

אענה על שאלות אלו, לאחר מכן אציג מחלוקות נוספות במסכת ואנסה לתלות את המחלוקות אלו באלו.

בנוגע לשאלה הראשונה. רבינו חננאל עונה במפורש:

              רבינו חננאל מסכת בבא מציעא דף ח עמוד א

כיון שהעמיד רב פפא משנתנו דקתני יחלוקו בתפסי לה בכרכשתא[4], דקדק רמי בר חמא ואמר "זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו".

כלומר יש שלב ביניים בלימוד, לאחר שהעמידו את המשנה על דברי רב פפא, הסיק רמי בר חמא את הדין שלו. לעומתו רש"י סובר אחרת, ולא מפרט שיש עניין נוסף שממנו למדו, אלא ישירות מהמשנה בלי שום העמדה:

              רש"י מסכת בבא מציעא דף ח עמוד א ד"ה זאת אומרת

זאת אומרת - מתניתין דקתני שנים שהגביהו מציאה קנאוה ויחלוקו, וכשמגביה מגביה לדעת שיקנה בה חבירו חציה, שמע מינה המגביה מציאה כו', ולקמיה פריך: דיוקא דרמי בר חמא מהיכא, מאיזו בבא ממשנתנו הוא למד כן?

ואם תרצה לתרץ שרש"י לא מתייחס לעניינים כאלה, או שזה פשוט בעיניו שכך הדברים. אוכיח מסוגיה בב"ק שרש"י כותב שם במפורש:

              תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיא עמוד ב

מתני'. הגוזל ומאכיל את בניו, והניח לפניהם - פטורין מלשלם, ואם היה דבר שיש בו אחריות - חייבין לשלם.

גמ'. אמר רב חסדא: גזל ולא נתייאשו הבעלים, ובא אחר ואכלו ממנו, רצה - מזה גובה, רצה - מזה גובה; מאי טעמא? כל כמה דלא נתייאשו הבעלים, ברשותיה דמריה קאי. תנן: הגוזל ומאכיל את בניו, והניח לפניהם - פטורין מלשלם; תיובתא דרב חסדא! אמר לך רב חסדא: כי תניא ההיא - לאחר יאוש.

:אם הניח לפניהם - פטורין מלשלם: אמר רמי בר חמא, זאת אומרת: רשות יורש כרשות לוקח דמי; רבא אמר[5]: רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי.

ופרש"י:

              רש"י מסכת בבא קמא דף קיא עמוד ב ד"ה רשות יורש

רשות יורש כרשות לוקח דמי - והויא לה כרשות אחרת. וכיון דאוקימנא למתניתין לאחר יאוש קני להו יתמי ביאוש ושינוי רשות, דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהון.

כלומר, כאשר רש"י רוצה להגיד שהלימוד מהמשנה מתבסס על עוד דבר – הוא יודע לכתוב את זה. וזה שהוא לא כתב אצלנו, מוכיח ששיטתו כך.

במחלוקת זו הריטב"א סובר כמו רש"י[6], וכעת אוכיח ששיטת תוספות כשיטת ר"ח.

              תוספות מסכת בבא מציעא דף ח עמוד א ד"ה אלא מסיפא

אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי - אית דל"ג הכא "הא תו למה לי", דממשנה גופה קא דייק - דקאמר חציה שלי והיינו שהגביה עם חבירו, ולפי דבריו לא יטול כלום, אלא ודאי מגביה מציאה לחבירו זכה! ופריך: ממאי דבמציאה דלמא במקח וממכר. והוא הדין דהוה מצי למדחי דהא דאמר חציה שלי כגון דאמר תפסתיה חציה בידי או הגבהתיה כולה לקנות חציה...

תוספות אומר שיש כאלה שגרסו בגמרא שלמדו מתוכן הדין של זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי ולא מייתור הדין, ההוכחה מגוף הדין הולכת כך, בשלילה: מי שטוען שחציה שלו בוודאי לא מנסה לקנות לעצמו את החצי השני, ואם הוא לא יכול לקנות לחברו, אז אותו אחד שמחזיק את החצי לא מוחזק כלל בחצי השני, ולכן גם המוחזקות בחצי הראשון לא מספיק, בסתירה כי זוכה ברבע. ומכאן ראיה שיכול להקנות את החצי השני לחברו.

תוספות אומר שאם גורסים כך ניתן לדחות בפשטות שמדובר על מקרה שאוחז בגוף הטלית, ואז את חצי הטלית הוא קנה בעצמה, ו"מנתק" בין שני חלקי הטלית, ויש ספק רק על חצי אחד ולכן יזכה בחצי מהחצי.

מפה הסיק הפנ"י שהתוספות הבין את הלימוד של רמב"ח [=רמי בר חמא] דרך החידוש של ר"פ [=רב פפא] על כרכשתא:

              פני יהושע מסכת בבא מציעא דף ח עמוד א

בגמרא תעשה זו כמי שמונחת ע"ג קרקע כו' ולא יקנה לא זה ולא זה. והיינו למאי דמוקמינן לעיל דמתני' איירי בדתפיסי בכרכשתא, וא"כ מקשה שפיר דהמותר שאינו תופס לא זה ולא זה יהא כמו שמונח ע"ג קרקע וכל הרוצה יחטפנו מידם, אבל במה שתופס כל אחד בידו לא שייך לומר כן דודאי קנה קנין גמור כדמשמע לקמן בחמור ובית פגיה, וכן משמע מלשון תוס' בד"ה אלא מסיפא וכן מבואר בלשון הפוסקים ופשוט הוא:

וצריך להבין לשיטת הר"ח למה הכריח את החידוש של ר"פ.

כעת נעבור לשאלה השניה.

ישנה מחלוקת ראשונים, ראב"ד רשב"א, כיצד יש להבין את המילים "תעשה כמי שמונחת על גבי קרקע":

              חידושי הרשב"א מסכת בבא מציעא דף ח עמוד א

הא דאמר תעשה לזה כמונחת ע"ג קרקע ותעשה לזה כמונחת על גבי קרקע, פי' הראב"ד ז"ל דוקא שלא הגביהו אותה כדי שאם יניח אותה האחד לא תעקר מן הקרקע, אבל אם הגביהו אותה כדי שאם יניח האחד שתעקר מן הקרקע - קנו שניהם מחמת עצמן לפי שאינה כמונחת על גבי קרקע וכל אחד קונה בהגבהתו.

ואינו מחוור בעיני דא"כ לוקי מתני' בהכי, ואפי' תאמר משום דמתני' סתמא קתני אכתי לא ניחא דכיון דמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו יד חברו כקרקע דמי לגבי דידיה...

לפי הראב"ד יש לקחת את המילים "תעשה כמי שמונחת על גבי קרקע" כפשוטם – מדובר על טלית גדולה, שאם אחד מהאוחזים לא היה – הטלית היתה חלקה על הרצפה ולכן ההגבהה אינה נחשבת הגבהה. הרשב"א חולק עליו, ועבורו מדובר גם על טלית ארוכה, וגם על טלית קצרה, שהיתה נשארת באוויר ללא אחד מהאוחזים.

בנוגע לשאלה השלישית, ישנה מחלוקת רש"י תוספות בנושא:

              רש"י מסכת בבא מציעא דף ח עמוד א ד"ה ואילו שותפין

ואילו שותפין שגנבו - והאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו, אמרינן בבבא קמא (עח, ב) דחייבין.

וחולק עליו התוספות:

תוספות מסכת בבא מציעא דף ח עמוד א ד"ה ושותפין שגנבו

ושותפין שגנבו - פי' בקונטרס שהוציא לדעתו ולדעת חבירו כדאיתא בב"ק. (דף עח:) ואין נראה! דהתם בטביחה איירי, וטביחה אפי' אמר צא וטבח לי חייב, דדרשינן (שם דף עא.) "תחת" לרבות השליח. אלא שותפין שגנבו - שהגביהו שניהם.

כלומר לפי רש"י מדובר על שולח ושליח, שהשליח מגביה על דעתו ועל דעת חברו שכל אחד יקנה חצי. התוספות מבאר ששני הגנבים הגביהו ביחד. לכאורה דבריו של רש"י ברורים יותר (מבחינת ההקשר לסוגיה ולא מבחינה סברתית). שהרי רבא מביא את הברייתא בשביל להוכיח שמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ואכן אם אתה גונב ומקנה רק על דעת השני – זה לא אפשרי, אבל חצי על דעתך וחצי על דעת השליח – אפשרי.

חיבור שתי מחלוקות

הרב משה קירשטיין[7] העמיד את מחלוקת רשב"א-ראב"ד על מחלוקת רש"י-תוספות בנוגע ל"שותפים שגנבו". ולהלן אביא את המהלך שלו.

קצות החושן ענה על קושית תוספות על רש"י והקשה על תוספות:

              קצות החושן סימן שמח ס"ק ג

וקשיא לי, דהא אפילו בהגביהו שניהם נמי אי לאו דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה כו' לא הוי מהני כלום וכדאמרו בגמ' שם משום דתעשה זו כמונחת על גבי קרקע וכו', וכיון דמהני גם בשליח לדבר עבירה בהגביהו שניהם לומר מיגו דזכי לנפשיה, א"כ אפילו הגביה אחד אדעתיה ואדחבריה נמי נימא מיגו דזכי לנפשיה! ומ"ש רש"י "ואילו שותפין שגנבו אמרינן בבבא קמא דחייבין", נראה דלאו מטביחה יליף, דבטביחה אפילו היכא דאינו טובח רק אדחבריה רבי קרא דיש שליח לדבר עבירה. אלא משותפין שגנבו הוא דיליף, דאי לאו משום מיגו דזכי לנפשיה בדבר עבירה לא משכחת שותפין שגנבו, דאפילו הגביהו שניהם כאחד אי לאו משום מיגו דזכי לנפשיה תעשה זו כמונחת ע"ג קרקע וכו' וכמ"ש.

הקושיה – אם אתה מודה במגו דזכי לנפשיה, זכי נמי לחבריה – למה אתה לא מפרש כמו רש"י? הרי אין שום הבדל בין להגיד מגו בשני גנבים או גנב אחד.

עם חצי קשר הרב קירשטיין מביא מחלוקת בשו"ע חו"מ סי' ק"ה בין הש"ך והתומים על מקרה של אדם שיש לו נושים רבים – האם נושה אחד יכול לגבות עבור חברו יותר ממה שהלווה חייב לו[8]. התומים אומר שאינו יכול, הש"ך אומר שיכול ומביא ראיה מסוגיה דידן, שאחד מהאוחזים יכול להקנות עבור חברו את החצי של חברו, למרות שהוא לא יכול לקנות בזה עבור עצמו, משמע שאדם יכול להקנות יותר ממה שיכול לקנות.

ובנתיבות המשפט ראה לתרץ את שיטת התומים מראית הש"ך:

              נתיבות המשפט באורים סימן קה ס"ק ג

ולפענ"ד נראה טעם נכון לחלק, דדוקא במקום שאם לא יזכה לחבירו בהגבהה זו גם הוא בחלקו לא יזכה, א"כ פשטה זכייתו בכל החפץ, כגון בשנים שהגביהו מציאה, דאם חבירו לא יזכה, גם הוא בחלקו לא יזכה, משו"ה אמרינן שפיר מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. אבל בתופס לבעל חוב, אף אם לא יזכה חבירו מ"מ הוא יזכה במה שתפס נגד חלקו, ומכ"ש בזוזי דכמאן דפליגי דמי, ולא פשטה זכותו בחלק חבירו כלל, לא אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.

כלומר רמב"ח או רבא אמרו את דינם רק במקום שבו כל אחד מן האוחזים אינו יכול לקנות בעצמו את החפץ וצריך את האדם השני, אך במצב שבו האדם יכול לקנות לבד את החפץ, כמו תופס לב"ח, אי אפשר לקנות עבור החבר.

והנתיבות יישב בחילוק זה גם את קושית הקצות על התוספות. התוספות פירש שמדובר דווקא במגביהים ביחד בשעת הגניבה כדי לדייק שמדובר במצב שכל אחד צריך את השני בשביל להגביה. מה שאין כן במגביה לדעתו ולדעת חברו שיכול לקנות עבור עצמו ולכן לא ניתן לומר מגו כי אין שליח לדבר עבירה.

כלומר לשיטת התוספות המגו נאמר רק במצב שבו שמעון מגביה יחד עם ראובן ובכך פוגם לראובן בהגבהה והם תלויים אחד בשני, ולכן אומרים את המגו בשביל לאפשר לראובן ולשמעון לקנות את החפץ. לכן פרש דווקא במגביהים ביחד את הגניבה, שרק במקרה זה הם תלויים אחד בשני, אך בגונב לבד הוא יכול לקנות רק לעצמו ולכן יחשב שליח לדבר עבירה לשיטת התוספות.

אך עבור רש"י אין חילוק האם הם תלויים אחד בשני, ולכן לא רואה הבדל בין שני המקרים, כמבואר בקושית הקצות.

חילוק זה מסביר גם את מחלוקת ראב"ד-רשב"א, הראב"ד כמו רש"י והרשב"א כמו תוספות:

לפי הרשב"א מדובר בכל טלית, כי בכל אחד מהמקרים כל אחד פוגם לשני בקניין, לכן אפילו עבור טלית קצרה יהיה צריך את המיגו. אך לראב"ד בטלית קצרה דווקא, היות שאין התייחסות לתלות אחד של השני, אך במקרה שבו בצורה עובדתית הטלית תהיה מונחת על הקרקע, בגלל שאני "מתעלם" מהאדם השני – נוצרת בעיה בקניין שחצי מהטלית על גבי הקרקע ולכן אומרים את המגו.

ראיה לקשר בין המחלוקות מגיע מנ"מ [=מנפקא מינא] שמביא הרב קירשטיין בין הראב"ד לרשב"א:

לפ"ז תהיה עוד נפק"מ בין הראב"ד לרשב"א, דלפי הראב"ד צריך כל אחד לכוון לזכות לחבירו כיוון שהוא עביד קניינו דחבירו.

משא"כ להרשב"א אין האחד צריך לכוון לזכות לחבירו כיוון דאינו זוכה לחבירו, וכדי שלא יהא כמונח ע"ג קרקע סגי במה שרוצה לקנות לעצמו.

ואכן, רש"י דורש את דעת המגביהים שכל אחד יגביה על דעת השני כדומה לראב"ד:

              רש"י מסכת בבא מציעא דף ח עמוד א ד"ה זאת אומרת

זאת אומרת - מתניתין דקתני שנים שהגביהו מציאה קנאוה ויחלוקו, וכשמגביה מגביה לדעת שיקנה בה חבירו חציה, שמע מינה המגביה מציאה כו', ולקמיה פריך: דיוקא דרמי בר חמא מהיכא, מאיזו בבא ממשנתנו הוא למד כן?

כעת אבחן עוד שתי מחלוקות המופיעות במסכת.

דף ז.

בבבא מציעא דף ז. מובא דין של שניים אדוקים בטלית:

              תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ז עמוד א

תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו: שנים אדוקים בטלית - זה נוטל עד מקום שידו מגעת, וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקין בשוה. מחוי ליה רבי אבהו: ובשבועה.

וישנה מחלוקת ראשונים על מה צריך להשבע. האם נשבע על כל החלק שמקבל או רק על החלק שלא מחזיק בו. לפי התוספות:

              תוספות מסכת בבא מציעא דף ז עמוד א ד"ה מחוי ר'

מחוי ר' אבהו והשאר בשבועה - נראה דלא גרסי' "והשאר" דאף במה שידו מגעת ישבע!

כלומר שנשבע על כל מה שמקבל, כולל מה שמחזיק בידו, הרמב"ם חולק עליו:

              רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ט הלכה ט

היו שנים אדוקין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה אחר שנשבעין, ויש לכל אחד לגלגל על חבירו שכל מה שנטל כדין נטל.

כלומר לפי הרמב"ם במקור נשבע רק על השאר[9], ומגלגלים שבועה על החלק הראשון[10].

דף ב

בבבא מציעא דף ב ישנה מחלוקת על מה מעמד הטלית במשנה שנשבעים עליה. לפי רש"י אתה נחשב כמחזיק בכל הטלית ומהספק אתה נשבע:

              רש"י מסכת בבא מציעא דף ב עמוד ב ד"ה בשבועה פלגי

בשבועה פלגי לה - כיון דמחסר גוביינא במה שחבירו תופס, דהאי תפיס בכולה והאי תפיס [בכולה]

אך התוס' סובר שכל אחד נשבע על החצי שודאי יש לו, בלי קשר לכל הטלית:

              תוספות מסכת בבא מציעא דף ב עמוד א ד"ה ויחלוקו

דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי

הקצות[11] מעמיד את המחלוקת בדף ז על מחלוקת זו בדף ב, שהרמב"ם סובר כמו רש"י שנשבעים רק על מה שיש ספק עליו. לכן על מה שהאדם מחזיק הוא לא צריך להשבע עליו. התוספות הולך לשיטתו שרואה את הטלית "כמאן דפסיק דמי" (התוספות המובא לעיל), לכן נשבע על החצי שודאי שלו, אפילו שהוא אוחז בו.

העמדת המחלוקת הראשונה על המחלוקות בדף ב וז

אני רוצה להעמיד את המחלוקת של רש"י ור"ח (ותוספות ביחד עם הר"ח) על המחלוקות של רש"י ורמב"ם מול התוספות. כאשר התוספות ורש"י עקביים בשיטתם.

הרב איתמר נח גרבוז[12] כותב בספר שיעורים על בבא מציעא:

גמ' אמר רמב"ח ואת אומרת כו. כ' הר"ח וז"ל: "כיון שהעמיד ר"פ משנתנו דקתני יחלוקו בתפסי ליה בכרכשתא דקדק רמב"ח ואמר זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו", והײינו דאם תפוסים בטלית גופה הוי כמאן דפסיק, וכל חד מגביה חציה לבדו. אבל כיון דאוקי לה בכרכשתא, א"כ הרי שניהם תופסין יחד. ולולא דין זכי' שהיה זוכה כ"א לחבירו לא היו שניהן קונין, ומהא דשניהם קונים מוכח דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ולא אמרינן דהוי חב לאחרים, וטעמא דמלתא דבאמת זוכה מבואר בתו' לקמן נ"ט משום מיגו דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי לחברי'.

כלומר, לשיטת הר"ח אי אפשר ללמוד את הדין של רמב"ח מתוך המשנה תחת ההנחה שמדובר על מצב שאוחז בגוף הטלית, כי כאשר האדם אוחז בגוף הטלית "כמאן דפסיק דמי", כלומר מתייחסים לטלית כחתוכה, ואין לכל אחד מהאוחזים זיקה לצד השני של הטלית, ממילא אי אפשר ללמוד את הדין של רמב"ח שדורש שתהיה לכל אוחז זיקה לחלק של הטלית שהוא לא מקבל.

שיטה זו של הר"ח והתוספות מסתדרות בצורה מושלמת עם מה שאנחנו רואים בתוספותים אחרים שהוא מתייחס בדף ב או בדף ז – שהרי בדף ז התוספות כותב במפורש "כמאן דפסיק דמי", ממש אותו ביטוי שמופיע במקור האחרון שמסביר את הר"ח, שביטוי זה מסביר את שיטת התוספות שכל אחד מה שהוא אוחז - זה שלו בצורה מוחלטת והוא לא מתייחס לצד השני, כמו שבחלוקה בדף ב התוספות כותב שיש ודאי חצי בלי זיקה לחצי השני.

גם שיטת רש"י עקבית. רש"י מסביר שאין הבדל בין אוחז בכרכשתא לבין אוחז בגוף הטלית[13], כי בשניהם יש לך זיקה לשני חצאי הטלית. עקרון זה שבעת האחיזה בטלית, בלי קשר איך אתה כאילו אוחז בכולה מופיע במפורש ברש"י בעמוד ב שהובא לעיל.

עד כאן ראינו 5 מחלוקות – רש"י תוספות בדף ב על מה נשבעים במשנה, רמב"ם תוספות בדף ז האם נשבעים על מה שאוחזים כשאדוקים, רש"י תוספות (ור"ח) בדף ח האם צריך את ר"פ בשביל רמב"ח, ראב"ד רשב"א בדף ח האם דווקא טלית ארוכה או גם קצרה, רש"י תוספות בדף ח מה הכוונה בשותפים שגנבו.

את שלושת המחלוקות הראשונות העמדנו ביחד, את שתי המחלוקות האחרונות העמדנו ביחד.